אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יד · הלכה יד
שנים שהן אוחזין בשטר, המלוה אומר שלי הוא והוצאתיו להפרע בו ממך, והלוה אומר פרעתיו וממני נפל, אם היה השטר שיכול לקיימו זה נשבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין, וזה נשבע שאין לו בדמים פחות מחציין וישלם הלוה מחצה, ואם אינו יכול לקיימו ישבע הלוה היסת שפרעו וילך לו.
המ"מ הביא דברי הגמ' דאמר ר"א דהוא דוקא בשניהם אדוקין בטופס ושניהם בתורף, והרמב"ם לא חילק בזה, וכתב המ"מ דסובר כדברי ההלכות שלא חלקו בזה, אלא כיון ששניהם אדוקים בשטר חולקין כר' יוחנן דאמר לעולם חולקין, ודברי המ"מ תימה דהא מפרש בגמ' דר' יוחנן לא פליג אלא דמיירי דקאי תורף בי מיצעי, ועיין בש"ך בחו"מ סי' ס"ה סעיף ט"ו שכתב דהגמ' דאוקים לר' יוחנן הא דתניא זה נוטל עד מקום שידו מגעת דקאי תורף בי מיצעי דנוטלין השטר עד מקום שידו מגעת לצור ע"פ צלוחיתו וגם דבריו תמוהים דכיון דמשלם חצי השטר למה יטול המלוה דמי הנייר הא בעד חלק שמשלם הלוה השטר חוזר ללוה, וגם מה שייך שהלוה נוטל דמי הנייר כיון שצריך לשלם כל חצי החוב ומה הרויח אם הוא אדוק יותר בשטר, והגר"א כתב וז"ל וס' הראשונה ס"ל כפירש"י שם ד"ה שטרא דסוגיא כרשב"ג וקיי"ל כרבי ואין נ"מ, וגם דבריו צ"ע דמדברי הרמב"ם שכתב שנים שהן אוחזין בשטר משמע אפי' המלוה מחזיק רק מקצת השטר ואינו מחזיק כל הטופס ולא כל התורף ג"כ חולקין ומוכח דאין שמין כלל כמה שהן מוחזקין בהשטר, וכדברי התוס' דבמה שהשטר נפסל אין שמין, וכבר הקשו גם הרמב"ן והריטב"א על פירש"י.
והנראה בזה דהנה בהא דאמרינן מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו כתבו בתוס' בכתובות ד' י"ט דליכא מיגו דשמא ירא הלוה לומר מזוייף פן יקיימו אותו, ובשם פירש"י מביאים משום דד"ת עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותם בב"ד ורבנן הוא דאצרכוהו קיום וכי אצרכו היכי דטעין מזוייף, אבל היכי דטעין פרוע לא אצרכו קיום, ויש לומר בזה ששני הטעמים צריכים זה לזה, דהנה מצינו דין מיגו ודין הפה שאסר, דדין הפה שאסר אינו משום דין מיגו שהוא דין בירור אלא דדין הוא דכיון דהוא האוסר ע"כ יכול להיות באותה שעה המתיר, כיון דכל עיקר הדבר אנו יודעין מפיו של זה וכמו דאמרינן להדיא בכתובות דף כ"ג מנין להפה שאסר, ומקשה הא למה לי קרא סברא היא הוא אסרה והוא שרי לה, ועפי"ז י"ל דטעם של פירש"י משום דד"ת עדים החתומים וכו' וכי אצרכו רבנן קיום דוקא היכי דטעין מזוייף אינו טעם כלל על סברא דמיגו דמ"מ איך נוכל לבטל המיגו יהי' מאיזה טעם שיהי' עכ"פ אם הי' טוען מזוייף הי' פטור, ואמאי לא נאמין לו לטעון פרוע במיגו דמזוייף, אלא דבאמת צריך לומר כתי' התוס' דמיגו ליכא כאן משום דשמא ירא לומר מזוייף וטוב יותר לומר לו פרוע שאינם יכולים להכחישו, אלא דמ"מ לא מהני תירוץ זה אלא על מיגו ולא על הפה שאסר דעכ"פ יש כאן לומר הפה שאסר הוא הפה שהתיר דאינו מטעם בירור כלל דעכ"פ כיון שהוא האוסר הוא המתיר כדאמרינן התם הוא אסרה והוא שרי לה, אלא דע"ז אנו באין עכשיו שפיר משום דין עדים החתומים על השטר וכו', ונמצא דלא הוא העושה את השטר אלא דעכשיו השטר בחזקתו גם בלא קיום הלוה, רק דאם הי' טוען הלוה מזוייף אז היינו מצריכין קיום, אבל עכשיו לא מצרכינן קיום כלל.
אלא דעכשיו יש לנו לחקור האי מ"ד דס"ל צריך לקיימו על מאי פליג אי פליג אסברא דמיגו או פליג אסברא דהפה שאסר, והנה מכאן מוכח מסוגיא זו דפליג אסברא דהפה שאסר דהא קשה מאי שייך להביא כאן בשנים אדוקים בשטר מחלוקת דמודה בשטר שכתבו וכבר פליגי בזה תנאי כשהשטר ביד המלוה, ונראה דטובא אשמעינן בזה דבכל מקום אי אמרינן מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הא אין המלוה מפסיד יותר במה שטוען פרוע מאם הי' טוען מזוייף, דאף שטוען פרוע וגם השטר שלו בכ"ז אין אנו מצריכים להמלוה להחזיר לו שטרו דהא המלוה טוען שאינו פרוע והמלוה מוחזק בשטרו ורק דדינו כשטר שאינו מקויים דכ"ז שאינו מקיימו אינו גובה בו והלוה אינו מרויח כלל יותר בטענת פרוע, אבל כאן כתב הרמב"ם דאם אינו מקויים ישבע הלוה היסת שפרעו וילך לו, ומוכח דהיינו דהמלוה ילך לו בלא השטר דאם היינו מחזירים להמלוה השטר לא הי' נשבע הלוה היסת כמש"כ הרמב"ם בהל' ט"ו דאם יש שטר אין צריך לישבע היסת עד שיבטל השטר, ואיך כתב כאן דנשבע היסת וע"כ דילך המלוה בלא השטר, ובהכרח לומר כן דא"א לומר דנחזיר השטר להמלוה דהא הלוה ג"כ מוחזק בהשטר וטוען פרוע וממנו נפל ואיך נחזיר להמלוה ונוציא מיד הלוה, וע"כ צ"ל יחלוקו על גוף השטר ובהכרח השטר בטל מאליו, ולכן פסק שפיר דנשבע הלוה היסת, וא"כ טובא אשמעינן כאן במה דאיפליגו הכא אי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דהכא מרויח בטענת פרוע דמוציא השטר מיד המלוה ולא יוכל שוב אח"כ לקיימו. וע"כ דכאן טעם המ"ד דצריך לקיימו הוא משום הפה שאסר דכיון שהוא העושה את השטר לשטר נאמן בטענת פרוע, וזהו מה דאמר הגמ' כאן האי שטרא חספא בעלמא הוא מאן קמשוי להאי שטרא לוה הא קאמר דפרוע, ובכל דוכתא אינו יכול להוציא השטר מיד המלוה דלא עדיף כחו ממה שהי' טוען מזוייף, אבל כאן כיון שהוא מוחזק בהשטר וא"א להוציא מתחת ידו, ולגבות בו א"א ממילא א"א להוציא השטר מיד הלוה.
אח"כ ראיתי בבית הלוי ח"ג סי' מ"ב אות ג' שביאר סוגיא זו וכיונתי לדבריו דכאן לא שייך לבוא מדין מיגו אלא מדין הפה שאסר, רק שכתב מטעם אחר דבכל שטר אם יטעון מזוייף ויקיימוהו לא יפסיד יותר משטוען פרעתי, דגם עכשיו שטוען פרעתי הא אם יקיימו השטר ישלם, אבל כאן אם יטעון מזוייף ישלם הכל וכשטוען פרעתי הא לא ישלם אלא חצי כיון שגם הוא מוחזק בשטר, וזה כתב בשם בנו אדמו"ר גאון ישראל מוהר"ח זצ"ל, ודן בזה אם יוכל לטעון אחר טענת מזוייף טענת פרוע, וגם הביא מה דבב"ב דף ק"ע פריך הגמ' מהתם להכא ויישב זה ע"ש.
ועכשיו צריך לבאר במאי פליגי הנך תנאי דהך מ"ד סבר דיש כאן הפה שאסר והך מ"ד סבר דאין כאן הפה שאסר, והנה בפשיטות יש לדון בטעם דרש"י דאיברא דלא שייך לומר הפה שאסר על עיקר השטר לומר דכיון דהוא עשה את השטר לשטר ממילא יש לו כח לבטלו דכיון דד"ת עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותם בב"ד א"כ השטר מעיקר הדין כשר הוא, אלא דאם טוען מזוייף או אם יש בו חשש מזוייף מצריכים חכמים קיום אבל אם טוען פרוע ממילא אין כאן חשש מזויף, ונמצא דלא הי' על שטר זה פסול כלל, אבל כ"ז אם באין לדון על השטר, אבל אם באים לדון על עיקר החיוב בב"ד א"כ ישאר הפה שאסר במקומו כיון דזה הוא דין פשוט דמ"מ ב"ד אין יכולים לגבות בשטר בלא קיום ואפי' אם אין הלוה כאן אין ב"ד יורדין לנכסיו בלא קיום, ואיברא דכ"ז הוא מחשש ב"ד ועתה כשמודה שכתבו נמצא דאין זה חשש כלל, אבל עכ"פ לדין חיוב ב"ד הא בלא הודאתו א"א לחייבו וא"כ הדר נימא הפה שאסר.
אכן מה שאפשר לבאר בזה הוא עפ"י מה דאמר ר"י לר"ל בב"ב דף קנ"ד אי עדים אלימי ומרעי שטרא איהו כל כמיניה אלמא דס"ל להמ"ד דא"צ לקיימו דטעמייהו הוי משום דלא מצי לאורועי שטרא והיינו דטענת פרוע ג"כ הוי אורועי שטרא דכיון שנפרע בטל השטר, וס"ל דלא מצינו למימר דניהמניה בטענת פרוע אלא אם יש לו כח לבטל השטר, אבל אם אינו יכול לבטל השטר אינו נאמן לטעון טענת פרוע דאם רק השטר נשאר בחזקתו ע"כ גובה בו, ולכן שפיר נשאר סברא דרש"י דכיון דד"ת עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותם בב"ד א"כ אין כאן הפה שאסר על עיקר השטר דנימא דאיהו משוי ליה שטרא ומצי מבטל לי' דלאו איהו משוי לי' שטרא אלא שטרא ממילא הוי ואי דנימא דעכ"פ לענין גוביינא הוי הפה שאסר דהא ע"כ אינו יכול לגבות בלא קיום ע"ז קאמר שפיר הגמ' דכיון דלא מצי לאורועי שטרא ע"כ לא מהימן תו בטענת פרוע לבטל השטר, וא"כ נמצא לפי דברינו מיושב שפיר מה שהקשינו דהא הא דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותם בב"ד לא פליגי בזה, והיכי פליג מ"ד צריך לקיימו וגם אנן קיי"ל הכי, ולפי דברינו מיושב דהנך תנאי פליגי בזה דמאן דסבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו סבר דאיכא כאן הפה שאסר אף דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותם בב"ד זהו אם באנו לדון לענין גוף השטר, אבל לענין גוביינא הא איכא הפה שאסר מעליא דבלא הודאתו לא מצי למיגבי כלל וכנ"ל, ואף דעכ"פ לא מצי למיפסל שטרא מ"מ לא איכפת לן דעכ"פ כיון דאיכא הפה שאסר מצי למטען פרוע, ומאן דסבר א"צ לקיימו סבר כיון דעכ"פ לא מצי למיפסל שטרא והשטר נשאר בחזקתו לא מהני טענות על שטר וע"כ גובה בו.
ולפי"ז מיושב שיטת הרמב"ם שלא הביא הך דזה אדוק בטופס וזה אדוק בתורף דהנה למ"ד א"צ לקיימו נמצא דכל עיקר השאלה אם הוא יכול לפסול השטר או שאינו יכול והיינו אם השטר יהי' ביד הלוה א"כ יהי' בחזקת פרוע ופסול ואם יהי' ביד המלוה יהי' בחזקת שאינו פרוע ושטר מעליא, ונמצא דכל מה שהמלוה מוחזק בחלק יותר בשטר ע"כ מועיל לו לענין גוביינא, ונמצא לפי"ז דאם המלוה מוחזק בשטרו לאו כל כמיניה דלוה לאורועי שטרא דמלוה כיון דנקטינן דגם בטענה מעלייתא אינו יכול הלוה לפסול שטר של המלוה, וכן כשהלוה מוחזק בהשטר אז יוכל שפיר לפוסלו דזה הוא חזקתו בשטר שהוא שלו והוא פרוע, אבל כ"ז שהוא ביד המלוה אינו יכול לפוסלו, א"כ לפי"ז כאן בשטר ששניהם אדוקים מה דמדמינן לטלית דכמו דבטלית יחלוקו ה"נ בשטר, היינו משום דזהו גוף השאלה למי שייך השטר ואין כאן שאלה אם השטר פרוע או אינו פרוע דממ"נ אם יהיה בחזקת הלוה ע"כ פרוע הוא ואם יהיה בחזקת המלוה ע"כ אינו פרוע בלא שום ראיות, דלאו כל כמיניה דלוה לפסול שטר כשהוא ביד המלוה, ולזה כיון דשניהם אוחזין בו הוי דין כמו בטלית דיחלוקו בהשטר דהיינו שחצי החוב יפרע לו שזהו חלוקת השטר דכל המחלוקת ביניהם הוא רק על השטר, אבל למ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דלדידיה אפשר לטעון טענת פרוע אפי' אם יהי' השטר בחזקתו, ומה דאי אפשר לטעון בכל זימנא על שטר פרוע הוא רק משום דאיכא חזקה שטרך בידי מאי בעי, א"כ ענין שנים אוחזין בשטר אינו דומה מה דפסקינן להם יחלוקו להא דשנים אוחזין בטלית, דהתם כיון דזה תופס וזה תופס חולקין הטלית לחצאין, אבל הכא אף שהמלוה מוחזק בהשטר ואף שנותן לו חצי שטר מה יועיל בזה הלא עכ"פ הלוה יטעון פרוע, וטענת שטרא בידי מאי בעי הלא לא יכול לברר בחצי השטר שהלוה טוען פרעתי ומראה חצי השטר הפרוע, וע"כ דזהו גופו עיקר הדין ביניהם דזה טוען השטר שלי וממילא אם יש לו השטר יגבה מטעם דאין נאמן לטעון פרוע על שטר משום דשטרך בידי מאי בעי והלוה טוען ממני נפל וממילא אם יחזירו להלוה השטר לא יגבה המלוה, ואם יחזירו השטר להמלוה ע"כ יגבה, א"כ אנו דנין ע"כ הדין יחלוקו על עיקר החוב דכיון דלפי חזקת המלוה צריך להחזיר לו את השטר ולפי חזקת הלוה צריך להחזיר לו, ולמי שיוחזר השטר לזה ישאר החוב, לכן ע"כ אנו פוסקין דין יחלוקו על החוב, ונמצא דלמ"ד א"צ לקיימו החלוקה על עיקר השטר שבהשטר גופו תלוי עיקר החוב, ולמ"ד צריך לקיימו מה שאוחזין השטר הוא רק גורם לעשות חלוקה על החוב.
וא"כ שפיר מיושבים ד' הרמב"ם שהתחלנו, דלמ"ד א"צ לקיימו שפיר תלוי הדין מי שמוחזק יותר בהשטר ומי שיש לו חזקה בחלק גדול מחבירו בהשטר נוטל יותר אבל למ"ד צריך לקיימו הרי אין הדין אלא אם ישאר כאן דין דשטרך בידי מאי בעי לענין להאמינו בטענת פרעון, א"כ אין שום נ"מ מי שמחזיק חלק גדול או חלק קטן כיון דחלק גדול אינו ראי' יותר על פירעון מחלק קטן, ואנן רק על הראי' אנו דנין לא על חזקת גוף השטר דאינו תלוי בזה וכמו שבארנו.