אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יב · הלכה א

פרק יב

אין נפרעין מן היורשין אא"כ היו גדולים אבל יורשין קטנים אין נפרעין מהן שט"ח. אפי' היה בו כל תנאי שבעולם לא יפרע בו מלוה כלום עד שיגדלו היתומים שמא יש להן ראיה ששוברין בו את השטר.
השגת הראב"ד אין נפרעין מן היורשין וכו' עד את השטר, א"א הרב ז"ל אומר שאם האמינו עליו ועל יורשיו שמועיל בו נאמנות ואם כתב בו שיהיה נאמן אפי' על שובר ואפי' על מאה עדים למה אינו גובה אלא לפי הקושיות שהקשו על רב אסי במס' ערכין ולא תירצו זה התי' בשטר שיש בו נאמנות ש"מ אין שום נאמנות מועיל לקטנים.
המ"מ כתב דבהג' אופנים שכתב הרמב"ם בפ' י"א הל' ו' שגובין מן היתומים בזה גובין גם מיתומים קטנים ומשום דשם מיירי במע"פ דבלא הג' אופנים אין גובין אפי' מיתומים גדולים שטוענין להם פרעתי, וכאן מיירי במלוה בשטר דמיתומים גדולים גובין ומקטנים אין גובין, וכתב המ"מ דהרמב"ם ג"כ סובר כהראב"ד דאפי' כתוב בשטר נאמנות אפי' כנגד עדים אינו מועיל, וצריך טעם במה גרע נאמנות מתוך זמנו דבתוך זמנו סובר המ"מ דגובה אפי' מקטנים וצ"ל דהחלוק הוא דבתוך זמנו איכא חזקה שאינו פורע והחוב בעיקרו אינו עומד ליפרע, אבל ביש בו נאמנות החוב בעצמו עומד ליפרע אלא שיש ראיות שלא פרעו, וע"ז אמרינן דכשיגדלו היתומים ימצאו ראיות שיסתרו ראיות אלו, ועל הוכחת הראב"ד על נאמנות דאינו מועיל מדלא אוקים כן הגמ' בערכין מתני' דשום היתומים, כתב המ"מ דיש לדחות ראיה זו שלא היו מורגלים לכתוב בשטרותיהם נאמנות כנגד עדים, וקשה דהא אפשר לאוקמי כגון שמת אביהם תוך זמן השטר, וזה הקשה הלח"מ וכתב על זה ואולי דגם זה אינו מצוי כ"כ, והדברים תמוהים איך אפשר לומר דאינו מצוי אטו גבול יש למיתה שאינו שכיח שימות בתוך זמן ושיותר מצוי שלא ימות אלא אחר שהגיע זמן הפרעון, אך באמת לא קשה דשם הא קאי הגמ' אליבא דר"פ ור"ה בדר"י דאמרי טעמא דרב אסי, וע"ז פריך ממתני' ור"פ ור"ה בדר"י הא סברי כאביי ורבא דעביד אינש דפרע בתוך זמנו אלא שהתוס' בב"ב דף ה' הוכיחו מעיקר מימרא דרב אסי ור' יוחנן דאמרי אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אא"כ רבית אוכלת בהם, ור' יוחנן מוסיף כתובת אשה משום מזוני ולא אמרי דבמת תוך זמנו נזקקין.
ונראה דשם אחר מימרא דרב אסי ור' יוחנן איתא אמר רב נחמן מרישא לא הוי מזדקיקנא לנכסי יתמי כיון דשמענא להא דרב הונא חברין משמיה דרב יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו מכאן ואילך מזדקיקנא, ואמר ע"ז הגמ' מעיקרא מ"ט לא אמר ר"פ פריעת בע"ח מצוה וכו' ור"ה בדר"י אמר אימר צררי אתפסה ואח"כ איתא הסוגיא דפריך ממתני' דשום היתומים, ואח"כ איתא רבא אמר משום שובר וכו' אמר רבא הלכתא אין נזקקין וכו', וכן אמר רב אשי אח"כ דאין נזקקין ובהא דאמר רב נחמן כתב בחק נתן דזהו משום דסבר דטעמא משום דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, אבל לר"ה בדר"י דאמר משום צררי דחיישינן שמא נפרע לא מהני הא דרב הונא כיון דחיישינן שמא אינם חייבים, ולפי"ז כתב דר"ה בדר"י לא אמר זה אליבא דרב נחמן, וכתב זה לישב דברי התוס' שם והנה בהא דאמר אח"כ רבא משום שובר בפשיטות משמע דהוא טעמא על הא דרב אסי ור' יוחנן, אבל קשה דהא ר"פ ור"ה בדר"י הם תלמידיו של רבא ולמה קבע הגמ' הא דר"פ ור"ה בדר"י קודם הא דרבא.
לכן נראה דגם על טעמא דר"ה בדר"י דאימר צררי אתפסה נמי שייך הא דרב הונא, משום דטעמא דצררי לא מהני מעיקר דינא כיון דאינו פרעון והוי כמו טענת יש לי בידך שאם היה הלוה טוען כן לא היה נאמן אלא במיגו דפרעתי, ולא מצינו טענת צררי אלא גבי מזונות הבנות בכתובות דף ק"ב דלא מהני קנין לגבות ממשעבדי משום דכיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימור צררי אתפסינהו, וא"כ דוקא דאיתנהו בתנאי ב"ד, אבל על סתם חוב דלא שכיח שיתפיס צררי אינו טענה להפטר, וגבי אלמנה דאין נפרעת אלא בשבועה כתבו התוס' בגיטין דף ל"ה ובב"ב דף ה' דאף שבתוך זמנו א"צ שבועה, שאני אלמנה כיון דאית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי, ומוכח דאפי' מה שיש לה בתנאי ב"ד לא מהני אלא להצריכה שבועה, אבל לגבות גובה אפי' מלקוחות, ומשמע דדוקא על מזונות הבנות אמרינן דשכיחי טפי שיתפיס צררי ועכ"פ עיקר טעמא דצררי אינו מן הדין אלא דהוא חשש בשביל יתומים קטנים, וע"ז מהני ג"כ הא דרב הונא דאין אנו צריכים לחוש בשביל יתומים קטנים מה שע"פ דין אינו שום טענה.
ולפי"ז יש לומר דלדר"ה בדר"י דטעמא משום צררי נמי נימא במת תוך זמנו אין נזקקים כמו דלטעמא דר"פ לא מהני תוך זמנו וכמו דשו"ט בזה בתוס' בב"ב דף ה' שכתבו דאין להוכיח מדלא אמר איכא בינייהו תוך זמנו דהא לא סברי הא דר"ל, אבל עכ"פ נוכל לומר דאי חיישינן משום צררי שייך לחוש אפי' תוך זמנו, וכמו שדנו לומר כן בתוס' דדוקא לפרוע אינו פורע תוך זמנו שכיון שקבע זמן הרי צריך להמעות אבל להתפיסו משכון שיהי' בטוח במעותיו שייך להתפיסו אפי' בתוך זמנו, ובזה נוכל לבאר מה דמייתי הגמ' טעמא דרבא אחר טעמא דר"פ ור"ה בדר"י משום דלטעמא דרבא דאמר משום שובר והיינו דחיישינן שמא ימצאו היתומים שובר לכשיגדלו זה לא שייך על מת בתוך זמנו לדידן דקיי"ל כר"ל, אלא דרבא אמר זה שפיר גם בטעמא דרב אסי ור' יוחנן דהא לא סבר הא דאין אדם פורע תוך זמנו רק דלא סבר הא דיתמי לאו בני מיעבד מצוה, וכן לא סבר לטעמא דצררי דלא מהני שלא לגבות ולכן אמר טעמא דחיישינן לשובר, ובזה סתר טעמא דרב נחמן דאמר נזקקין משום דרב הונא דחששא דשובר הוא חששא על פרעון, אבל לדידן דקיי"ל דאין אדם פורע תוך זמנו ע"כ רב אסי ור' יוחנן לא הוי אמרי משום טעמא דרבא, דא"כ הא משכחת ליה דנזקקין כשמת תוך זמנו, וע"כ טעמא דידהו באמת משום הא דר"פ או הא דר"ה בדר"י, ע"ז אמר שפיר רב נחמן הא דרב הונא.
ולכן העמיד הגמ' טעמא דרבא בסוף הסוגיא לומר דלדידן לית לן אלא טעמא דרבא משום דעל טעמא דר"פ ודר"ה בדר"י הא סתר רב נחמן מהא דרב הונא אלא בשביל טעמא דרבא משום שובר פסק רבא בעצמו אח"כ דאין נזקקין וכן אמר רב אשי, ובזה ודאי להלכה דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו במת תוך זמנו נזקקין דהא ליכא טעמא דשובר, ומבואר שיטת הרמב"ם דלהלכה דקיי"ל כטעמא דרבא דאין נזקקים משום שובר אין חילוק בין יתומים גדולים ליתומים קטנים במת תוך זמנו וכמש"כ המ"מ.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה