אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק כה · הלכה ו
ערב של כתובה אע"פ שקנו מידו פטור מלשלם שהרי מצוה עשה ולא חסר ממון, ואם הי' האב ערב לכתובת בנו וקנו מידו חייב וקבלן של כתובה חייב.
השגת הראב"ד. ערב של כתובה וכו' עד וקבלן של כתובה חייב. א"א כי האב אע"פ שלא קנו מידו עכ"ל.
המ"מ הביא עוד את השגת הראב"ד על מה שכתב הרמב"ם אע"פ שקנו מידו שכתב הראב"ד א"א זה שבוש עכ"ל. וכתב המ"מ וז"ל ודעת הר"א ז"ל דכל שיש קנין נשתעבד. ואני אומר שלדעת רבינו ז"ל פי"א מהל' מכירה שאסמכתא היא אפי' בקנין וכמש"כ שם דינו בכאן מחוור שהרי ערב אסמכתא היא אלא דמשום דאית ליה הנאה דקא מהימני ליה גמר ומשעבד כדאיתא בגמ' ומשום הכי בכתובה דלאו מידי חסריה בהימנותיה לא גמר ומשעבד נפשיה והוי לה אסמכתא והיא אפי' בקנין וכו'. ודעת הר"א לומר דכל שיש שם קנין מועיל מפני שאין אסמכתא בקנין או מפני דלא גרע מערב דלאחר מתן מעות שאע"פ שלא על אמונתו הלוהו כשקנו מידו חל הערבות, ויש לדחות טעם זה דשאני התם דמ"מ היתה שם הלואה וחסרון כיס למלוה מעיקרא עכ"ל. והנה סובר המ"מ בדעת הרמב"ם דבערב בשעת מתן מעות הוי אסמכתא רק דבההיא הנאה דמהימן ליה מסלק אסמכתא. וכמפורש בגמ' ועפי"ז השיג הראב"ד על הרמב"ם בהל' ז' ובהל' י"ד דנחת בערבות משום אסמכתא דהא בההיא הנאה דמהימן ליה מסלק אסמכתא. ועמש"כ המ"מ שם.
אכן כשנעיין בדברי הרמב"ם בהל' א' ובהל' ב' נראה דאינו סובר דיש בערבות בשעת מתן מעות משום אסמכתא וצריך לסברת בההיא הנאה דמהימן ליה. דהא לא הזכיר טעמא דבההיא הנאה דמהימן ליה לא בדין ערב בשעת מתן מעות דמשתעבד בלא קנין ולא בדין ערב לאחר מתן מעות. דאם קנו מידו חייב ורק אחר כן בדין אם ב"ד עשו אותו ערב נשתעבד אע"פ שלא קנו מידו שהיו ב"ד רוצין לגבות מן הלוה ואמר להם הניחוהו ואני ערב לכם. בזה כתב בטעמא הואיל ויש לו הנאה שהאמינוהו ב"ד באותה הנייה שעבד עצמו. וקשה דאם רצה הרמב"ם לכתוב טעמא דבההיא הנאה הי' לו לכתוב זה קודם בדין ערב בשעת מתן מעות דאמר רב אשי טעמא דמשתעבד ולא הוי אסמכתא משום דבההיא הנאה דמהימן ליה. ומוכח מזה דהרמב"ם סובר דלא צריך לטעמא דבההיא הנאה בזה. ומשום דבסוף ג"פ אמר הגמ' והלכתא ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין לאחר מתן מעות בעי קנין. ערב דב"ד לא בעי קנין דבההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה. ובדק"ס מביא גירסא דמהימני ליה ב"ד ובודאי זו היא גירסת הרמב"ם עכ"פ לא הוזכר בגמ' טעמא דבההיא הנאה אלא על ערב דב"ד. אבל ערב בשעת מתן מעות לא צריך לטעמא דבההיא הנאה דכיון שעל פיו הוציא ממון ודאי נתחייב ולא נפטר משום אסמכתא.
ויש להוכיח כן מהא דאמר רבא בקדושין דף ז' תן מנה לפלוני ואקדש לך מקודשת מדין ערב. וקשה מה ראי' מדין ערב הא התם משתעבד משום טעמא דבההיא הנאה דקא מהימן ליה וזה שייך בערב שמאמינו שכשיגיע זמן הפרעון ישלם. אבל גבי קדושין מה שייך בההיא הנאה דקא מהימן ליה דהא אין מאמינה על אחר זמן. אלא היא מקודשת תיכף ואף שהרמב"ם פ"ה מהל' אישות הל' כ"א כתב בדין זה ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך הרי זו מקודשת אע"פ שלא הגיע לה כלום הרי נהנית ברצונה שנעשה ונהנה פלוני בגללה. אין זה בההיא הנאה דקא מהימן ליה אלא משום דצריך בקדושין שיביא הנאה לידה. ואף דאפשר לומר דמה דצריך בערב בההיא הנאה דקא מהימן ליה אינו אלא משום טעם שלא יהי' אסמכתא. ולא שייך אלא בערב דבע"ח שלא נאמר דסמך שהלוה ישלם וכאן בקדושין שנותן מתנה לא שייך אסמכתא מ"מ אינו מיושב דעכ"פ כיון דנימא דמשתעבד גבי ערב דהלואה משום בההיא הנאה דמהימן ליה, א"כ מנלן ללמוד מזה גבי ערב דקדושין דליכא בההיא הנאה דמהימן ליה, ומוכח דגם בערב דהלואה לא צריך לטעם זה אלא דכיון שהוציא ממון על פיו חייב ויש לומר גם בערב דהלואה טעמו של הרמב"ם שנהנה במה שנעשה רצונו וקבל הלוה ההלואה, אבל עכ"פ אין אנו צריכים לטעמא דבההיא הנאה דקא מהימן ליה שלא יהי' פטור משום אסמכתא, אלא דכיון שהוציא ממון על פיו חייב וצריכים אנו לומר יותר דלא רק שאין אנו צריכים לטעמא דבההיא הנאה דקא מהימן ליה אלא דליכא הך טעמא אלא בערב דב"ד בההיא הנאה שהאמינוהו ב"ד, אבל מה שהאמינו המלוה אין זה חשיבות שישתעבד משום בההיא הנאה, ולכן שפיר ילפינן גבי קדושין דמתקדשת אף דליכא טעמא דבההיא הנאה דמהימן ליה.
ומבואר בזה דלא קשה על הרמב"ם מהשגת הראב"ד דהא דאין בערבות משום אסמכתא אינו מטעם דבההיא הנאה דקא מהימן ליה, אלא דבעיקר החיוב תליא שנתחייב בשביל שהוציא מעות על פיו, ולכן בהל' ז' גבי מכירת שדה שקנה הקרקע לא נקרא זה הוציא מעות, וכמש"כ המ"מ שם רק דאין אנו צריכים לחלק דמשום זה לא מהני בההיא הנאה אלא דליכא כלל בההיא הנאה.
אלא שאנו צריכים עוד לבאר במה דבערב אחר מתן מעות דצריך קנין ובקנין נתחייב ולא אמרינן דהוי אסמכתא, והרמב"ם הא סובר דבקנין ג"כ לא מהני היכי דהוי אסמכתא, והמ"מ כתב לחלק בין ערב אחר מתן מעות דמהני קנין ובין ערב דכתובה דלא מהני קנין דשאני בערב לאחר מתן מעות דמ"מ היתה שם הלואה וחסרון כיס מעיקרא ובסברתו יש להשתמש גם לפי"מ שכתבנו דליכא בההיא הנאה בערב, אלא דעיקר סברתו אינה מיושבת דמה מהני מה שהי' חסרון כיס מעיקרא דהא חזינן דבלא קנין לא מהני והי' נראה לומר דלענין דלא הוי אסמכתא מהני מה דאפשר דגורם היזק למלוה אפי' כשערב אחר מתן מעות, דכיון שעכשיו בשעה שערב לו אם הי' דוחק המלוה להלוה הי' משלם לו ואח"כ לא יהי' להלוה לשלם, בזה אמרינן דמשעבד עצמו בתורת ודאי כדי שלא לגרום היזק למלוה, ומ"מ בלא קנין לא מהני דעיקר דין ערב דמשתעבד הוא דוקא בשעת מתן מעות שהוציא המלוה מעות על פיו, אבל לאחר מתן מעות אף שאפשר שיגרום היזק אין במה שיתחייב והוי רק דברים בעלמא, ואפי' אם חשב באמת שמתחייב בודאי לשלם לא מהני, אבל בקנין כיון שיש במה להתחייב ורק שאנו צריכים טעם שלא תהי' אסמכתא, בזה מהני הטעם שכיון שאפשר שהוא גורם היזק בערבותו הוא משעבד את עצמו בתורת ודאי וכמש"כ, ובזה מיושב ג"כ דגבי כתובה כיון דלאו מידי חסרה, שפיר אמרינן דגם קנין לא מהני וכשיטת הרמב"ם דקנין לא מהני באסמכתא.
אכן אח"כ ראיתי דמה שכתבתי דגם לאחר מתן מעות משעבד עצמו בודאי רק דהחסרון שאין לו עבור מה להתחייב כיון שלא הוציא ממון על פיו ולכן צריך קנין א"א לומר כן דהרמב"ם בפ' י"א מהל' מכירה הל' ט"ו כתב המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל אע"פ שלא הי' חייב לו כלום הרי זה חייב שדבר זה מתנה היא ואינה אסמכתא. כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים וכו', אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא הי' לו אצלו כלום שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב עכ"ל, ועיין בכתובות דף ק"ב בסוגיא דחייב אני לך מנה בשטר, ומה דמייתי הגמ' מערב היוצא לאחר חיתום שטרות ופירש"י ותוס' שם, ועכ"פ אנו רואים בדעת הרמב"ם שלמד דין חייב אני לך מנה מדין ערב ומוכח דבערב אין עיקר החיוב משום שהוציא ממון על פיו פועל רק זה שהתחייב עצמו באמת, ולכן גם בהתחייב עצמו ואמר אתם עדי חייב וא"כ צריך לומר דשלא בשעת מתן מעות אנו אומרים שלא התכוין לחייב עצמו, וא"כ קשה דמה מהני קנין כיון שהרמב"ם סובר דגם בקנין לא מהני היכי דהוי אסמכתא.
ונראה דבערב בלא קנין אי לאו טעמא דעל אמונתו הלוהו היינו אומרים דהוא רק פטומי מילי בעלמא ולא הוי אלא דברים ואין בדעתו כלל להתחייב ולא דמי לחייב אני לך מנה שאמר אתם עדי או שאמר בשטר דבזה מוכח דדעתו להתחייב, ולכן מהני הא דעל אמונתו הלוהו והוציא ממון על פיו דבזה אמרינן דדעתו להתחייב, ולכן למד הרמב"ם דין חייב אני לך מנה מדין ערב דבדין ערב אנו רואין דאם דעתו להתחייב מועיל חיובו בדברים דסובר דמה שמוציא ממון על פיו מועיל רק שדעתו להתחייב ובערב אחר מתן מעות דליכא הך טעמא צריך קנין, וקנין מועיל דכיון שעשה קנין כבר אינו פטומי מילי וכונתו להתחייב רק דהוי אסמכתא ונוכל לומר שדעתו הי' להתחייב לאחר שהלוה לא ישלם וסמך על זה שהלוה ישלם, ועל זה אמרינן דכיון שיודע שיש בזה גרם היזק לחבירו ודאי התחייב ע"י הקנין מעכשיו בתורת ודאי, אבל בלא קנין לא מהני דהוי רק דברים בעלמא ולא התחייב כלל כיון דלא על אמונתו הלוהו.
אלא דכל זה לא מהני אלא בסתם ערבות שלא הזכיר תנאי דאף דעיקר ערבות הוא אם הלוה לא ישלם מ"מ כיון שהתחייב בסתם אמרינן שדעתו להתחייב בתורת ודאי בין בערב בשעת מתן מעות דמשתעבד בלא קנין בין לאחר מתן מעות דצריך קנין ומהני קנין, ונמצא דמה דאין נפרעין מן הערב תחלה אלא אם אין נכסים ללוה זהו רק כמו זמן הפרעון והיינו שהערב מתחייב מעכשיו לשלם החוב בזמן שיהי' צריך המלוה לגבות ממנו, והיינו כשלא יהי' להלוה נכסים, אבל אם הערב התנה במפורש תנאי ואמר שהוא מתחייב אם יהי' דבר זה הוי אסמכתא ולא נשתעבד אפי' בערב בשעת מתן מעות ואפי' בקנין ולא מהני בזה מה שהוציא המלוה מעות על פיו או מה שגרם לו היזק דהך סברא לא מהני אלא שנאמר שהתחייב לו בתורת ודאי, אבל כשתלה התחייבותו בתנאי, זה ודאי הוי אסמכתא שלא גמר והקנה קנין שלם וכמו שכתב הרמב"ם בהל' ח'.
ובמה דלמד רבא דין קדושין בתן דינר לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב ואמר ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעבד נפשיה האי איתתא נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידה קא משעבדא ומקניא נפשה, והרמב"ם כתב בזה הואיל ונהנית ברצונה שנעשה ונהנה פלוני בגללה צריך לומר דגם בערב דהלואה יש לו הנאה ברצונו שנעשה והמלוה הלוה להלוה, ומ"מ סובר הרמב"ם דנוכל ללמוד מזה דין חייב אני לך משום דהך טעמא שיש לו הנאה אינו מספיק שיתחייב בכל ההלואה לשלם ואם הלוהו מנה אפשר אינו שוה ההנאה אלא דינר, וע"כ דההנאה אינה גורמת אלא שיסכים באמת להתחייב ולהשתעבד, ולכן אנו לומדים מזה דהיכי דאמר לו חייב אני לך מנה ואמר לו אתם עדי אפשר שיתחייב בזה כיון שבודאי הסכים להתחייב.
והנה בערב לכתובה דסובר הרמב"ם דלא נתחייב אפי' בקנין, מיושב שפיר כיון דלשיטת הרמב"ם ליכא בסתם ערב הא דבההיא הנאה שהאמינו ורק בערב דב"ד איכא הנאה, וכיון דהרמב"ם סובר דהיכי דהוי אסמכתא אפי' קנין אינו מועיל, ומה דמהני קנין בערב לאחר מתן מעות כבר כתבנו משום שגורם לו היזק וכיון שהתחייב בקנין אמרינן שהתחייב לו מעכשיו בודאי. וא"כ גבי ערב דכתובה דלא חסרה ולא גרם לה היזק לא מהני קנין כיון דהוי אסמכתא.
ובמה שכתב הרמב"ם דאם הי' ערב לכתובת בנו צריך קנין שהשיג הראב"ד דבאב לא צריך קנין, הנה הראב"ד לשיטתו מוכרח לסבור כן כיון דסובר דבקנין מהני אפי' באחר, אבל על הרמב"ם אין טעם שיהי' צריך לסבור דאב בכתובת בנו צריך קנין בפרט לפי"מ דמוכח שיטתו גבי חייב אני לך מנה דאין עיקר החיוב בשביל שהוציא ממון על פיו, אלא דזה גורם שהתחייב באמת בודאי דלא כאסמכתא, וא"כ כיון דאמר הגמ' דאבא לגבי בריה שעבודי משעבד נפשיה מנלן לומר דצריך קנין, והמ"מ כתב דדמי לאחר מתן מעות, וזה קשה דבערב לאחר מתן מעות הא ליכא טעמא דאבא לגבי בריה וקנין מהני, אבל בכתובה דבאחר אפי' קנין אינו מועיל ורק באב דאיכא סברא דשעבודי משעבד נפשיה מנלן דדוקא בקנין, וכן הקשה המל"מ.
והנה לכאורה יש להוכיח כדעת הרמב"ם מהא דהמזכה לעובר לא קנה ואם הי' בנו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. ומ"מ דוקא במזכה ע"י אחר, או בשכ"מ אבל בריא שאמר נכסי לעובר שלי לא קנה, אלא דאין זה הוכחה כלל דדוקא גבי לקנות לא מהני בדברים אף שדעתו באמת להקנות, אבל לגבי ערבות כיון דדעת הרמב"ם גבי חייב אני לך דעיקר הערבות הוא בדברים משום דודאי דעתו להתחייב למה לא נימא דאב לגבי בנו מהני אף בלא קנין.
ונראה בדעת הרמב"ם דכיון דהך סברא דאבא לגבי ברא משעבד נפשיה אינה ברורה דהא בגיטין דף מ"ט ע"ב מוקי הגמ' מעיקרא בקבלן, א"כ אף דקיי"ל כתירוצא בתרא כיון דבב"ב אמר הגמ' הכי להלכה כעובדא דמשה בר עצרי, מ"מ כיון שמצינו שתי מדרגות בערב דבשעת מתן מעות שהוציא ממון על פיו משתעבד בלא קנין ולאחר מתן מעות דאיכא סברא דגרם לו היזק, ולדעת המ"מ כיון שהי' להמלוה חסרון כיס מקודם מהני הך סברא רק שיועיל בקנין ושלא תהי' אסמכתא, א"כ גם הך סברא דאבא לגבי ברא משעבד נפשיה אין לנו הוכחה דמהני כהמדרגה הראשונה שהוא בשעת מתן מעות ובלא קנין, ולכן מפרש הרמב"ם דכונת הגמ' רק בקנין ומהני הך סברא רק שלא תהי' אסמכתא, ומבוארים בזה דברי המ"מ ממה שתמה עליו המל"מ דכונתו רק לומר דאב לגבי כתובת בנו אינו משתעבד אלא כמו שמשתעבד ערב לאחר מתן מעות שאינו משתעבד אלא בקנין.