אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יד · הלכה י
הוציא עליו שטר חוב בעד אחד ולוה טען פרעתי הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם, טען ואמר ישבע לי שלא פרעתיו ה"ז נשבע שאפי' היו בשטר שני עדים ואמר ישבע לי שלא פרעתיו ה"ז נשבע כמו שבארנו.
המ"מ תמה על שיטת הרמב"ם דהוי משואיל"מ דאף דסובר דשטר בעד אחד הוי שטר וזוקק לשבועה מ"מ לענין טענת פרעתי לא עדיף מכתב ידו של המלוה שפסק בפ' י"א הל' ג' דהוי כמלוה ע"פ ואם טען פרעתי נאמן וטעמא דמשום שאינו גובה ממשועבדים לא חשש להניחו בידו א"כ גם בשטר בע"א אינו גובה ממשועבדים.
והנה בפ' י"א הל' א' כתבתי במה שכתב שם הרמב"ם אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן ונותנין למלוה שלא יחזירו למלוה ע"פ עדות בשטר. וקשה דלמה הוצרך לטעם שאין כותבין העדים שלא יעשו ממלוה ע"פ עדות בשטר בשביל זה שלא יוכל הלוה לטעון פרעתי דבזה אם יאמרו להלוה שכתבו השטר הא אין לו היזק מזה שלא ישלם החוב עד שיחזיר לו המלוה השטר דהא בלא זה אין רשאין לעשות שטר שלא יגבה מן המשועבדים ויהי' זילי נכסיה. ובארתי שם דזה ודאי דמן המשועבדים לא יגבה בשטר כזה שלא כתבו בשטר ואמר לנא כתבו וחתמו והבו ליה ורק דלענין שלא יוכל לטעון פרעתי היה אפשר שיועיל שטר כזה. אלא דקשה דכיון שאינו גובה ממשועבדים בשטר כזה א"כ הוי כמו כתב ידו דיכול לטעון פרעתי. ובארתי שם בשיטת הרמב"ם דאינו סובר כהרמב"ן שכתב דטעמא דנאמן על כתב ידו לטעון פרעתי משום שאינו גובה מן המשועבדים והוכחתי מדברי רב פפא דאמר האי מאן דמפיק שטרא אחבריה ואמר ליה אידך פריעא דלא לאו כל כמיניה דקשה מה השמיענו ר"פ בזה דהא מתני' היא המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים. ואם הי' יכול לטעון פרעתי איך גובה ממשועבדים. ובארתי שזהו ראיית הבעה"מ שהוכיח מדברי ר"פ דלא כהרי"ף. אכן הרמב"ן הוכיח ממתני' מדשנאן בלשון אחד דין כתב ידו ודין המלוה בפני עדים שזהו כעין ראיה להרי"ף דנאמן על כתב יד לטעון פרעתי כמו במלוה בפני עדים. אבל עכ"פ מדברי ר"פ מוכח דלאו דוקא בשטר שגובה מן המשועבדים. ואפי' אם כתוב בשטר מפורש שלא יגבה אלא מבני חורין מ"מ אינו נאמן לומר פרעתי.
ולפי"ז כבר מיושב מה שתמה כאן המ"מ דהרמב"ם לשיטתו דסובר דאפי' בשטר שאינו גובה מן המשועבדים אינו נאמן לומר פרעתי. דמשום זה כתב דאין לעדים לכתוב ולחתום שטר וליתנו ביד המלוה שלא יעשו ממלוה ע"פ מלוה בשטר דמוכח דאף בשטר שאינו גובה ממשועבדים אינו נאמן לומר פרעתי. א"כ שפיר גם בשטר בע"א אף שאינו גובה ממשועבדים מ"מ אינו נאמן לומר פרעתי.
אכן צריך ביאור בטעמא דמילתא אם אין החילוק משום שאינו גובה מן המשועבדים למה חלוק באמת כתב ידו משטר בעדים דבכת"י נאמן לומר פרעתי. איברא דגם טעמו של הרמב"ן אינו מוסבר דמה בכך שאינו גובה בו ממשועבדים אטו בשביל זה יפרע לו הלוה ויניח בידו כת"י שלו שיוכל לגבות ממנו מבנ"ח פעם שנית. והמ"מ כאן כתב דכיון דאינו גובה אלא מבנ"ח לא חשש להניחו בידו דהא אי בעי יהיב ומזבן להו לכולהו נכסי ולא טריף מידי, וזה אינו מוסבר כלל דאטו ישאר גברא ערטילאי בלא בגדים ובלא כלים וחפצים בבית דהא מלוה ע"פ גובין אפי' מגלימא דעל כתפיה, וראיתי שהב"ח בטחו"מ סי' ס"ט ס"ק ז' עמד בזה דלמה אינו מקפיד שמא יחזור ויגבה ממנו פעם שני, וכתב ע"ז וי"ל כיון דנאמן בשבועת היסת לומר פרעתי שוב אינו חושש להניח בידו, ודבריו תמוהים דא"כ מלוה בשטר נמי ועל זה אנו דנין דמאי נ"מ בין מלוה בשטר לכתב ידו.
והנה בפי"א הל' א' לפי"מ שבארתי שהרמב"ם אינו סובר דטעמא דנאמן לומר פרעתי בכת"י משום דאינו גובה ממשועבדים כתבתי דיש לומר בסברא דכתב ידו אפשר שכותב לזכרון, אבל כשכותב לו שטר בעדים גלי בדעתו שרוצה ליתן לו זכות יותר מהודאה בכתב, ואף שכתב שלא יגבה מן המשועבדים שאינו רוצה שיהיו זילי נכסיה, מ"מ מן היורשין רוצה שיגבה, ובזה מוכח שאינו נאמן לטעון פרעתי גם על שטר כזה, דאם יוכל לטעון פרעתי הא לא יגבה גם מן היורשין שנטעון להם פרוע, אכן מד' הרמב"ם כאן דסובר דגם בשטר בעד אחד ג"כ אינו נאמן לומר פרעתי מוכח דלא כמש"כ דהא בשטר בעד אחד לא יגבה מן היורשין דע"א אינו מחייב אלא שבועה, ומן היורשין הא אין גובין בשביל זה שאין יכולין לישבע.
וראיתי בתשובת הרא"ש כלל ס"ז סי' א' הביאו הב"י שכתב שיטתו של הרי"ף דבכתב ידו נאמן לומר פרעתי. וכתב בטעמא משום שאינו גובה ממשועבדים, ובסי' ב' כתב ג"כ שיטתו של הרי"ף וכתב טעם אחר וז"ל ולא מצי היאך למימר כתב ידך בידי מאי בעי לפי שאין אדם נזכר כ"כ אם נתן כתב ידו לחבירו כמו שהי' נזכר אם מסר שטר לידו כי שטר נעשה בעדים ואית ליה קלא וזוכר מזה אבל אינו זוכר כ"כ אם מסר לו כתב ידו עכ"ל, ולפי דברי הרא"ש מיושב גם שיטת הרמב"ם כאן דיש לומר דגם בשטר בעד אחד זוכר דאף דאינו מוכח דע"א מוציא הקול כיון שלא יגבו ממשועבדים, מ"מ יש לומר דנזכר יותר כשעשה שטר בע"א מכתב ידו ובכ"ז הוא דחוק.
והנראה בזה לפימש"כ בפי"א הל' א' לבאר דעת הרמב"ם בפכ"ד הל' א' במה דסובר דגבי כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו אינו צריך שיהי' שטר שיש בו קנין והביא שם המ"מ דרש"י והרמב"ן והרשב"א כתבו דגם בשטר מכר צריך שיש בו קנין, וכתב ע"ז המ"מ דבאמת אין טעם ברור לחלק בין מכר להלואה בדין זה. וכתבתי שם ע"פ הגמ' דב"מ דף י"ט דיש לנו שני דרכים או שנאמר דכותבין שט"ח ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ואז לא היה המלוה יכול לגבות חובו מהלקוחות אא"כ יביא ראיה מתי בא השטר לידו או דנימא שאין כותבין אלא בשטרי אקנייתא ואז יוכל המלוה לגבות חובו בלא ראיה, ולכן זהו דעת הרמב"ם לחלק בין שטר חוב לשטר מכר דשט"ח שעיקרו לגבות חובו מן הלקוחות לכן אין זו תקנה שלא יוכל לגבות חובו בלא ראיה, אבל שטר מכר דאין עיקרו אלא לקנין ולראיה על מכירת השדה כותבין אף בשטר שאין בו קנין וכשיבוא הלוקח לגבות מלקוחות מאוחרים ממנו כשיטרפו ממנו השדה יצטרך להביא ראיה מתי בא השטר לידו.
ולפי"ז נוכל לבאר כן גם בהך דינא אם נאמן לומר פרעתי על כתב ידו דבאמת גם בשטר בעדים היה לנו שני דרכים דהיה אפשר שיהי' נאמן לומר פרעתי אף שיש השטר ביד המלוה וממילא יוכל הלוה לשלם לו ולהניח בידו השטר ולא יהי' ראיה דשטרך בידי מאי בעי, ואפשר שלא יהי' נאמן לומר פרעתי כשיהי' השטר ביד המלוה, וממילא יש כבר גם ראיה דשטרך בידי מאי בעי, אלא דאם היינו אומרים כאופן הא' לא היה אפשר לגבות בשטר ממשועבדים וממילא ע"כ אמרינן כאופן הב' ונמצא דמעיקר דינא הראיה דשטרך בידי מאי בעי אינה מוכרחת שלא יהי' נאמן לומר פרעתי נגד השטר, דהא אם היינו אומרים דנאמן ממילא ליכא ראיה וע"כ דבעיקר כך הוא תק"ח אלא דממילא יש לנו ראיה דשטרך בידי מאי בעי והוי מדינא.
ועכשיו נוכל לבאר החילוק בין שטר לכתב ידו דבעיקר דין הא גם בשטר בעדים הי' אפשר שיהי' נאמן לומר פרעתי, וכיון דתנן המלוה חברו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"כ דאינו נאמן לומר פרעתי וממתני' לא שמעינן אלא היכי דגובה ממשועבדים, וחידש לנו רב פפא דמאן דמפיק שטרא אחבריה וטען אידך פרוע הוא לאו כל כמיניה, לומר דתק"ח דבשטר אינו נאמן לומר פרעתי הוא בכל שטרות, וזה מוכח גם מראיית הרשב"א שחולק על הרי"ף והוכיח משטר פקדון דמוכח בב"ב דף ע' דאי לאו מיגו דנאנסו לא הי' נאמן לומר החזרתי אף דאינו גובה ממשועבדים דטענינן להו נאנסו, וכבר כתבתי דראייתו אינו אלא לדעת הרמב"ן דטעמא של הרי"ף בכתב ידו הוא משום דאינו גובה ממשועבדים, אבל מר"פ מוכח דגם היכי דאינו גובה ממשועבדים אינו נאמן לומר פרעתי, וזה דוקא בשטר, אבל בכתב ידו כבר כתב הרמב"ן דמדתנן במתני' דין כתב ידו כמו דין המלוה בעדים משמע דחד דינא להו, ויש לבאר זה דכיון דמה דאינו יכול לומר פרעתי בשטר בעדים התחלת הדין הוא, שכן תקנו חכמים כדי שיוכל לגבות ממשועבדים, אלא דר"פ חידש דהתקנה כבר הי' על כל שטר, וע"ז הוכיח הרמב"ן מלשון משנתנו דכתב ידו אין לו שם שטר דמדתנן כתב ידו בהדי מלוה בעדים מוכח דחד דינא להו ולא תיקנו חכמים בכתב ידו שלא יהי' נאמן לומר פרעתי, וממילא ליכא ראיה דשטרך בידי מאי בעי דאינו חושש להניחו בידו, ומיושב דכיון דסובר הרמב"ם דשטר בעד א' ג"כ יש לו דין שטר ממילא הוא ככל דין שטר דאינו נאמן לומר פרעתי.