אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יד · הלכה יג

הלכה י

מי שהיה לו חוב על חבירו בשטר ואבד השטר והרי העדים קיימין אע"פ שקנו מידו וטען שפרע ה"ז נשבע היסת, והורו רבותי שאפילו היה החוב לזמן ועדין לא הגיע זמנו להפרע הואיל וכתבו לו השטר ואין בידו שטר והלוה טוען פרעתי נאמן ונשבע היסת שפרעו שאנו חוששין שמא פרעו לפיכך קרע השטר או שרפו.
השגת הראב"ד מי שהיה לו וכו' עד ולפיכך וכו' א"א אין דין זה מחוור ומלובן דבשבועה מיהא יטול.
המ"מ כתב וז"ל ואני אומר מחוור ומלובן הוא דאם איתא דאפי' באבד כל תוך זמנו לא חיישינן לפריעה מה טעם לא מהדרינן ליה כשנפל דאמרינן בהדיא בפ"ק דב"מ דאפי' כתוב בו ביום לא מהדרינן אלא ודאי כל דנפל איתרע ליה וכ"ש אבד דאיתרע ליה ורגלים לדבר, והנה ראיית המ"מ מכתוב בו זמנו בו ביום תלוי בהשיטות אם תוך שלשים נקרא תוך זמנו, והתוס' כתבו דדוקא קובע זמן, אבל תוך שלשים לא נקרא תוך זמנו, וכן פסק הטור והמחבר בחו"מ סי' ע"ח סעיף ח' מד' התוס' והרא"ש ושאר ראשונים, ובר"נ בהלכות בכתובות דף כ' בהא דכותב אדם עדותו על השטר כתב שהוא מחלוקת הגאונים, ומוכח מד' המ"מ דסובר כדעת הסוברים דהוי תוך זמנו, אבל על הראב"ד אין להקשות דיכול לסבור דלא הוי תוך זמנו. איברא דהגר"א בסי' ע"ח ובסי' שי"ז כתב בדעת הרמב"ם דסובר דתוך שלשים הוי תוך זמנו, והוכיח ממה שכתב דשוכר אינו נאמן לומר נתתי שכר הבית כל ל' יום, וכיון שהראב"ד לא השיג שם משמע דגם הראב"ד סובר כן, ויקשה עליו ראייתו של המ"מ, אבל לפימש"כ למעלה בהל' א' אין ראיה משוכר דאף דכתב הרמב"ם דכל ל' יום אינו נאמן זהו משום דסתם שכירות ל' יום, וכיון דשכירות אינו משתלמת אלא לבסוף אכתי לא הגיע זמן החיוב לפרוע ובודאי הוי תוך זמנו, ולמעלה כתבתי דעוד עדיף מתוך זמנו לפימש"כ בדעת הרמב"ם דלא מהני חזקה דתוך זמנו אלא גבי יתומים ולא גבי הלוה כשטוען ברי, אבל שוכר אינו נאמן אפי' כשטוען ברי, עכ"פ אין ראי' משוכר ללוה דבלא קבע זמן אין הוכחה שהי' באמת צריך לההלואה על ל' יום ומשו"ה עביד דפרע בתוך ל' יום, ומה שכתב הראב"ד ובשבועה מיהא יטול נבאר בסוף דברינו בהשגה ב'.
שם וכן הורו רבותי שאפי' היה השטר יוצא מתחת ידי אחר והלוה טוען ממני נפל אחר שפרעתי אע"פ שהוא בתוך זמנו נשבע היסת ונפטר שכיון שאין השטר ביד המלוה אין שם חזקה.
השגת הראב"ד. וכן הורו רבותי וכו' עד אין שם חזקה. א"א ואף זה לא נהיר ולא בהיר ולא צהיר עכ"ל.
המ"מ כתב וז"ל ואני אומר שהדין דין אמת וכולה סוגיא דפ"ק דמציעא והמשניות מוכיחות דאפי' תוך זמנו אם נפל אין מחזירין אותו לא למלוה ולא ללוה, ואפי' היה מודה אין מחזירין כמו שנתבאר פי"ח מהל' גזו"א, כ"ש כאן שהלוה טוען פרעתי שאין מלוה נאמן, ואין להתעקש ולומר דדין נפילה אינו בתוך זמן שראיות מוכיחות יש בגמ' דאפי' בתוך זמן הוא עכ"ל.
והנה מה שכתב המ"מ שראיות מוכיחות יש בגמ' דאפי' בתוך זמן, לא ביאר הראיות ובהשגה הא' הביא מכתוב בו זמנו בו ביום וכאן משמע שבא להוסיף, והנה לכאורה כונתו ממצא שטר כתובה בדף ז', אכן ר"פ שם אמר דטעמא דרבנן משום דחיישינן לצררי וזה לא מצינו בשטר אך הרמב"ן במלחמות בדף י"ז הביא שרב שרירא גאון כתב בהא דמצא שטר כתובה וז"ל ואליבא דרבינא הלכה כר' יוסי דחייש לפרעון, והוכיח משם דאין גובין אם היה לה כתובה ואבדה, והנה התוס' שם ד"ה הטוען כתבו דבתוספת נאמן לומר פרעתי ואין ראיה מדתני לעיל מצא כתובה לא יחזיר ומשמע דלא יחזיר משום תוספת שהיה נאמן לומר פרעתי דלגבי מנה ומאתים נמי מפסיד דהא נאמן לומר פרעתי מנה מיגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך או אם אין לה עדי קדושין נאמן לומר פרעתי הכל במגו דאי בעי אמר אין את אשתי, והקשה בזה הגרעק"א במערכה י"ג וז"ל ולא זכיתי להבין דבריהם דסוף סוף עתה דהכתובה בפנינו וידעינן שהיא אשתו ונשאה בתולה, ואנן מחזקינן דאינה פרוע ובדינא תובעת ממנו למה יכבוש ממנה מליתן בידה עדות האמת וליתן אצבע בין שיניו שיהיה בידו לכפור בשקר ולהאמינו במיגו וד' יאיר עיני עכ"ל.
ונראה דהתוס' מחלקים בין גבייה לחזרת השטר מהמוצא להאשה דאף דהיכי שבאה לד"ת עם הבעל אמרינן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואינו נאמן לומר פרעתי מ"מ לגבי דין חזרת השטר ע"י מוצא האבדה יש להמוצא לחוש לפרעון שהמוצא צריך לידע ודאי שהשטר כתובה שלה, והתוס' כתבו רק לבאר דמה נ"מ אם לא יחזירו לה הכתובה כיון שגם אם אין הכתובה בידה אינו נאמן לומר פרעתי ועל זה כתבו הנ"מ, אבל אם באו עכשיו הבעל והאשה לדין ודאי שיכולה לגבות, ולפי ד' התוס' אין מהברייתא דמצא כתובה ראיה להרמב"ם אבל לרב שרירא גאון שמוכיח מהברייתא גם לדין גוביינא, אפשר לכאורה להביא מהא דמצא כתובה ראיה גם על תוך זמנו, והרמב"ם סובר כרב שרירא גאון בדין הטוען אחר מעשה ב"ד דהוא דוקא במקום שאין כותבין כתובה, אבל באמת א"א להביא מהא דמצא כתובה ראיה על תוך זמנו דהא ר"פ מפרש משום צררי, ורבינא מפרש טעמא דר' יוסי משום דחיישינן לשתי כתובות, אבל לפרעון לדברי הכל לא חיישינן בעודה תחת בעלה.
אמנם בלשון רב שרירא גאון קשה שכתב אשה שאבדה כתובתה ונתארמלה או נתגרשה דמשמע דאף שאבדה קודם אינה גובה, אבל א"א לומר כן דהא מבואר להדיא בסוגיא דבעודה תחת בעלה לא חיישינן לפרעון, ורש"ג כתב משום דחיישינן לפרעון, ומשום טעמא דחיישינן לשתי כתובות ודאי לא שייך אלא על המוצא שלא יחזיר הכתובה לאשה. ומוכרחין אנו לפרש דבריו שהאשה נתארמלה או נתגרשה ואין לה הכתובה בשביל שאבדה אבל החשש פרעון הוא על הבעל אחר שנתגרשה או על היורשין, ועכ"פ על תוך זמנו אין שום ראיה ממצא כתובה, ואף דגם סתירה אין משם דודאי יש חילוק מתוך זמנו לעודה תחת בעלה דליכא אכתי חיוב כלל, אבל ראיה בודאי ליכא, ומה שכתב המ"מ מקודם דכולה סוגיא והמשניות מוכיחות דאפי' תוך זמן אם נפל אין מחזירין אינו מובן לאיזה משנה כונתו וצ"ל משום דמתני' דמצא שטרי חוב סתמא תנן והוא אפי' בתוך זמן, וזהו שכתב אח"כ ואין להתעקש ולומר וכו' אבל ראייתו חוץ מהא דכתיב זמנו בו ביום אינו מבואר, ואולי כונתו להוכיח מהא דמייתי רב עמרם מכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר דלא חיישינן לפרעון, ודחי ר' זירא דמתני' בשטרי חלטאתא ואדרכתא ומוכח דבסתם פסק בי"ד שאמרו לו צא תן לו לא יחזיר שמא פרע אף שהוא בתוך ל' יום דיש לו רשות להמתין דזמן ב"ד ל' יום, אך גם זה תלוי בדין סתם הלואה דאם סתם הלואה לא הוי תוך זמנו כל ל' יום מבואר בסי' ע"ח דאף דזמנה הוא ל' יום רק דלא מוכח שרצה דוקא ללות על ל' יום, וא"כ גם בפסק ב"ד כן דאף דזמן ב"ד ל' יום אבל אינו מוכח שהיה צריך להמעות וכיון שנתחייב לשלם אפשר שילם קודם זמנו.
והנה עוד יש להביא ראיה מהא דפריך רבא שם בדף ט"ז אתירוצא דר' אבהו כגון שהוחזק כפרן, ומשום שהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע כלל, וכתבו התוס' ואע"ג דאמרינן לקמן הוחזק כפרן לאותו ממון הכא דנפל שאני דמוכח מילתא דמשו"ה לא היה נזהר לשומרו לפי שפרע הלוה. והרשב"א בש"מ הוסיף ע"ז וכתב דדמי לתוך זמנו דאינו פורע. ומבואר דפשוט להרשב"א דאיתרע בנפילה מרע לחזקת תוך זמנו. ובודאי יש לומר דגם לזה כונת המ"מ שתמיד הוא סומך על דברי הרשב"א וכונתו להוכיח על תוך זמנו מהוחזק כפרן כמו שהרשב"א הוכיח על הוחזק כפרן מתוך זמנו. ובדעת הראב"ד צ"ל דסובר דהוחזק כפרן לא דמי לתוך זמנו, דהוחזק כפרן אף דצ"ל דמלבד דאינו נאמן בטענתו אינו עשוי לפרוע שלא בעדים דאי לא"ה איך גובין ממנו ב"ד דעכ"פ שמא פרע וכמו שטוענין ליתומים ולקוחות. מ"מ יש לומר דלא מהני הא דהוחזק כפרן אלא דלא עביד דפרע בלא עדים כיון שהוחזק כפרן ולא יהי' נאמן בטענתו. אבל מ"מ אפשר דפורע דהוא האמין להמלוה שלא יתבע ממנו פעם שנית. וכדאמרינן בריש המפקיד דלוה מאמין למלוה ולכן מהני על זה הא דנפל איתרע לומר דאפשר פרע. אבל תוך זמנו דאיכא חזקה דבעיקר הפרעון אינו פורע תוך זמנו בזה סובר דגם נפל איתרע לא מהני.
עכשיו נבאר מה שכתב הראב"ד בהשגה א' ובשבועה מיהא יטול שדבריו צריכין באור דממ"נ אם סובר דמהני הא דנפל איתרע גם בתוך זמנו. א"כ גם בשבועה לא יטול ואי לא מהני א"כ למה צריך שבועה ואיזה שבועה יש כאן. ובעיקר דהא גם בבא ליפרע מן היתומים דצריך שבועה בבא ליפרע תוך זמנו א"צ שבועה דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו. ונראה בזה עפ"מ שבארתי ד' הרמב"ם בפ"ג מהל' שכנים הל' ב' במה שפסק הרמב"ם דאם טוען על למעלה מד' אמות שפרע דאינו נאמן וחייב לשלם כתב הרמב"ם דצריך לישבע בנק"ח שהקשו דהא מוכח בגמ' דסברא דמי יימר דמחייבו לי רבנן עדיף מאין אדם פורע תוך זמנו. וכיון דבתוך זמנו אינו צריך לישבע כ"ש במי יימר דמחייבו לי רבנן וכתבתי דמתחלה לא אמר ר"ל דאיכא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו אלא דלא עביד דפרע. והיינו דמה דנאמן בטענת פרעון הוא משום דחוב עומד ליפרע. ובזה אמר הגמ' דמי יימר דמחייבו לי רבנן גם אביי ורבא מודו. אבל למסקנא חידש הגמ' דאיכא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו. ובמי יימר דמחייבו לי רבנן ליכא חזקה גמורה דאפשר הוא ת"ח או ששמע מת"ח דודאי יהיה צריך לשלם וליכא אלא סברא דע"פ רוב אינו עומד לפרעון ונשאר החוב בחזקתו.
ולפי"ז נאמר כן גם כאן דהראב"ד סובר דהך ריעותא דנפל איתרע מרע לה לחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו ומ"מ נשאר החוב שאינו עומד לפרעון בתוך זמנו ולכן צריך שבועה דליכא חזקה שלא פרע. וכל זה הוא בתוך זמנו אבל בהוחזק כפרן דסובר הראב"ד דגם בלא נפל איתרע ליכא חזקה דלא פרע אלא שאינו עומד נפרעין בלא עדים. לכן בנפל איתרע עושה הריעותא לספק גמור ולא יחזיר דחיישינן לפרעון.
אלא דאכתי אנו צריכין לבאר איזה גדר שבועה יש כאן, דשם גבי כותל השותפין דכל הנאמנות הוא מדין נשבע על המשכון, אבל כאן אין מקום לבאר בדרך זה, ונראה דהראב"ד סובר דכל עיקר דאינו נאמן בטענת פרעון היכי דלא עביד דפרע זהו משום דהחוב עומד בחזקתו ויש להמלוה חזקת חוב על הלוה והוי כמו מוחזק בשעבוד החוב על הלוה, וכיון דמוכח מדין נשבע על המשכון שכל נוטל מדין מוחזק נשבע כיון שעכ"פ צריך להוציא ממון, ולכן ה"נ כאן שיש לו חזקת חוב לא עדיף ממוחזק גמור שצריך לגבות מדין מוחזק שצריך לישבע, ולכן שפיר כתב הראב"ד ובשבועה מיהא יטול.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה