אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יב · הלכה ו
נמצאת קרקע שאינה שלהן אלא טען הטוען שהיא גזל ביד מורישיו נזקקין להן ומעמידין להן אפוטרופס לטעון ולדון, וכן קטן שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו וכבשה אין אומרין נמתין לו עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו, ולכשיגדיל אם יש לו עדים יביא עדיו. קרקע שהיתה בחזקת קטנים ובא אחר וטען שהיא לקוחה ממורישן ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהן אין מוציאין אותה מידן עד שיגדילו שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, והקטן כאילו אינו עומד כאן הוא חשוב, אבל אם הוציא שטר שהיא לקוחה בידו ה"ז מקיים את השטר ומוציאין אותה מידן אחר שמעמידין להם אפוטרופס.
וכן קטן שתקף בעבדיו וכו', קרקע שהיתה בחזקת קטנים וכו' המ"מ ציין לד' הגמ' בדף קי"ב וכתב ע"ז וכתב הרב ז"ל שהיא בחזקת קטנים שאם היה הלה מוחזק בה אין מוציאין אותה מתחת ידו ואם הם תובעים אותו מקבלים טענותיו, וכתב ע"ז הלח"מ ממה דפי' ה"ה דברי רבינו נראה דפליג על ד' התוס' דסברי דאין חזקה מועילה, וקשה לדברי רבינו איך יתרץ קושיית התוס' שהקשו דאמאי לא תירצו בגמ' דשאני התם דבעל השדה מוחזק בשדה, אבל אם היינו מפרשים דבחזקת קטנים דקאמר ר"ל בחזקת אביהם והוי בחזקת קטנים כאילו אמר בחזקת אביהם של קטנים לא פליג רבינו על ד' התוס' עכ"ל, ולבאר ההלכה נביא ד' הגמ' והתוס' דאיתא שם בר חמוה דר' ירמיה טרק גלי באפיה דר' ירמיה אתא לקמיה דר' אבין אמר שלו הוא תובע, א"ל והא מייתינא סהדי דאחזקי ביה בחיי דאבוה א"ל וכי מקבלין עדים שלא בפני בע"ד וכו' איגלגל מילתא ומטא לקמיה דר' אבהו אמר לא שמיע לכו הא דרב יוסף בר חמא אמר ר' אושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה של חבירו אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין מידו מיד ולכשיגדיל יביא עדים ונראה, מי דמי התם הוא דמפקינן מיניה דלא קיימא ליה אחזקה דאבוה אבל היכי דאית ליה חזקה דאבוה לא.
וכתבו שם בתוס' משמע דהיינו אפי' היה ר' ירמיה בתוך הבית מדלא מפליג התם בעל השדה מוחזק בשדה הכא ר' ירמיה לא היה מוחזק משמע דלא תלי בהכי מידי אלא במה דאית ליה חזקה מאבות אפי' הי' ר' ירמיה מוחזק בבית עכ"ל, וזהו שכתב הלח"מ שלד' המ"מ יקשה קושיית התוס' על רבינו אבל לא הזכיר שגם רש"י מפרש שם שלא כד' התוס' דבהא דאמר טרק גלא פירש"י דלת פתוחה בבית אביו סגר ולא הניח ליכנס לפי שהיה רוצה ר' ירמיה להחזיק בה, ומפירש"י מוכח דלא כד' התוס' מדכתב שהיה רוצה ר' ירמיה להחזיק בה, ואם רק לפרש הלשון טרק גלא הו"ל לומר ולא הניח לר' ירמיה ליכנס בה ומדכתב להחזיק בה מוכח דמפרש שר' ירמיה לא היה מוחזק.
ומה שרוצה הלח"מ לפרש בד' הרמב"ם שמה שכתב בחזקת קטנים היינו בחזקת אביהם של קטנים אינו מיושב כלל, דאם היה ר' ירמיה מוחזק בבית, והא אמר ר' ירמיה מייתינא סהדי דאחזקי ביה בחיי דאבוה, וע"כ דכונתו ג' שנים דבלא ג' שנים מאי מהני, וכן כתב הרמב"ם ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהם, וא"כ הלא אינה עומדת הקרקע בחזקת אביהם, והתוס' משמע דסוברים דכיון דיש לקטנים חזקת אביהם והיינו שמקודם היתה של אביהם ואין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד לא מהני לו החזקה אפי' הוא מוחזק בה גם עכשיו עד שיגדילו הקטנים ויקבלו עדים, אבל לשון הרמב"ם שכתב קרקע שהיתה בחזקת קטנים אינו עולה לשיטת התוס' דהא אפי' בחזקת אביהם אינה עומדת, ע"כ נראה פשוט דרש"י והרמב"ם אין סוברים כשיטת התוס' ואם מוחזק מקבלים עדים לברר חזקתו, וזה מבואר בחו"מ סי' כ"ח סעיף י"ח דלפטור מקבלים.
והנה בהלכות שכנים פרק י' הל' ז' בד"ה והנה זה כתבתי בדין מה דבעינן לגבי טוענין ללוקח שיהי' המוכר דר בה חד יומא שמהרי"ט כתב דבזה נדע שהוא לוקח, והקצוה"ח כתב דבעינן אומדנא קצת מצד המוכר שקנה השדה, ובארתי דזה תליא אם חזקה שלא בטענה נקרא מוחזק דאם הלוקח חשיב מוחזק אף שאין לו טענה, וצריך לטעון עבורו א"כ שפיר טוענין עבורו שלא להוציא ממנו, אבל אם חזקה שלא בטענה אינו נקרא מוחזק צריך שיהי' המוכר דר בה חד יומא, ובזה קצת אומדנא שלקחו ואז טוענין ללוקח, והוכחתי מדין מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו דטעמא שאינו יכול להזמין את הרבים לדין דמוכח שהוא נקרא מוציא, ובזה בארתי שם פירש"י במה דאמר ר"פ מיצר שהחזיקו בו רבים וכתב רש"י ואנא נמי הא אחזיקי לי והתוס' הקשו שם דמאי מייתי מרבים ליחיד ובארתי דטענת ר"פ הוי מדין טוען ליורש אלא דשם ליכא קצת אומדנא לפי פירושו של הקצוה"ח בדין דר בה חד יומא, ע"ש, ומבואר דשיטת רש"י דחזקה שלא בטענה נקרא מוחזק ולפי"ז שיטת התוס' דאינו נקרא מוחזק.
ולפי"ז נוכל לומר דרש"י ותוס' הולכים לשיטתם דהתוס' שפירשו דאפי' אם ר' ירמיה היה מוחזק ג"כ לא מהני, יש לומר דסוברים דכיון דקטן הוי כמו שלא בפניו וכיון דאית ליה חזקת אביו שהבית היה שלו כ"ז שר' ירמיה אינו מברר טענתו לא נקרא כלל מוחזק, ואין הקטן מוציא אלא ר' ירמיה מוציא הבית מחזקתו ואף דשם כתבתי בדין חזקה שלא בטענה וכאן ר' ירמיה הרי טוען בפני ב"ד שקנה מאביו מ"מ יש לומר דשלא בפני בע"ד גם הטענה אינה חשובה טענה, ולכן לא נקרא ר' ירמיה מוחזק וממילא אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד שאין הב"ד חושבין אותו למוחזק שנאמר שהוא פוטר את עצמו, אבל רש"י לשיטתו דסובר דגם בחזקה שלא בטענה נקרא מוחזק, וא"כ שפיר נקרא ר' ירמיה מוחזק בבית, ונוכל לומר דהרמב"ם סובר ג"כ כשיטת רש"י דכל מוחזק אף בלא טענה נקרא מוחזק, ולכן שפיר גם כאן נקרא מוחזק ובא לפטור את עצמו.
ובעיקר קושיית התוס' דאמאי אינו מחלק הגמ' דהתם בעל השדה מוחזק בשדה, והכא לא היה ר' ירמיה מוחזק בבית, נראה דלא קשה דגבי תינוק שתקף בעבדיו וירד לשדה חבירו לא הוזכר שבעל השדה מוחזק עכשיו בשדה וניכר חזקתו שיש שם זרעים שניכר בזה שעומדת בחזקת הבעלים וסתמא קתני אפי' בזמן שאין חזקת בעלי השדה ניכרת, ומה שהחזיק אותה בזמן שהיתה ניכרת חזקתו הרי ר' ירמיה נמי טוען דאית לי סהדי דאחזקי בחיי אבוהון, ומ"מ כיון שבאותו זמן לא היה מוחזק בבית לא חשבינן ליה למוחזק, כיון שהוא צריך להביא עדים לברר שהי' מוחזק מכבר, וה"נ גבי בעל השדה הרי צריך להביא עדים שהיתה השדה מקודם בחזקתו, ולכן ע"כ מחלק הגמ' דגבי תינוק שתקף בעבדיו אין לו טענה של חזקת אביו על השדה, ולכן לא נקרא בעל השדה מוציא ממנו, אבל בר חמוה דר' ירמיה בא בטענת ירושה וצריך ר' ירמיה לברר בעדים, ומה שהוצרך רש"י לפרש שהיה ר' ירמיה רוצה להחזיק בה, זהו משום דאם היה ר' ירמיה מוחזק בבית אף שהניח הדלת פתוחה הא בסתמא היו בבית כליו ומטלטליו והיה ודאי נקרא מוחזק גם כשאינו בבית, לכן כתב רש"י שהיה רוצה להחזיק בה היינו שהניח הבית איזה זמן בלא בעלים וגם היתה הדלת פתוחה, לכן כבר נקרא מוציא מבר חמוה שהיתה לו טענת ירושה.