אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק כא · הלכה ב
כל הפירות שאכל הלוקח אינן נטרפין ממנו, אבל הפירות המחוברין לקרקע אע"פ שאינן צריכין לקרקע כענבים שהגיעו להבצר הרי בע"ח גובה מהן כמו שגובה מן השבח.
המ"מ הביא ג' שיטות, שיטת הרמב"ם דגם באין צריכין לקרקע הרי הן כקרקע. ושיטת רש"י דבאין צריכין לקרקע דינם כתלושין, וכתב ע"ז הרמב"ן וכן עיקר שאם אין צריכין לקרקע הרי הן כמו שנתלשו מדהוינן פ' נערה דף כ"א סוף סוף העומד ליגזז כגזוז דמי, ופרקינן דצריכי לדיקלא קאמינא, אלמא כל דלא צריכי בע"ח לא גבי להו דכתלושין דמי, ושיטת הרז"ה והרשב"א שאפי' בצריכין לקרקע אינו גובה בע"ח אלא שנוטלן עם הקרקע ונותן דמיהן ללוקח, והמ"מ כתב על שיטת רש"י וכן עיקר, וטעמו בודאי הוא מהא דכתובות, וקשה משם לשיטת הרמב"ם, והלח"מ הקשה עוד דהמ"מ בפ"א מהל' מכירה במש"כ שם הרמב"ם דאם אינו צריך לקרקע הרי זה כמטלטלין לקנין ויש להן אונאה. כתב דמקורו הוא מהא דכתובות דאמר כל העומד לגזוז כגזוז דמי, וכתב הלח"מ דהרמב"ם סובר דלא אמרו כן בכתובות אלא לגבי לגבות מיתומים דנקראים מטלטלין והוי מטלטלי דיתמי, אבל כאן אפי' שיהי' מטלטלין מ"מ כל שלא תלשן הלוקח עוד לא זכה בהן, וגובה מהן בע"ח כיון שמחוברין לקרקע שלו, וכתב הלח"מ על זה ודוחק.
והנה בפ"א מהל' מכירה הל' י"ז בארתי שיטת הרמב"ם שהוא כשיטת הר"י מיגש שמחלק בין שומרים לדין קנין ואונאה ושבועה דדוקא לגבי שומרים אין ענבים העומדות ליבצר כבצורות דלאו למיתלשינהו מסר לו, והבאתי שכן כתב להדיא הרמב"ם בפיהמ"ש בשבועות דף מ"ג וכתבתי שכבר כתב כן הש"ך בסי' צ"ה רק שהש"ך מפרש שיטתם דדוקא לדין שומרים, ולזה הקשה דלמה תנן הך דינא במודה במקצת. אבל באמת אין כונתם כן אלא דאם מסרם בתורת שמירה אפי' עכשיו הדין בכפירה והודאה כגון שבצר השומר דע"כ כן הוא כמש"כ הרשב"א דאם לא בצרן הוי הילך, ומ"מ אף שבצרן כיון דמתחלה מסר לו שיהיו מחוברין אף שתלשם הוי דמי קרקע והוי כקרקע לשיטת הרמב"ם, ולכן דוקא בדרך מכירה שמכר לו ע"מ לתלשם בזה דינם כתלושין לענין קנין ואונאה ושבועה.
והנה המ"מ הביא דברי הרמב"ן דסובר כרש"י שכתב וסבור אני שרבינו הגדול בהלכות אף הוא יודה בזה שאם עומדים ליתלש כתלושין דמו, ומה שכתב תלושין דרך קצרה אחז כמנהגו, והנה שם בפ"א מהל' מכירה כתבתי שמצאתי בתשובות הרי"ף החדשות סי' ה' שכתב ג"כ לחלק בין שומרים לקנין ואונאה, וכדעת הר"י מיגש והרמב"ם, אלא שבדברי הרי"ף מבואר דדוקא כשמכרם על דעת לתלוש הוי כמטלטלין אבל בדעת הרמב"ם שכתב בפ"ה מהל' מעילה הל' י' טעמא דהמקדיש עבדו אין מועלין בשערו אע"פ שהוא עומד להגזז משום שכל זמן שהוא מחובר הולך ומשביח, והגמ' בגיטין דף ל"ח אמר הך טעמא לר"מ, אבל הרמב"ם שפסק כחכמים הא לא צריך להך טעמא, ומזה הוכחתי דהרמב"ם סובר דאינו דוקא שימסור לו ע"מ לתלוש אלא דכל זמן שלא מסרם לו שיהיו מחוברין כיון דעומדין ליתלש דינם כתלושין, לכן גבי מעילה ג"כ הי' מן הדין שיחשב השער כתלוש כיון דעומד לגזוז, לכן הוצרך גם לחכמים לטעמא דכמה דקאי אשבוחי אשבח, ע"ש שבארתי בארוכה עכ"פ מבואר להדיא בדברי הרי"ף בתשובה שסובר כדעת הר"י מיגש והרמב"ם.
ולפי"ז בהך דינא דגביית בע"ח מלוקח דאמרינן דאינו גובה אלא שבח ולא פירות לשיטת הרי"ף דדוקא היכי שמכר ע"מ לתלוש הוי כמטלטלין, וא"כ כאן גבי בע"ח בודאי הוא כדעת הרמב"ם דאפי' אין צריכים לקרקע דינם כקרקע וגובה בע"ח מהן, ובאמת בדברי הרי"ף בהלכות ג"כ קשה לפרש כדברי הרמב"ן שכתב בע"ח גובה את השבח, שבח אין אבל פירות לא, פירוש הני פירות דלא גבי להו בע"ח פירות דאכל להו לוקח נינהו, אי נמי פירות דתלישי, אבל פירות דאיתנהו האידנא מיחברא בארעא גבי להו בע"ח, והיינו דאמרינן והא מעשים בכל יום, וקא מגבי שמואל אפי' בשבח המגיע לכתפים והם הפירות שהגיעו ליבצר ולהינטל על הכתף עכ"ל, ובודאי משמע דלא כפירש"י שפירש המגיע לכתפים קרוב ליקצר, אלא שעדיין צריכין לקרקע דרש"י כתב קרוב ליקצר, והרי"ף כתב שהגיעו ליבצר והרמב"ן דחק להעמיד ד' הרי"ף שכתב דתלישי שאם עומדין ליתלש כתלושים דמי, אבל קשה לבאר כן מה שכתב דאף שהגיעו ליבצר ולהינטל על הכתף גובה מהן בע"ח, אכן לפי"מ שהוכחתי בדעת הרמב"ם דבסתמא צריך להיות כמטלטלין, ורק גבי שומרים הוי כקרקע כיון שמסרם שיהיו מחוברין, וא"כ הכא גבי לוקח דליכא הך טעמא הי' צ"ל דדינם כתלושין וכמו גבי מעילה בהקדיש עבדו דאי לאו טעמא דשער משביח הי' נחשב כתלוש, ויהי' כדעת רש"י והרמב"ן דדוקא היכי שצריכים לקרקע הוי כקרקע.
והנה בטעמו של הרמב"ם בעיקר ההלכה יש לומר דפסק כן משום דמפרש הא דאמר הגמ' דמגבי שמואל בשבח המגיע לכתפים כפי' הרי"ף שכבר עומדים ליבצר. ואין צריכין לקרקע וכן משמע לשון המגיע, אלא דצריכין אנו ליישב הא דכתובות דף נ"א דאמר כל העומד לגדור כגדור דמי, והלח"מ הוסיף עוד להקשות דבפ"א מהל' מכירה במה שכתב הרמב"ם דלענין קנין ושבועה ואונאה דינם כמטלטלין, כתב המ"מ דמקורו מהא דכתובות, ועתה שזכינו לדברי הרי"ף בתשובה מבואר להדיא שהם דברי הרי"ף שהביא מזה לחלק בין שומרים לקנין, וא"כ לפי"מ שהוכחתי מד' הרמב"ם בהל' מעילה הי' צריך ליחשב גם גבי לוקח כמטלטלין, ומה שכתב הלח"מ לחלק בין לוקח ליתומים דגבי לוקח כל זמן שלא תלשם ולא נכנסו ברשותו יש עליהם שעבודו של בע"ח, משא"כ גבי יתומים כיון שהם מטלטלים מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח, והלח"מ בעצמו כתב על זה שהוא דוחק, אבל באמת אינו מיושב כלל דלפי דבריו אם לקח הלוקח רק האילן בלא הקרקע ונפלו הפירות מהאילן בשדהו של המוכר, או אם בא אחר ותלשם מהאילן דרך גזילה יגבה לפי דבריו הבע"ח מהפירות אף שהם תלושים כיון שלא נכנסו לרשות הלוקח, וזהו בודאי חידוש גדול ובפשוטו גם מהלוקח אינו גובה הבע"ח אלא קרקע ומחוברין לקרקע ולא תלושין שהן מטלטלין.
ונראה דכיון דעכ"פ חזינן דדין זה דעומד ליתלש כתלוש דמי יש בו חילוקים דגבי שומרין לא אמרינן דכתלוש דמי אף שלהמפקיד ניחא יותר שיחשבו כתלושין שיתחייב השומר, מ"מ כיון שמסרם שיהיו אצלו כשהם מחוברין דינם כמחוברין, לכן גם גבי שעבודו של בע"ח סבר שמואל דמגבי בשבח המגיע לכתפים דלא מהני מחשבתו של הלוקח מה שעומדים אצלו הפירות עכשיו ליקצר, לגרוע מזכותו של הבע"ח ולבטל מהם שעבודו. וחשבינן לגבי הבע"ח כמו שהם עכשיו מחוברים וגובה מהם, וכל זה גבי שעבודו של הבע"ח דיש לו שעבוד על הקרקע, אבל בהא דכתובות דף נ"א דאמר כל העומד ליגדור כגדור דמי מיירי במזון הבנות כדפירש"י שם, ומזון הבנות הא אין נגבין ממשועבדים אלא מיתומים מקרקע ולא ממטלטלין, ועכ"פ אין שעבוד גמור על הקרקע משום שאין להם קצבה, וכמש"כ הרמב"ם בהל' א', ולכן יש לומר דלא אלים כאן שעבודם של הבנות לומר דאין זכות להיתומים לעשות הפירות כתלושין בשביל שעומד אצלם לתלוש, בפרט דיש לפרש דהך עובדא הוי בתמרי שנשארו מאביהם ואין סברא שאביהם אין לו זכות לעשות הפירות לעומדים ליתלוש שיהיו כתלושין, ולכן כיון דמעיקר דינא כל העומד לתלוש כתלוש דמי לא גבי מהן למזון הבנות.
והנה כדי שיתברר אצל המעיין אעתיק בזה את כל התשובה של הרי"ף בשביל שהספר אינו מצוי, וז"ל התשובה. וששאלת על הא דאמרי' הלוקח פשתן מחבירו הר"ז לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום אם הי' מחובר לקרקע ותלש ממנו כל שהוא קנה, ואמרי' עלה בגמ' משום דתלש כל שהוא קנה, אמר רב ששת וכו' וקשיא לך אי בדמים מאי איריא תלש דהא כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וכבר אמרו דקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה, תשובה, אין כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע אלא כל מה שנמכר מהמחובר לקרקע על דעת שיתלש דינו כמטלטלין ואינו כקרקע שהרי אין לו בו הנאה אלא לאחר טלטולו ומשו"ה אמרי' בתמי' משום דתלש כל שהוא קנה שהרי המטלטלין אין נקנין כולן במשיכה מקצת כדאמרי' התם כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה והשאר לא קנה ומה שאמרנו לך שהנמכר מן המחובר על דעת לעקור ולתלוש הרי הוא כמטלטלין יש לנו ראיה עליו בכתובות דאמרי' התם כל העומד לגדור כגדור דמי. כלומר כמטלטלין הוא ואין האשה והבנות נזונות אלא ממקרקעי, וכדומה אני שהטעה אתכם הא דאמר בשבועות עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר לא מסרת לי אלא חמש ר' מחייב וחכמים פוטרים שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואוקימנא בענבים העומדות ליבצר ואין אנו רואין ממקום זה דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ואע"פ שלקחו לתלישה לפי שאלו הגפנים טעונות דתנן לא מכרן לא להן ולא פירותיהם אלא מסרן לו לשמירה ולא לתלישה וכשתבען ממנו תבען הם ופירותיהם כענין שמסרן לו כשהיו טעונות ועומדות ליבצר אבל אלו נמסרו לו לתלישה היו נחשבות כתלושין, וכן מי שקנה דבר על דעת לתלוש אותו דבר אינו כמחובר דלא סגיא ליה דלא למתלשיה ולולי זה שאמר לו יפה לי קרקע כל שהוא וקנה מה שעליה לא הי' קונה אלא מה שתלש בלבד, עכ"ל.
והנה מבואר בדברי הרי"ף דמה דלגבי מכירה אין המחובר לקרקע כקרקע הוא משום שמכרו ע"מ לתלוש. אבל הרמב"ם בפיהמ"ש בשבועות דף מ"ב על מתני' דעשרה גפנים טעונות כתב וז"ל מחלוקת חכמים ור"מ הוא בענבים העומדים ליבצר והלכה כחכמים, אבל כשימסרם לו בתורת שמירה. ולענין מו"מ ודיני ההונאה והודייה במקצת כשהי' עיקר התביעה שלא בתורת שמירה העיקר המכוון עליו שהם כמטלטלין עכ"ל, וזהו שבארנו דאף דהרי"ף והרמב"ם הם בשיטה אחת לחלק בין שומרים לקנין, מ"מ חלוקים בזה דלהרי"ף העיקר הוא גבי קנין בשביל שמכרם ע"מ לתלוש, ולהרמב"ם העיקר הוא שלא יהי' מעיקרו בתורת שמירה. ומזה כתבתי דלהרי"ף צריך להיות גבי גביית שבח אם הפירות הגיעו להבצר ואין צריכין לקרקע שיהי' דינם כמטלטלין.
אכן ראיתי אח"כ בחדושי הרמב"ן בהך סוגיא שהביא הרי"ף שכתב וז"ל משום דתלש כל שהוא קנה, פירש רבינו הגדול ר' יצחק ז"ל שהרי הוא כמטלטלין וצריך לתלוש הכל, ואוקמה רב ששת כגון דא"ל לך ויפה לי קרקע כל שהוא באותה תלישה וקנה כל מה שעליה בשכירות היפוי שהקרקע ניקנית בכסף והמטלטלין נקנין אגבה כך פירשה רבינו הגדול בתשובותיו עכ"ל, ולפי"ז קשה על דברי הרמב"ן שהביא המ"מ שכתב וסבור אני שרבינו הגדול בהלכות יודה בזה שאם עומדין ליתלש כתלושין דמי, דכיון שהזכיר דברי הרי"ף בתשובה והרי מוכח מדברי הרי"ף בתשובה זו דדוקא היכי שמכר לו ע"מ לתלוש הוי כמטלטלין, וא"כ גבי פירות דלוקח גבי גביית בע"ח לא שייך זה וצריך להיות דין הפירות המחוברין כדין כל המחובר לקרקע שהוא כקרקע, ואולי כונתו לתשובה אחרת שבזו לא נזכר כל הפירוש שכתב, ומ"מ קשה לומר שלא ידע הרמב"ן מתשובה זו.
ונראה דהרמב"ן מפרש דברי הרי"ף במה שכתב שמכר על דעת שיתלוש דלא צריך דוקא שימכור בפי' ע"מ לתלוש אלא דכל היכי שמכר הפירות וקצב להם דמים הרי על זה לקח הלוקח כדי לתלשם וליהנות מהם, ויש זה בכלל מה שכתב שהרי אין לו בו הנאה אלא לאחר טלטולו ובא בדבריו אלו להוציא היכי שלקח שדה עם פירות ולא שמו ביחוד הפירות דבזה אף שבודאי עומדין ליתלש מ"מ לא הוי כמו שמכר בפי' ע"מ לתלשם, ולכן כאן שאנו דנין לגבי גביית בע"ח הפירות של הלוקח אף שגובה גם הקרקע. מ"מ כיון שבא לגבות גם הפירות וצריכים ב"ד לשום הפירות ביחוד וא"כ הוי כמו שקונה הבע"ח פירות דבזה הוו הפירות כמטלטלין.