אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק כא · הלכה ו

הלכה ב

היתה השדה אפותיקי בעל חוב נוטל את כולה ורואין חצי השבח הנשאר ללוקח. אם הי' השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאה מבע"ח שהרי אומר לו בע"ח שדי הוא שהשביחה. והנשאר לו מן השבח נוטל מן המוכר. ואם הי' חצי השבח פחות מן ההוצאה אין לו מן הטורף אלא דמי חצי השבח וחוזר וגובה מן המוכר חצי השבח שנטרף בלבד.
השגת הראב"ד. היתה השדה אפותיקי וכו' עד מן המוכר. א"א לא ידעתי מהו כי חצי השבח הראוי ללוקח ההוצאה תהי' ג"כ חצי ההוצאה משלו, ואם ישאר חצי השבח לפניו והרי הכל שלו אין לו ליטול הוצאה מאדם, ואם יטול בע"ח את הכל יפרע כל דמי חצי השבח ללוקח וההוצאה נכללת בו שהרי השבח יתר על ההוצאה, וחצי השבח הראוי לבע"ח נותן את חצי ההוצאה ללוקח ונוטל הלוקח מן המוכר ולא מבע"ח דאמר ליה ארעא דידי אשבחה. ואי אפשר בלא טעות סופר עכ"ל.
כתב המ"מ מה שנמצא בספרי רבינו בדין האפותיקי לומר שבע"ח נוטל חצי השבח בלא הוצאה כלל, והחצי האחר או מניחו או נוטלו ופורע הוצאת כל השבח דבר זה לא נתברר אצלי טעמו וא"א לפרש הסוגיא בשום צד לפי זה, וכבר הושג רבינו ז"ל מזה עכ"ל, והלח"מ כתב ליישב דעת הרמב"ם דאף דפסק כדעת הגאונים דהלוקח נוטל ההוצאה מדין יורד. מ"מ באפותיקי כיון דיפה כחו מסתם בע"ח וכיון דכל בע"ח נוטל חצי שבח ונותן ההוצאה, לכן באפותיקי כיון שיפה כחו נוטל חצי שבח בלא הוצאה ותירוצו אינו מיושב כלל דכיון דמה דנוטל הלוקח ההוצאה זהו מדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות. א"כ למה לא יטול גם באפותיקי ההוצאה דלא מהני מה דעדיף כחו אלא שיהי' כמו שהשדה הוא של הבע"ח. וגם באופן זה דינו של הלוקח ליטול ההוצאה. והתוס' כתבו להיפוך דאפי' לשיטתם דבע"ח אינו נותן ההוצאה ללוקח ומ"מ רצו לומר דבאפותיקי צריך ליתן ההוצאה כיון דהוי כמו שהשדה שלו, ואח"כ כתבו דיש לומר דאינו נותן ההוצאה דבשביל שהוא אפותיקי לא יגרע כחו, אבל לומר דבשביל שהוא אפותיקי לא יתן ההוצאה אף דכל בע"ח נותן ההוצאה, זה אינו סברא כלל.
והנראה בזה דהנה בפי"ח הל' ד' כתב הרמב"ם דעשה שדהו אפותיקי לבע"ח ומכרה הרי זה מכורה וכשיבוא בע"ח לגבות אם לא ימצא נכסים בנ"ח יטרוף אותה, בד"א בשמכר לשעתה. אבל מכרה ממכר עולם אינה מכורה, ומבואר דגבי אפותיקי עיקר המכירה שמכר הלוה השדה היא לשעתה היינו עד שעת טריפה, ומה שכתב הרמב"ם אם לא ימצא נכסים בני חורין אף שכתב שכל המכירה היתה רק לשעתה צריך לומר דהפי' שמכר לשעתה היינו עד שיבוא בע"ח לטרוף השדה בחובו. וכיון דקיי"ל דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין נמצא דאם יש להלוה נכסים בנ"ח אינה שעת טריפה דאין הדין שיטרוף המלוה מהלוקח, ולא הותנה בזה דאין המכירה אלא לשעתה אבל אם אין להלוה נכסים אז עיקר המכירה לא היתה אלא עד שיבוא הבע"ח לגבות.
והנה בב"מ דף ק"ט אמתני' דהמקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרענה פשתן ואין לו בקורות שקמה איתא בגמ' אמר אביי בקורות שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו, ורבא אמר אפי' בשבח שקמה נמי אין לו, ופריך על רבא מהא דתניא דהלוקח שדה מחבירו והגיע יובל יש להלוקח בשבח שקמה ומשני שאני התם דאמר קרא ויצא ממכר בית ממכר חוזר שבח אינו חוזר, ונגמר מינה התם זביני מעליא היא ויובל אפקעתא דמלכא היא, ומוכח מהגמ' דכמו דסבר רבא דהמקבל שדה מחבירו אין לו בשבח שקמה, כן גם לוקח לזמן ג"כ אין לו בשבח שקמה ודוקא ביובל נוטל, משום דאיכא קרא ממכר בית ממכר חוזר שבח אינו חוזר, ומשום דזבינו מעליא היא ויובל אפקעתא דמלכא, וזה ודאי דמה דאמר רבא דאינו נוטל בשבח שקמה אפי' הוציא הוצאות כגון שחרש סביב האילנות והשקה אותם מ"מ אינו נוטל בשבח, והטעם הוא לפי שבשעה שהוציא הוצאות הוציא בזמן שהיתה השדה שלו, וגם המקבל אף שבאותה שעה לא היתה שלו אבל כיון שבאופן זה קבל השדה שמוציא הוצאות כל השנים שקצבו ויקח הפירות מה שיצמחו בהשדה ע"כ הוי כאילו התנו שאין לו בהשדה אלא מה שיוכל ליטול ממנה פירות כל זמן שתהי' ברשותו, אבל כשתוחזר השדה לבעלים לא יהי' לו בשבח השדה שהוציא עליה הוצאות, ובמכירה לזמן יש להסביר עוד ע"פ דברי הרמב"ם בפכ"ג מהל' מכירה הל' ו' שכתב ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם, וממילא מבואר מה דקונה לזמן קצוב אין לו כלום בשבח, דמקודם היתה כל הקרקע שלו וכשנשלם הזמן נעשה כל הקרקע עם כל השבח שלה של המוכר, ולא שייך שיתבע הלוקח שבח או הוצאה, ומ"מ גם במקבל מבואר עפ"מ שכתבנו דאדעתא דהכי נכנס בהשדה שיקח רק פירות כל השנים שהתנו, אבל כשיושלם הזמן תחזור השדה לבעליה, ואם בהשנים הקצובות תשביח השדה אפי' ע"י הוצאה, אין לו בשבח ואינו נוטל הוצאה.
והנה המ"מ כתב בשיטת הרמב"ם דאפותיקי גובה השבח אפי' באינו מגיע לו בחובו אלא הקרן משום דהבע"ח בעל האפותיקי אומר ארעאי אשבח, ולפי"ז אם יגבה הבע"ח השדה בדין האפותיקי הוא נוטל השדה בתורת שהיא שלו למפרע עוד קודם שקנה הלוקח, וא"כ באופן זה הוי הלוקח כמו איש אחר ובודאי נוטל ההוצאה כדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות אבל אם יאמר הבע"ח אני איני נוטל השדה בדין אפותיקי אלא גובה אותה כשאר בע"ח, אז נשתנה דין לוקח זה מדין שאר בע"ח, דאף דבשאר בע"ח נותן הבע"ח להלוקח ההוצאה מדין יורד כשיטת הגאונים, אבל כאן באפותיקי אף שעכשיו אינו גובה הבע"ח מדין אפותיקי אלא מדין שאר בע"ח מ"מ הא בעיקר המכירה נמכרה השדה רק לשעה היינו עד שיבוא הבע"ח, א"כ דין הלוקח בהשדה כדין לוקח לזמן שאין לו לא שבח ולא הוצאה, אלא דכיון דגובה הבע"ח השדה כדין שאר בע"ח, א"כ גם הלוקח הוא בע"ח וגובה חצי שבח, א"כ שיטת הרמב"ם פשוטה וברורה דאם יגבה הבע"ח בתורת אפותיקי עליו ליתן ההוצאה, ואם יגבה בתורת שאר בע"ח אז אינו מגיע להלוקח הוצאה כיון דהוא לוקח לזמן, אלא דאז גובה גם הוא חצי שבח.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה