אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ו · הלכה ג

הלכה ב

הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצירי עד שאחזיר לך חובך ה"ז אבק רבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה שנאמר לא תתן לו בנשך.
השגת הראב"ד. הורו רבותי שהמלוה את חבירו עד שנאמר לא תתן לו בנשך. א"א חיי ראשי לא יפה הורו שאם הגיע זמן הפרעון וארווח ליה זימניה משום ההיא דירה כשעת מתן מעות דמיא וקדושין יוכיחו עכ"ל.
המ"מ כתב דמחלוקתם הוא בסברא ואין לזה ראיה מן הגמרא, ולכאורה הרי הביא הראב"ד ראי' במה שכתב וקדושין יוכיחו, אך יפה כתב הלח"מ דהראב"ד לטעמיה דמפרש הא דבהנאת מלוה מקודשת ואמר בגמרא כגון דארווח לה זימנא שהוא הרווחת זמן אחר ההלואה והרמב"ם לטעמיה שמפרש בשעת הלואה, אלא דבאמת ראית הראב"ד צריכה ביאור אפי' לפי שיטתו דמאי ראיה מזה דאפשר להתקדש בהרווחת הזמן ומשום דחשבינן לזה כמו נתינה כיון שהיא נהנית בהרווחת הזמן, וכמו שכתב שם הראב"ד בפ"ה מהל' אישות הל' ט"ו וז"ל כגון שהגיע זמן המלוה ומעות בידה מזומנים לפרוע והיא היתה נותנת מיד ברצון דינר למי שמאריך לה הזמן חודש אחד והאריך לה בשכר הקדושין, לדון מזה דחשיב רבית קצוצה דעכ"פ לא היה הקציצה בשעת ההלואה, וכתיב את כספך לא תתן לו בנשך.
והנה כבר בארתי בפ"ז מהל' מכירה דהראב"ד בהל' אישות אינו מפרש כפירש"י אף שמהמ"מ שם משמע שהוא מפרש כפירש"י דהא הרשב"א שם פי' כפירש"י והשיג על הראב"ד והחילוק הוא דרש"י מפרש דהקדושין הוא במה שיש לה הנאה מהרווחת הזמן, אף שאין כאן נתינה כיון שהמלוה אינה בעין, וכתב שם רש"י וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו, אבל הראב"ד שם כתב ומעות בידה מזומנים לפרוע והיינו דהוי כאילו הם בעין, והרשב"א הוסיף דכיון דבע"כ יכול לגבותה הוי כאלו גבאם, ועל זה כתב הרשב"א דאינו מחוור דכל שלא גבאם ממש מלוה היא ויכולה לפרעו באחרים ומלותו של זה אינה בעולם, אבל נראה דאין כונת הראב"ד דמעות בידה הוי כאלו גבאם, אלא דכונת הראב"ד דלא צריך דוקא לכסף בעין, אלא כיון שהרויח לה הזמן להשתמש בהמלוה ואינה צריכה לפרוע עד זמן פלוני זה גופא מיקרי נתינה דהוא זכות, וכל שנותן לה זכות הוי כמו נתינת כסף, אלא דצריך שיהי' לה מעות משום דצריך שיתן לה זכות בדבר מסויים, אבל אם יש לה מעות ואינה צריכה לפרעם מיקרי שנתן לה זכות בדבר מסויים אף שעכשיו עוד המעות שלה.
עוד בארתי שם שחולקים הרמב"ם והראב"ד בגדר זכות הרווחת הזמן, דהרמב"ם סובר דאם מלוה על חודש הוי נותן זכות ההרוחה בהכסף בעין שהוא מלוה, ולכן אפשר לקדש בשעה שהוא מלוה לה רק בתנאי שילוה על זמן, ולא אם ילוה באופן שיכול לתבוע כל שעה, דאז הנאת ההלואה מצטרפת בצירוף זמן התשמיש אחר ההלואה, ובאופן זה אינה מקודשת אבל הראב"ד סובר דהזכות להשהות המלוה אינו בהמעות שמלוה כיון שאותם המעות קונה הלוה לגמרי ונעשים שלו, וע"כ דהזכות הוא בהמלוה והיינו בהמעות שאינם בעין, ולכן סובר דשייך ליתן זכות זה גם אחר ההלואה.
ועכשיו נבאר דאין כונת הראב"ד כאן לומר דגם אחר ההלואה הוי כמו כסף בעין, וקרינן בזה את כספך לא תתן לו בנשך, אלא דסובר דבעינן רק גדר הלואה, ונתינת זכות להשהות ההלואה על זמן נקרא ג"כ הלואה, וראיה לזה דהא כאן לא הצריך הראב"ד שיהיו בידה מזומנים לפרוע, אלא אם הגיע זמן הפרעון, ועוד מוכח כן מלשון הראב"ד שכתב כשעת מתן מעות דמיא, וקשה שהיה לו לכתוב כמתן מעות דמיא ולשון כשעת מתן מעות לא מצינו אלא גבי ערב דבשעת מתן מעות מתחייב, אבל לפי"ז כתב הראב"ד בדיוק כשעת מתן מעות, ומשום דדין רבית קצוצה צריך שיהי' בגדר התחייבות שאלמלי אסרה התורה היה חייב הלוה לשלם וזה מה דתלי רב ספרא דין רבית קצוצה בדין כל שבדיניהם מוציאין וקשה דאיזה טעם הוא לתלות בדיני עכו"ם, אלא דעיקר הכונה היא אם בדיניהם מוציאים היינו שלולי איסור רבית היה אפשר להתחייב בהקציצה ואינם דברים בעלמא, ולכן זהו שדייק הראב"ד לומר כשעת מתן מעות דמיא והיינו שאפשר להתחייב בקציצה זו לולי איסור ריבית משום דהרוחה היא נתינת זכות ואפשר להתחייב בשביל זה, אלא דמ"מ הצריך דוקא שהגיע זמן הפרעון שאז כבר חייב לשלם ואז הוי נמי כמתן מעות במה שאין עליו עכשיו לשלם אבל אינו סובר דצריך דוקא מעות בעין, ומבואר דמה שכתב קדושין יוכיחו היינו דאפשר להתחייב עבור הרוחת זמן דלא נימא כיון דעכשיו לא נתן לו מעות א"א להתחייב בשביל זה הוי כמו נתינה וממילא הוי רבית, ועיין בפ"ז מהל' מכירה שהארכתי הרבה בשיטת הרמב"ם והראב"ד וביאורים בהסוגיא.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה