אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יז · הלכה ט
המוציא שטר חוב על חברו והיה כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל, היה כתוב בא"י מגבהו ממעות א"י מה שאין כן בכתובה, לא היה בשטר שם מקום והוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל. הוציאו בא"י מגבהו ממעות א"י, בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר וטען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע, ישבע המלוה ויטול.
ישבע המלוה ויטול, כתב המ"מ זה פשוט בטעמו שכיון שאינו מבורר בשטר ודאי על המלוה לישבע ודי אם האמינהו ליטול בשבועה מפני שהלוה כתב סתם עכ"ל, ודבריו אינם מבוארים דמנ"ל שבועה זו דממ"נ כיון דדינא הוא שצריך לשלם כמטבע המקום שיוצא השטר מנ"ל שיהי' צריך לישבע, וראיתי להש"ך בסי' מ"ב סעיף י"ד שכתב וז"ל בבעה"ת כתב ע"ז ולא ברור לן וכתב ב"י ולא ידעתי למה לא ברירא ליה דהא הו"ל כמו שטוען פרעתי דנשבע ונוטל, ובגידו"ת כתב דטעם בעה"ת הוא כיון דלא אמר הלוה השבע לי, ולא נהירא לי דמסתמא גם הרמב"ם ר"ל כשאמר השבע לי דלא עדיף מפרעתי ע"ש בדבריו, והנה אמנם התומים והנתיבות כתבו ג"כ כדברי הש"ך אבל דבריהם תמוהים להעמיד דברי הרמב"ם כשאומר הלוה ישבע לי דודאי היה צריך הרמב"ם לפרש כן ומדכתב בסתם ישבע המלוה ויטול ודאי כונתו דא"צ שיאמר הלוה ישבע לי ובטענתו לחוד כבר צריך המלוה לישבע וליטול. אלא דודאי צריך ביאור מאיזה טעם יהי' המלוה צריך לישבע.
והנראה בזה דהנה בפ"ו מהל' מכירה הל' י"א ביארתי שיטת הרמב"ם בדין לוקח שטר חוב של חבירו שכתב הרמב"ם דאין צריך עדים לענין קנייתו, אבל צריך עדים לענין תביעתו שהרי הנתבע אומר לו מי יאמר שבעל דברים שלי כתב ומסר לך ויישבתי שם קושיית הרמב"ן בס' הזכות מהסוגיא דיבמות דף קט"ז דהרמב"ם סובר דהלוקח נעשה מוחזק בהחוב ע"י זה שתופס את השט"ח, ולפי"ז נוכל לומר בשיטת הרמב"ם דסובר דמה דתניא דאם אינו כתוב בהשטר מקום כתיבתו תלוי במקום שמוציא המלוה השט"ח, אינו כמו שכתב הר"נ שם דטעמא הוא משום דהוי כמו שהתחייב הלוה לשלם ממעות המקום שיצא בו השטר אף שלוה במקום אחר, וגם לא כמו שכתב הר"נ בטעם שיטתו של הרמב"ם דסובר דבסתמא אמרינן דמקום שהוציא השט"ח שם הי' ההלואה דלפי"ז אין טעם לחייב להמלוה שבועה, אלא דטעמו של הרמב"ם הוא ע"פ שיטתו שהמוחזק בשט"ח הוי כמו שהוא מוחזק בהחוב, וכיון שבשט"ח אינו כתוב המקום שכתבו אותו וכתוב בו מעות סתם והוציאו אותו עכשיו בבבל אמרינן דבסתמא הוי פירוש לשון השט"ח כמקום שהוציאו אותו, דאף דאם הי' הלוה מברר שלוה במקום אחר הי' נפטר במטבע המקום שלוה, אבל עכשיו שכתוב בו סתם ולבני בבל הוי לשון השטר במעות בבל חשבינן להמלוה שהוא מוחזק בהחוב במעות בבל, ולכן נאמן המלוה לומר שהחוב הי' במעות בבל.
והנה כבר בארתי בפ"ג מהל' שכנים הל' ב' בדין אחד מן השותפין שבנה הכותל וחבירו טוען נתתי חלקי דעל מה שלמעלה מד' אמות אינו נאמן כדתנן במתני' שכתב הרמב"ם דהבונה נשבע בנק"ח שלא נתן לו, ובארתי שם שיטתו דכל היכי שגובה מעות בשביל זה שהוא מוחזק צריך לישבע מדין נשבע על המשכון לדעת הגאונים, ולכן גם כאן כיון דמה שהוא נוטל במעות בבל הוא משום דחשבינן למלוה שהוא מוחזק בחוב במעות בבל, ונאמן לטעון שהלוה מעות בבל, לכן נשבע כדין נשבע על המשכון לדעת הגאונים.