אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ו · הלכה ב

פרק ו

המלוה את חבירו לא ימשוך את עבדו כדי שיעשה בו מלאכה אע"פ שהעבד יושב ובטל, ולא ידור בחצרו חנם אע"פ שאין החצר עשויה לשכר ואין דרך בעל החצר להשכיר, ואם דר בה צריך להעלות שכר, ואם לא העלה ה"ז אבק רבית לפי שלא התנה עמו שילוהו וידור בחצרו, לפיכך אם עדיין לא החזיר לו חובו ובא לנכות שכר החצר שדר בה מן החוב אם היה השכר כנגד החוב אינו מנכה לו הכל אלא כמו שיראו הדיינים, שאם תסלק אותו בלא כלום הרי זה כמו שהוציא אותו בדיינין ואבק רבית אינה יוצאה בדיינין.
השגת הראב"ד. לפיכך אם לא החזיר לו חובו וכו' עד ואינה יוצאה בדיינין. א"א אין כאן מקום לשודא דדייני ואולי ר"ל מנכה לו כמנהג נכיית המקום, ולא נהיר שאם לא הורידו הוא לדירה אין כאן סלוק דהא ליכא תפיסה, ולא עוד אלא שיכול לתבוע כדין כל הדר בחצר חבירו בסתם שהוא מעלה לו שכר הרגיל לו, ואם לא תבעו ופרע לו את חובו משלם, כבר נתן לו רבית מאוחרת ושניהם באיסור וזה דרך אמת עכ"ל.
כתב המ"מ שדברי הראב"ד על חצר דקיימא לאגרא דבזה ודאי מנכינן ליה שכר הדירה כיון שלא הורידו ונכנס מעצמו, וזהו שכתב ולא עוד אלא שיכול לתבוע היינו דאפי' אם השכר דירה עולה יותר על החוב מוציאין ממנו, עכ"ד, אבל אינם מובנים דברי הראב"ד שמפרש דברי הרמב"ם אפי' בקיימא לאגרא ולא הורידו, וזה בודאי תימה ואין משמעות בדברי הרמב"ם כן, ואף שכתב אע"פ שאין החצר עשויה לשכר דמשמע כ"ש עשויה לשכר זה כתב על ולא ידור, אבל זה ודאי שאם החצר עשויה לשכר ודר בעצמו צריך להעלות שכר ומוציאין ממנו שאם יקח מלוה מעצמו מן הלוה אבק רבית בלא דעתו ודאי זהו גזל גמור ומוציאין בדיינין.
ונראה בדעת הראב"ד דבב"ק דף כ' בעי בגמ' בדר בחצר חבירו שלא מדעתו בחצר דלא קיימא לאגרא, ואמר שם רב כהנא א"ר יוחנן דא"צ להעלות לו שכר, ובדף כ"א אמר רב הונא אמר רב הדר בחצר חבירו א"צ להעלות לו שכר משום שנאמר ושאי' יוכת שער רב יוסף אמר ביתא מיתבא יתיב, ואמר דנ"מ דקא משתמש ביה בציבי ותיבנא, והקשה הרשב"א דכאן מוכח דדוקא משום שנהנה בעה"ב במה שדר בה, אבל בלא זה הי' חייב הדר, ומעיקרא בסוגיא מוכח דאפי' לא נהנה כיון דאינו חסר פטור הדר מדפריך ע"ז מהמקיף ומנטל אבן או קורה של הקדש והוצרך לשנויי משום דהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת, וכתב הרשב"א דהני טעמא צריכי משום דאיכא קצת הפסד ע"י דריסת הרגל, לכן צריכי הני טעמי לסלק טעם ההפסד, ובש"מ כתב בשם רבינו ישעי' דהוא פלוגתא דאמוראי, ולפי"ז יש לומר דדעת הראב"ד דהוא מחלוקת וסובר דכיון דהגמ' הביא הני טעמי בסוף הסוגיא מוכח דהכי הוא מסקנא דסוגיא דצריך דוקא טעמא דניחא לבעה"ב ובל"ז חייב בזה נהנה וזה לא חסר.
ועוד יותר מוכח מהסוגיא בדף צ"ז דאמר רב התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור, ואמר בגמ' דזהו שלא בשעת מלאכה, וכמו הדר בחצר חברו שלא מדעתו דאין צריך להעלות לו שכר ופריך הכי השתא התם אי למ"ד שאיה יוכת שער אי למ"ד ביתא מיתבא יתיב ניחא ליה הכא מי ניחא ליה דליכחוש עבדיה ומשני ה"נ ניחא ליה דלא ניסתרי עבדיה, וחזינן מהסוגיא דשם דדוקא משום דניחא ליה ולכן סובר הראב"ד דכן הלכה.
ובזה נוכל לבאר דברי הראב"ד דודאי גם הוא מפרש דברי הרמב"ם בחצר דלא קיימא לאגרא ומ"מ כתב דכיון דנכנס מעצמו ומדין רבית אסור לו להניחו לדור בחנם, ולכן לא נאמר כאן דניחא ליה לבעה"ב, ואף דאיכא טעמא דשאיה יוכת שער או ביתא מיתבא יתיב, אבל הא חזינן דהני טעמא לא מהני לגבי דין רבית ולכתחלה אסור לדור בו בלא שכר, וא"כ גם בדיעבד כשדר בבית לא נאמר דניחא ליה, ומשו"ה צריך להעלות שכר ואף שכתב הרא"ש גבי הא דאמר בגמ' בדף ס"ח ע"ב רב עיליש גברא רבא ואיסורא לאינשי לא הוי ספי דמוכח מכאן דאבק רבית כי האי שאין הלוה מפסיד משלו ליכא איסורא ללות אלא משום לפני עור וכאן לא עשה הלוה מעשה מ"מ יש לומר דמשום זה גופא לא יהי' ניחא ליה שמטעם זה יפטר המלוה משכירות ויקח רבית, וגם בזה איכא לפני עור, ומבוארים ד' הראב"ד דמה שכתב ולא עוד אלא שיכול לתבוע בדין כל שכר החצר כדין כל דר בחצר חברו בסתם והיינו דכאן ליכא פטור משום דהחצר לא קיימא לאגרא כיון דלבעל החצר ודאי לא ניחא ליה שידור בחנם.
והנה כאשר עיינתי בהסוגיא בדף צ"ז ראיתי שכיונתי ב"ה לאמת בשיטת הראב"ד דסובר כדעת רבינו ישעי' דהוא פלוגתא דאמוראי דהרשב"א שם כתב וז"ל כתב הראב"ד ז"ל דדוקא דנחית לה בתורת שאלה דאי בתורת גזלנותא לא אמרינן ניחא ליה דלא ליסתור עבדיה ובחצר נמי צריך להעלות לו שכר דלא אמרינן בגזלן ניחא ליה דליתיב ביתיה, ואין דינו של הרב מחוור דמ"מ אמר ליה מאי חסרתיך ותדע לך דהא אמרינן בפ' כיצד הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר, והשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון ואקשינן תרתי ופרקינן הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא דאלמא דאע"ג דראובן גזלה משמעון ולוי שכרה מראובן ודר בה מחמת ראובן הגזלן אפ"ה כי לא קיימא לאגרא אין מעלה שכר לשמעון עכ"ל הרשב"א.
והנה ראינו מפורש מחלוקת הרשב"א עם הראב"ד כמו שכתבתי וזהו שכתב על דבריו שאינם מחוורים דמה בכך דלא ניחא ליה עכ"פ יטעון מאי חסרתיך והוא דהרשב"א לשיטתו דמעיקר דינא זה נהנה וזה לא חסר פטור, וכמו שכתב בדף כ"א ומה דצריך לטעמי דשאיה יוכת שער או ביתא מיתבי יתיב הוא רק שלא יהי' כאן חסרון של דריסת הרגל, ועל זה אמרינן דהני טעמי מסלקין החסרון, ולפי דבריו מפרש הא דאמר בגמ' בדף צ"ז לשון ניחא ליה אינו משום דניחא ליה ממש דהא מודה לד' הראב"ד דגבי גזלן לא ניחא ליה, אלא דלא מהני לחייבו משום דבמעשה זה לא ניחא ליה כיון דבעצם ניחא לו יותר שידורו בבית או גבי עבד שלא יתבטל וזה טוב יותר להבית ולהעבד, א"כ אין כאן חסרון של דריסת הרגל וכחישות העבד, אבל הראב"ד סובר מפורש משום דניחא ליה ממש בהאי עובדא וכיון דכאן לא הוי ניחא לי' לא אמרינן דניחא ליה וצריך לחייבו להדר בהבית או להעושה מלאכה בהעבד, ומה שהקשה הרשב"א מהשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון כבר כתבתי דדעת הראב"ד כרבינו ישעי' דפלוגתא דאמוראי הוא אליבא דרב, ובזה מדוייק ביותר דברי רבינו ישעי' שכתב דפלוגתא דאמוראי הוא אליבא דרב ולכאורה בהא דרב במימרא קמא דאמר סתם אינו מעלה לו שכר אינו מוכח דאינו משום הני טעמי, והרשב"א הקשה רק מהא דפריך בגמ' מהמקיף ומנטל אבן או קורה של הקדש, אך מדברי הרשב"א כאן מיושב דמדמוקים בגמ' הא דבשוכר בית מראובן בחצר דקיימא לאגרא מוכח דבלא קיימא לאגרא פטור, אף שבא מכח גזלן ומשום דהגמ' סבר דבמימרא דרב דאמר בסתם א"צ להעלות לו שכר הוא בכל גווני.
ועכשיו מיושבים שיטות הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם סובר כשיטת הרשב"א דלא תליא בהא אם ניחא ליה בהך עובדא אלא אם בעיקר הוא טוב לבית, והראב"ד לשיטתו דסובר דבעינן ניחא ליה ממש, וכמו דסובר דאם נחת אדעתא דגזילה צריך להעלות לו שכר ולכן גבי רבית לא אמרינן דניחא ליה וכמש"כ.
והנה הלח"מ כתב בדעת הראב"ד שדעתו כדעת רבינו אפרים דלא שייך לומר סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא אלא גבי משכנתא, ואף שכתב כן הב"י בסי' קס"ו אבל דבריהם תמוהים דרבינו אפרים סובר דאפי' הורידו לדור בהבית לשם רבית רק שלא היה בתורת משכנתא לא אמרינן בזה סלוקי בזה אפוקי הוא כיון שאין הבית עומד בחזקת המלוה, כמש"כ הרא"ש וז"ל והר' אפרים חולק עליו בזה וכתב דלא אמר כל סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא אלא במשכנתא דהוי ברשותיה לגמרי דלא מצי לסלוקי ליה עד דיהיב ליה זוזי וכמי שגבה חובו דמי הילכך כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא, אבל הלוהו דלאו אההוא ביתא אוזפיה ואי בעי מפיק ליה מההוא ביתא בלא זוזי לא אפוקי מיניה ומנכה ליה אגר ביתא, ומפורש בדברי הרא"ש דעיקר חילוקו של רבינו אפרים הוא בין אם הבית הוא במשכנתא אצל המלוה או לא, והראב"ד הא כתב להדיא בהשגתו שאם לא הורידו הוא לדירה, ועוד שכתב הרא"ש ויש מביאין ראיה לדבריו מהירושלמי חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין אשרייה בגו ביתא א"ל הב לי דינראי אתא עובדא קמי ר' אבא בר ביזנא אמר ינכה ליה מה דהוי חזי למשרייה, ודחה אותו הרמב"ן דילמא ר' אבא בר ביזנא ס"ל כמאן דאית ליה לקמן סלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיניה הוא ואנן כרב אשי קיי"ל דאמר דחשיב אפוקי מיניה, ומפורש להדיא דבעובדא דירושלמי הורידו לדירה דהא אמר אשרייה בגו ביתא ומ"מ לשיטת רבינו אפרים מסלקין אותו, ואין לומר דאשרייה בגו ביתא בסתם שלא לשם רבית, דהא בזה אין ספק דמנכין ליה שכר דירה דהא לא אמר דביתיה הוי לא קיימא לאגרא.
איברא דהרשב"א בנדרים דף ל"ג הביאו שם הר"נ פי' ד' הירושלמי שהשרה אותו לדור בהבית בסתם שלא לשם רבית ומביא מכאן ראיה שהמשרה את חבירו בתוך ביתו סתם לא לשם מתנה נתכוין אלא לשכירות, אבל הרשב"א הלא אינו סובר כהרא"ש דזה שייך לדין רבית, אבל הרא"ש הא מפרש דהירוש' הוא מדין רבית וכן הוא דעת הרמב"ן, ובאמת פירושו של הרשב"א קשה דלפי"ז מה שייך להך עובדא בפ' איזהו נשך וראייתו של הרשב"א מדאמר לו הב לי אגר ביתא ולא נכה לי אגר ביתא אינו מובן דגם לפי פירושו הא תבע המלוה הדינרין, אלא דהרא"ש אינו גורס זה כלל וכן ליתא בירושלמי שלנו.
והנה אח"כ איתא בירוש' תני יש דברים שהן רבית ומותרין כיצד וכו' ואחר הברייתא איתא שם אמר ליה לית את צריך והב אגר כלים או אגר הכתפין אקולי וסב דינרך ר' לא אמר כנותן לו שכר רגלו ור' זירא אמר נעשה כמשכיר לו דירה ביוקר, ופי' הפ"מ דדברי הירוש' אלו שייכים לעובדא הקודמת מה שחייב ר' בא להמלוה לשלם שכר הדירה והוא טעם דלמה אין זה כמוציאין ממנו אבק רבית ולפי מה שפירש שם שהלוה הכניס להמלוה בסתם וכפירושו של הרשב"א אין שום מקום לדמות דין זה להא דאבק רבית אינה יוצאה בדיינין, וגם עיקר פירושו בדברי ר' לא ור' זירא אינם מתקבלים כלל. ע"ש. והרידב"ז פי' באופן הפ"מ וגם פירושו תמוה ובעיקר בד' ר' זירא, דאם הכניסו לדור בפי' לשם רבית הא בחנם הכניסו, ומה מהני מה דאמר דעכשיו נעשה כמשכיר לו דירה ביוקר ואם הכניסו בסתם וכמו שכתב שם א"כ להרשב"א צריך לשלם ואינו שייך לאבק רבית ואם נתכוין בחנם א"כ קשה כמש"כ, וגם כל ההרכבה שלו מדין הוצאת אבק רבית לדין היתר בדין רבית משום דתלינן אין בזה דמיון.
לכן נראה דדברי הירוש' אלו אין להם שום שייכות לעובדא הקודמת ולא להברייתא והם שייכים לתחלת הל' ג' דאיתא שם ג"כ חד בר נש אשאיל לחבריה דינרין כמו בעובדא דידן ואמר שם א"ל סב שני דינרין אגרך ומה דאינון עבדין דילי ולך והפ"מ מפרש דהוא פירושא דמתני' דקתני אא"כ נותן לו שכרו כפועל ומלבד דבמתני' אינו חסר פירוש אין כונת מתני' שיקצוב לו מתחלה סכום מסויים אלא כפועל בטל בכל יום ובמה"פ חזר בו ואדרבא הקשה אמאי מהני דהא צריך כפועל בטל בכל יום, ומפרש דמיירי שיש לו עסק אחר, ועכ"פ חסר בהירוש' עיקר ההלכה וכי מחד בר נש נלמוד הלכה והול"ל שבא עובדא לפני חכם זה ואמר דמותר וגם לפי פי' הפ"מ דהוא פירושא דברייתא אין טעם ללשון חד בר נש דאין כאן לא פירוש ולא הלכה, ומזה מוכח דדברי הירושלמי הם התחלה לד' הירוש' הקודמים שבהל' א' ושם הוא הסיום וחסר וצ"ל אתא עובדא קמי ר' בא (וכמו בעובדא הקודמת, ומזה נעשה טעות המעתיקים) אמר ליה לית את צריך והב אגר כלים ואגר (כצ"ל) הכתפין אקולי וסב לך דינרין והיינו שנותן המעות אמר למקבל העיסקא שיקח שני דינרין בעד טרחו ולפי העובדא מוכח דלא הי' מושיבו כחנוני שצריך לעסוק בזה כל היום, אלא נתן לו דינרין לקנות סחורה כמו לקנות יין בזמן הבציר ויהיו אצלו עד זמן שהיין ביוקר וכה"ג ולא הי' שייך שיתן לו בעד כל הזמן כפועל בטל, ומשום זה קצב לו הנותן שני דינרין ועל זה אמר ר' בא שכיון שהשני דינרין הם בשביל היתר העסקא א"צ ליתן לו אלא שכר כלים ושכר הכתף שהביא, ואם הם יותר מהשני דינרין צריך להוסיף ואם הם פחות יקח לו השני דינרין ולא יתן אלא זה, ועל זה חלקו ר' לא ור' זירא דאם השני דינרין הם יותר לא יוכל ליקח חזרה השני דינרין, דנעשה כמו שנתן לו שכר רגלו ביוקר ור' זירא אמר דנעשה כמו שנתן לו שכר דירה שהסחורה היתה מונחת ביוקר, והכל אחד, אלא שכל אחד אמר בלשון אחר והעיקר שכיון שכבר אמר שני דינרין לא אמרינן שהוא טעות וא"צ ליתן אלא מה שמחוייב ע"פ דין עיסקא.
והנה במה שכתב הרמב"ם אינו מנכה לו הכל אלא כמו שיראו הדיינין שכתב ע"ז הראב"ד אין כאן מקום לשודא דדייני ואולי ר"ל מנכה לו כמנהג נכיית המקום, פירושו של הראב"ד אינו אלא לשיטתו בעצמו דסובר דמשכנתא בנכייתא באתרא דלא מסלקי מותר, ושייך לומר כמנהג נכיית המקום, אבל לשיטת הרמב"ם דסובר דגם באתרא דלא מסלקי אינו מותר בנכייתא אלא בשדה ולא בחצר, ומבואר כל זה בב"י סי' קע"ב א"כ קשה לפרש דקאי על מנהג נכיית המקום, ואולי הנכיות שמנכין מהקרן בשדה כן נשער כאן בחצר, אלא שאינו דומה בשדה שאין השכר ברור אפשר שהנכייתא הוא בשיעור פחות כיון שהמלוה אינו בטוח שיהיו לו פירות, אבל בחצר שהשכר ברור ובטוח להמלוה צ"ל שיעור הנכייתא גדול יותר, אלא דאפשר כמש"כ הרמב"ם בפ"ז הל' ה' ומ"מ קשה כיון שלא כתב כן כאן.
ונראה לפרש ד' הרמב"ם באופן אחר דמה דאמרינן דחצר דלא קיימא לאגרא אם דר בה שלא מדעת בעלים פטור, הטעם הוא לשיטת הרמב"ם דסובר כשיטת הרשב"א משום דאומר לו מאי חסרתיך וכמו שכתבנו, ולכן אם דר בה מי שהלוהו כיון דעכ"פ הוא נהנה יש כאן רבית דרבנן, אבל אם המלוה הדר בה משלם סך שכירות כזה שהיו הבעלים משכירים לו לכתחלה אפי' אם לא הלוהו צריך להיות מותר דאין כאן אגר נטר כלל, וכבר כתבו התוס' בד"ה אבל חצר דמדעתו מותר בדבר שהי' עושה גם לאחרים, וא"כ זה ודאי דבחצר דלא קיימא לאגרא אם הי' מבקש ממנו שישכיר לו בפחות אפי' אם לא הי' מלוה לו הי' משכיר לו, ולכן סובר הרמב"ם דזהו השיעור שיראו הדיינין וכשמשלם לו שיעור זה כבר ליכא רבית, וכל זה הוא לשיטת הרמב"ם דאינו מפרש טעמא דפטור בזה נהנה וזה לא חסר, משום דניחא ליה באמת במעשה זה ונוכל לפרש דהפי' ניחא ליה דאמר בב"ק דף צ"ז היינו דבדיעבד שדר בה הי' ניחא ליה דכנגד היזק דדריסת הרגל יש לו ריוח שלא יופסד הבית ע"י שאין דרים בו, אבל מ"מ אם הי' בא אליו אחד לבקשו שירשהו לדור בו אפשר שלא הי' מניחו שהי' אומר לו כיון שאתה צריך לדירה, למה לא תשלם שכר דירה, ובזה משערין הדיינין שגם בשיעור פחות היה מתרצה להשכיר לכתחלה, אבל הראב"ד מפרש ניחא ליה דניחא ליה ממש, וגם לאחר היה מתרצה ומ"מ אם דר בו המלוה מיחזי כרבית כיון שנהנה, וא"כ לא מהני מה שהי' משכיר לו בפחות כיון שעכ"פ המלוה נהנה, וזה ודאי דמה שכתב הרמב"ם כמו שיראו הדיינין זהו אם ישאר קצת מהחוב אבל אם לפי אומד שלהם לא ישאר מהחוב ע"כ צריכין להשאיר קצת כמבואר בדבריו שא"א לסלקו בלא כלום.
והנה לפימש"כ לא שייך לומר כמו שיראו הדיינים אלא כאן גבי חצר דלא קיימא לאגרא, אבל בכל אבק רבית לא שייך זה ובפ"ז הל' א' גבי משכנתא שאכל פירותיה כתב רק כמו שכתב כאן דאין מסלקין אותו בלא כלום שאם תסלק אותו בלא מעות ה"ז כמי שהוציא ממנו בדיינין, ולא כתב אלא כמו שיראו הדיינים, אבל לפימש"כ נוכל לומר דבאמת שם אין שיעור כמה שלא לנכות מהחוב וצריך להשאיר מעט, והרשב"א בתשובה הביאו הב"י בסי' קס"ו חולק על הרמב"ם במש"כ שמנכה כמו שיראו הדיינין, וכתב שלפי סברתו הו"ל לומר שינכה הכל חוץ מדינר או אפי' פחות מדינר כדי שלא נסלק אותו לגמרי וכל שאתה נותן לו אפי' פרוטה לאו אפוקי הוא, ע"ש שהאריך ואולי יש לומר דכיון שצריך להשאיר קצת חוב, לכן אפשר שצריך להשאיר סך כזה שדרך ללוות, וכבר כתבתי דבהשיעור כמו שיראו הדיינין נכלל ג"כ שישאירו קצת חוב שלא לסלקו בלא כלום, ואף דלפי"ז נוכל לומר דזהו כונת הרמב"ם במש"כ כמה שיראו הדיינין ולא לחלק בין חצר דלא קיימא לאגרא למשכנתא, מ"מ כיון דגבי משכנתא לא כתב כן נראה יותר כמש"כ, ועוד דלפי"ז יהי' שיעור קצוב כללי כמה הוא השיעור הפחות בחוב וכמו שיראו הדיינין משמע דשמין בכל עובדא בפ"ע וע"כ כמש"כ.
ובעיקר שיטת הרמב"ם דמה דאמר בגמ' סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא היינו שאין מסלקין אותו בלא כלום כבר כתב המ"מ דרש"י מפרש שאין מנכין לו כלל והרשב"א בתשובה הנ"ל כתב וז"ל והרב ז"ל סבר דוקא סלוקי בלא זוזי כלל הוא דאמר רב אשי דאפוקי מיניה, אבל אם נשאר בידו קצת לא כאפוקי הוא, ואינו נכון דמ"מ כל מה שאתה מנכה מחובו ומסלקו ממנו אתה מוציא ממנו עכ"ל, ובאמת דברי הרמב"ם צריכים באור כיון דאבק רבית אינה יוצאה בדיינין למה מנכין מחובו אפי' פרוטה דהא הוי הוצאת אבק רבית בדיינין.
והנראה בזה ומקודם נבאר דלא בכל אבק רבית סובר הרמב"ם כאן דהרשב"א בתשובה זו כתב עוד על מה שכתב הרמב"ם כן כאן גבי חצר דלא קיימא לאגרא וז"ל, מה שאמר שאם עדיין לא החזיר לו חובו שמנכה לו אין הכל מודים לו בדינו, ואפי' באבק רבית דעלמא וכ"ש בזה שאינו אלא דמיחזי כרבית עכ"ל, ולפי"מ שבארנו בשיטת הראב"ד שהשגתו הוא על חצר דלא קיימא לאגרא נמצא דהרשב"א חולק להיפוך מהראב"ד, דהראב"ד סובר דכיון שנכנס מעצמו והלוה לא הורידו גובה ממנו השכר אף דלא קיימא לאגרא ואפי' אם עולה השכר יותר מכדי חובו והרשב"א סובר להיפוך דאפי' מחובו אין מנכין לו גם באבק רבית וכ"ש כאן דאינו אלא מיחזי כרבית, ולפי"מ שבארתי למעלה דהראב"ד והרשב"א הולכים לשיטתם דהראב"ד דסובר דבעינן ניחא ליה ממש בהך עובדא ובלא ניחא ליה חייב בזה נהנה, וסובר דחייב בנחת אדעתא דגזלנותא, ולכן סובר כאן דחייב מדינא כיון דכאן משום רבית לא ניחא ליה, אבל הרשב"א דסובר דלא בעינן ניחא ליה ומשום מאי חסרתיך פטור מדינא לכן סובר שאינו מנכה לו כלל, אבל הרמב"ם לא כתב הך דינא דמנכין לו כנגד האבק רבית שלקח, אלא כאן גבי חצר דלא קיימא לאגרא, ובריש פ' ז' גבי משכנתא, והנה עיקר סוגיית הגמ' בדין סלוקי בלא זוזי הוא גבי משכנתא, אבל גבי חצר דלא קיימא לאגרא לא הוזכר מזה, רק הרי"ף כתב שם דאין מנכין שיעור חובו, ומפרש הרמב"ם דאין מנכין כל שיעור חובו, אבל מ"מ הי' להרמב"ם לכלול בכאן כל דין אבק רבית, כיון שגם דין זה לא נזכר בגמ'.
לכן נראה דגם הרמב"ם מודה דאם לקח המלוה אבק רבית שנתן לו הלוה דודאי אינו מפסיד חובו כלל דכל פרוטה שנפסידו מחובו נקרא הוצאה בדיינין וכמש"כ הרשב"א, ומה דמפרש גבי משכנתא דסלוקי בלא זוזי היינו בלא זוזי כלל, משום שהלוה לא נתן להמלוה הרבית בידים אלא משכן לו השדה, והמלוה אכל אח"כ הפירות שגדלו בשדה, והנה בריש תמורה ילפינן מקראי בין למ"ד רבית קצוצה יוצאה בדיינין בין למ"ד אינה יוצאה, ובסוגיא דידן יליף בגמ' דיורש אינו מחזיר רבית קצוצה מקרא דוחי אחיך עמך לדידיה אזהר רחמנא, לבריה לא אזהר רחמנא, ועכ"פ מוכח מקראי דאפי' למ"ד יוצאה בדיינין אין רבית כדין גזל, אבל מ"מ זה נראה פשוט דהלוה לא נתחייב ע"פ דין לשלם הרבית דנימא דיש חיוב ויש איסור דכיון דיש איסור ליתן הרבית ודאי לא נתחייב.
איברא שהמל"מ בפ' ח' כתב בדין מי שנתן חפץ על חוב שהוא חייב ואח"כ נודע שטעה ולא הי' חייב, אם המקבל צריך להחזיר החפץ או רק מעות, ולכאורה יש ראיה מהא דנתן גלימא בשביל ד' זוזי רבית דאמר אביי ד' זוזי מפקינן מיניה דלא לימרו גלימא דמכסי ביה דרביתא הוא, וכתב ע"ז המל"מ דלא דמי שזה הרבית חוב הוא שנתחייב הלוה וחייב לשלם, אלא שהתורה גזרה שאף שנתחייב שלא יקח ולכן אם מכר בדמי הרבית המקח קיים, אבל כשהי' טעות בחוב א"כ הוי טעות גם במכירת החפץ, ועפי"ז כתב האבני מלואים בסי' כ"ח ס"ק כ"ב דזהו דאמר בגמ' גבי המקדש בהנאת מלוה דפריך אי דאזקפה ואמר לה ארבע בחמשה היינו רבית מעלייתא ועוד היינו מלוה משום דבאמת הוא חוב אף שאינו יכול לתבעו שהתורה אסרה, אבל לדעתי נראה דא"א לומר כן דבאמת נתחייב ונעשה חוב אלא שהתורה אסרה ליקח הרבית, דחוב אינו דבר בפ"ע אלא מה שמחוייב ע"פ דין התורה לשלם, וכיון שע"פ ד"ת אסור ליתן רבית א"א שיהי' חייב ברבית, ובדינו של המל"מ אפשר לומר כדבריו גם אם נימא דליכא חוב, אלא דכיון שהוא עכ"פ קצץ ליתן רבית ולולא איסור התורה הי' חייב א"כ הוא שנתן החפץ בשביל הד' זוזי רבית שקצץ כונתו למכור הגלימא בשביל הד' זוזי וכיון דרבית אינו כגזל דהא בנו אינו חייב לשלם, ורק הוא צריך להחזיר משום וחי אחיך עמך אינו צריך להחזיר הגלימא מעיקר הדין, אבל היכי שנודע שהי' טעות בהחוב א"כ ממילא הי' טעות גם בהמכר כיון שלא הי' צריך כלל ליתן החוב.
אכן מה שהוכיח האבני מלואים מהא דפריך הא רבית מעלייתא הוא ופירש"י ואמאי קרי לה הערמת רבית, וכן מהא דפריך ועוד היינו מלוה דקשה דתיפוק ליה דלא הוי מלוה כלל דאין האשה חייבת בדינר החמישי, ומזה הוכיח הא"מ דבאמת הוי חוב ושייך לקדשה בזה, הנה לכאורה כמו שאם קצץ דינר בדמי רבית, ואח"כ נתן חפץ בשביל הדינר אמרינן דקנה המלוה החפץ אף שנתנו בשביל הרבית, ה"נ גבי קדושין כשנתקדשה ומקנית עצמה להמלוה כדי לשלם הרבית, אף שמן הדין אינה חייבת לשלם רבית אבל היא הרי רוצה ליתן רבית ובזה מקנית עצמה אליו, ובס"ק כ"א מביא הא"מ שם דברי הרשב"א בחדושיו שכתב וז"ל ואיכא למידק מ"ש ד' בה' דקא יהיב לה האי טופיינא בקדושין, ומ"ש כי ארווח לה זימנא בקדושין, הכא והכא איתתא הו"ל כרבית מעלייתא אטו מאן דארווח זימנא ושקל דינר מי שרי וי"ל כיון דגופה ממש לא קני לא הוי רבית, אלא שאסור משום הערמת רבית, אבל כי קצץ ד' בה' ובדמי האי דינר של רבית קא שקיל לה הוי רבית מעלייא דהו"ל כמאן דשקל פחות משו"פ בדמי האי דינר ורבית מעליא דהא אחשביה איהו בדינר כן תי' הראב"ד עכ"ל, ומה שכתב פחות משו"פ צ"ל דהיינו חפץ שאפשר לשום אותו ואמרינן שהוא שם אותו ביוקר, אלא דהוא דלא כד' הר"נ בקדושין דף ו' גבי לדידי שוי לי, עכ"פ בזה שנתקדשה אליו לשלם קציצת הרבית כמו דאפשר למכור חפץ בדמי הקציצה ה"נ אפשר לה להתקדש, אבל באמת אינו מיושב ולא דמי לחפץ דגבי חפץ הא משך המלוה החפץ בדמי הדינר שקצץ לו רבית, אבל גבי אשה כשאנו רוצין שתתקדש לו בדמי הרבית אפי' אם היה אפשר להתקדש במלוה הרי הוא משום דיש עליה חוב מן התורה לשלם, אבל גבי רבית אף שקצצה לו אבל הא ליכא חוב ובמה תתקדש.
אלא דמ"מ נראה דכיון שהוא רחוק מאוד בסברא דאיכא חיוב רבית אלא שאסור ליתן וליקח, לכן נ"ל דאין להוכיח כן מהך פירכא דפריך אי דאזקפה, דכיון דהגמ' פריך שתי פרכות חזקות דא"א לאוקמי דאזקפה ואמר לה ארבעה בחמשה, והיינו דאפי' אם היינו אומרים דשייך לקדש בקציצת הדינר החמישי דכיון שהיא רוצה לשלם לו מה שקצצה ומתקדשת אליו, בזה מהני הקדושין אם היה אפשר להתקדש במלוה מ"מ פריך שפיר שתי פרכות, חדא דרבית מעלייתא הוא והיינו דאם היה אפשר להתקדש בזה הי' נחשב רבית קצוצה כמו שהסביר הרשב"א כיון שהיא מתקדשת בשביל הדינר שקצצה לו, ועוד פריך שפיר ועוד היינו מלוה דעכ"פ לא עדיף ממלוה דאינו כסף בעין, אלא שמתקדשת בשביל הדינר שקצצה לו, והאמר המקדש במלוה אינה מקודשת, ולכן אין להביא ראיה ממה דלא פריך דהוא גרע ממלוה כיון דליכא חיוב מן הדין משום דאפשר היה סברא דכיון שהיא רוצה להשלים מה שקצצה גם בזה אפשר להתחייב, וא"כ למה נעמיק כ"כ בזה ולהמציא מזה מה שאינו מתקבל כלל בסברא כיון דאינו לדינא, והגמ' פריך שפיר מעיקר דברי אביי דהא אמר המקדש במלוה אינה מקודשת.
אלא דבזה ודאי נכונים דברי האבני מלואים שהאריך שם לבאר דהמלוה קונה הרבית, ואם נתן חפץ ברבית קונה החפץ וא"צ להחזיר אלא מעות מקרא דוחי אחיך עמך, ובזה מיושב מה דאמר רבא דמאן דמסיק תריסר זוזי דרביתא בחבריה ואגר ליה חצר דמתגריא בעשרה בתריסר כי מפקינן מיניה תריסר מפקינן מיניה משום שקבל המלוה דירת החצר בשנים עשר זוז שכן שם אותו, ואין להוכיח מכאן דבאמת נתחייב בהי"ב זוז, אלא שקבל בדירת החצר קציצת הרבית, וכיון שכל רבית חפץ קונה המלוה החפץ וע"ז אמרה תורה וחי אחיך עמך שיחזור המעות, ה"נ נתפס על דירת החצר דמי הקציצה וחייב בי"ב זוז מוחי אחיך עמך.
ונראה דאפי' גבי אבק רבית אם קצץ לו אבק רבית לא נגמר ע"י הקציצה חיוב על הלוה או זכות למלוה דלא אמרינן אלא דאבק רבית אינה יוצאה בדיינין, אבל שישיג המלוה זכות או הלוה חיוב ע"י קציצה זה א"א כיון דאי אתו לדינא לא אמרינן ללוה שיתן אבק רבית לא נגמר ע"י הקציצה זכות וחיוב, ועכשיו גבי משכנתא לא קנה המלוה בהשדה אלא זכות משכון שאין רשות ללוה להוציא ממנו השדה כל זמן שלא ישלם לו חובו, אבל לגבי זה שיאכל המלוה הפירות אין זה אלא קציצה על רבית, אכן אי אפשר לומר כן גבי משכנתא דהא כתב הרמב"ם בהל' ז' דבמשכנתא גמר והקנהו הגוף לפירות, א"כ כבר קנה הפירות כמו שקנה כשנתנו לו האבק רבית, ולפי"ז צריך טעם גם על שיטתו של רבא דסבר אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה.
וראיתי שהריטב"א בש"מ הקשה על הא דאמר רבא ולא מחשבינן משטרא לשטרא דמ"ש משטר זה או משטר אחר, וכתב דרבא סבר דכיון דאכל סתם מחשבינן כל מאי דאכל מקרנא מה שאין לומר כן על חוב אחר שיש לו דודאי לאו מההוא אכל, ורב אשי סבר דודאי אפי' בהא נמי אנן סהדי דפירא אכל, ולכן לא מנכינן ליה מידי אפי' מקרנא דהאי שטר והלכה כמותו עכ"ד, וכתב עוד והוא מדברי הרמב"ן דגם לדידן יכול הלוה למחות קודם שיאכל המלוה הפירות שלא יאכל פירות וב"ד חייבין למחות בידו, ואם אכל אח"כ משלם מדין גזל.
ולכאורה א"א לומר כן לד' הרמב"ם דכיון שכתב שגמר והקנהו הגוף לפירות א"כ כשגדלו הפירות הם שלו ולמה יוכל הלוה למחות, ואף שהרמב"ן כתב ג"כ בזה על באתרא דלא מסלקי דמסלקינן ליה מלאכול פירי בתורת רבית ולסלוקי לגמרי א"א דהא מיקנייא ליה, אבל כונת הרמב"ן יש לומר דהוא על השדה שקנויה לו למשכנתא, אבל לא שקנה אותה לפירותיה, אבל הרמב"ם הא כתב שהקנהו הגוף לפירות, אך מדברי הרמב"ם בהל' ח' מוכח דבסתם משכנתא היכי דאסורה אפי' לאחר שעשה המשכנתא אסור להמלוה לאכול הפירות, וקשה דכיון שכבר קנה הגוף לפירות וכשגדלו הפירות הם שלו אמאי אסור למלוה לכתחלה לאכול הפירות.
ולכן ע"כ צ"ל דאף שהרמב"ם סובר דבמשכנתא הקנהו הגוף לפירות מ"מ כשבא לאכול הפירות הוא עושה מעשה לאכול אבק רבית, ולא דמי לדאמרינן דאבק רבית אינה יוצאה בדיינין דזהו להוציא ממנו מעות שלו ממש, אבל אסור לו ליקח לכתחלה הפירות שגדלו בהשדה דעכ"פ הם רבית, ולכן נוכל לומר גם לדברי הרמב"ם כדברי הריטב"א בטעמא דרבא דאכל שיעור זוזי מסלקינן ליה, ולא מחשבינן משטרא לשטרא, אך בזה ודאי לא יסבור הרמב"ם דמהני מחאת הלוה באופן שאח"כ יוציאו ב"ד מהמלוה הפירות שיאכל, וגם הרמב"ן בסוף דבריו כתב דנ"ל שאין מוציאין.
ולפי"ז נראה דהרמב"ם סובר דגם רב אשי אינו חולק על רבא בהא דסבר דאמרינן דאכל על הקרן אלא דכמו לרבא אכל טפי לא מפקינן מיניה, משום דאמרינן דעל דעת זה לא אכל שישלם משלו דבודאי אכל על חשבון המשכנתא, אלא שאנו אומרין שאכל על הקרן דאינו צריך להוציא ממון, ומשום דגם בזה לא דיינינן באבק רבית להוציא לומר שאכל על מנת לשלם משלו, ה"נ סבר רב אשי דמחשבינן רק לנכות מהקרן באופן שישאר קצת חוב שתשאר השדה בתורת משכנתא. אבל אם אכל שיעור זוזי ונבוא לסלקו לגמרי הרי אנו מוציאין ממנו השדה שהוא מוחזק בה בתורת משכנתא ואמרינן דע"י זה ודאי לא נתרצה שיסולק בלא כלום וב"ד אין חושבין כן באבק רבית ואמרינן דבסוף אכילת הפירות אכל על חשבון פירות כמו דסבר רבא דאין מוציאין ממנו משלו, ולכן זהו מה דסובר הרמב"ם פי' דברי רב אשי סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא דאין מוציאין אותו לגמרי מהשדה שיפסיד זכות המשכנתא לגמרי, והרמב"ם מפרש כן בדברי הרי"ף במה שכתב גבי חצר דלא קיימא לאגרא דלא מחייבינן ליה לנכויי שיעור אגר ביתיה משום דרב אשי דסלוקי בלא זוזי אפוקי הוא.
ובאופן זה נוכל לבאר שיטת הרמב"ם כאן גבי חצר דלא קיימא לאגרא, דכבר כתבנו דשיטתו כשיטת הרשב"א דלא בעינן ניחא ליה ממש בהך עובדא ומשו"ה אין מוציאין ממנו השכר אלא דמ"מ סובר דמנכינן ליה מחובו והוא משום דכשדר בחצר חבירו כיון דאפי' היה חייב שכר שכירות אינה משתלמת אלא בסופה, וכאן לא היה שום קציצה שידור בהבית, וא"כ אין לנו כלל אומדנא באיזה אופן נכנס בהבית ורק משום דבאמת מעיקר הדין פטור הדר בחצר דלא קיימא לאגרא משום טענת מאי חסרתיך, אבל כאן דאסור למלוה לדור בו משום מיחזי כרבית א"כ אפשר דעכשיו בעת שבאו לדין הוא כמו לכתחלה דעכשיו הוא השאלה אם חייב לשלם או לא ואם ישלם שכר הדירה לא יעבור על מיחזי כרבית, ולכן למד הרמב"ם משם מדין משכנתא כיון דשם ג"כ אנו יכולין לומר דאכל פירות לשם קרן על כל החוב משום דין אבק רבית, ומ"מ מחלקינן דלנכות מן החוב לא נראה כהוצאת אבק רבית בדיינין, ולכן אמרינן דגם המלוה לא אכל לשם רבית ורק לסלקו בלא זוזי לגמרי אמרינן שודאי לא נתרצה, ה"נ כאן דאף שאנו יכולין לומר דנדין עכשיו דין זה כמו שבא לדור לכתחלה מ"מ יש חילוק בין לנכות חלק החוב ובין לסלקו בלא כלום, דלנכות חלק מהחוב כנגד שכר הדירה אנו אומרים דהוי כמו לכתחלה כיון שלא אמר בפי' שרוצה לדור בחנם, אבל להוציא ממנו שכר דירה או אפי' לסלקו מן הבית בלא כלום אין אנו מוציאין, ואמרינן דלא ירד לדירה ע"מ לשלם מביתו או להסתלק בלא כלום כיון דהחצר לא קיימא לאגרא, ואף דכמו שם גבי משכנתא לא מחשבינן משטרא לשטרא כיון דלא ירד אלא על דעת שטר משכנתא זו, א"כ כאן בדר בחצר חבירו הא לא שייך מעיקרא החוב להדירה, מ"מ יש לומר דדוקא שם דלהדיא ירד על דעת משכנתא זו אין מחשבין על חוב אחר, אבל הכא דבסתם ירד לחצר חבירו והוא חייב לו אפשר לחשוב שדר על חשבון החוב ומשו"ה מנכין לו מן החוב, אלא דאין מסלקין אותו בלא כלום.
והנה כבר כתבנו דהרמב"ם לא כתב כפי אומד הדיינים אלא כאן גבי חצר דלא קיימא לאגרא, ולא שם גבי משכנתא, ובארתי הפי' דלפי אומד הדיינין דאם הדיינין ישומו סכום כזה שהי' מרוצה גם אדם אחר להשכיר בזה הא ליכא דין אבק רבית גבי מלוה, אבל כל זה שייך גבי חצר דלא קיימא לאגרא דלשלם שכר דירה שהי' מרוצה גם אדם אחר לא הוי רבית גם לגבי המלוה ומצויים עוד חצרות כאלו, אבל גבי משכנתא אין מקום לשום דהא שדה זו קיימא שהבעלים יאכלו הפירות, ומה שישומו הדיינין דעל זה הי' הלוה ודאי מרוצה זה לא מהני כלל, דאפי' הלוה מרוצה לגמרי אסור למלוה ליקח רבית, ולכן לא כתב הרמב"ם רק דאין מסלקין אותו בלא כלום, וכן כתבנו דהרמב"ם לא כתב דין זה גבי סתם אבק רבית דהיכי שנתן הלוה להמלוה אבק רבית ממש כגון שנתן לו אחר ההלואה שלשיטתו הוא אבק רבית כיון שנתן לו והמלוה זכה לשם רבית בודאי אין מנכין זה מהקרן.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה