אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ה · הלכה טז

הלכה יד

אסור להשכיר דינרין שאין זה דומה למשכיר את הכלי שהכלי חוזר בעצמו, וזה מוציא אלו ומביא דינרין אחרות ונמצא זה אבק רבית.
כתב המ"מ וז"ל ומדברי רבינו נראה שאם לא השכירם שיוציאם הלוה אלא שיעמדו בעין שמותר שהרי הן ככלי, וכן שנינו בתוספתא וכו' עכ"ל, והנה הלכה זו צריכה באור, דאם השכירו שיוציאם, והוציאם ונו"נ אמאי לא הוי רבית קצוצה, ולמה כתב הרמב"ם שהוא אבק רבית ולא מסתבר דהלשון שהוא משכיר לו ולא מלוה לו עושה שאינו רבית דאורייתא, והתוס' כתבו בטעמא דרב חמא דס"ד דשרי שהיה מקבל עליו אחריות אונסין, וקשה דאם יוציאם לא שייך אחריות אונסין, וראיתי שהקשה כן הר"נ בחדושיו וז"ל וא"ת וכי הלשון גורם א"כ בטלת תורת רבית והביא ד' התוס' וכתב שרב חמא לא היה נוטל שכר מהזמן שאחר שהוציאם, אלא רק על הזמן שקודם שהוציאם, וכן כתב הנמוק"י, ולפי"ז צ"ל שהשוכר המעות נתן השכר בשביל שיהיו לו מעות מוכנים שיהיו לו רשות להוציאם, והשכר לא נתן אלא על הזמן שעוד לא הוציאם.
אכן הרמב"ם סתם דבריו ומשמע שאפי' אם יטול שכר על הזמן שאחר שהוציאם לא הוי אלא אבק רבית, ועוד דהרמב"ם סתם ולא הזכיר שהשכירו ע"מ להוציא ואף שכתב וזה מוציא מ"מ כיון שבא לרמז על ד' התוספתא דבלא השכיר לו ע"מ להוציא אלא להתעטר ולהתלמד מותר הי' לו לכתוב שהשכירו ע"מ להוציא.
לכן נראה לבאר דעת הרמב"ם באופן אחר דהנה במה ששנינו בב"מ דף מ"ג דהמפקיד מעות אצל שולחני מעות מותרין ישתמש בהם וקיי"ל דחנוני כשולחני כתב הסמ"ע בסי' רצ"ב מד' המרדכי דאם נשתמש בהם ורצה ליתן חלק הריוח לבעל המעות דמותר כיון שלא בא לידו בתורת הלואה, ולפי"ז נוכל לפרש הא דרב חמא, וכן דין זה שכתב הרמב"ם דהכונה להשכיר לשולחני או לחנוני מעות בסתם והוא לא אמר לו ע"מ להוציא דאם הי' אומר לו ע"מ להוציא ודאי הוי הלואה והוי רבית דאורייתא, אלא מכיון שלא נתן לו מפורש להוציא אלא דאנן אמדינן דעתיה דהוא נותן לו רשות להוציא והוא רק נתינת רשות ולא נתינה ממש בדרך הלואה, ולפי דברי הסמ"ע הרי מותר לו גם ליתן רבית בעד זה כיון שלא באו לידו דרך הלואה, וכן הוי סבר רב חמא, ומ"מ אמר הגמ' דאף דהכל הי' דרך שכירות והמלוה לא הלוה לו המעות מ"מ לא דמי לשכירות כלי דכיון דעכ"פ היה אפשר שהשוכר ישתמש בהם הוי רבית דרבנן כיון דעיקר השכירות באופן זה וכיון דאפשר שיוציא המעות ואז הוי כמו קציצה על רבית, ואף דלא הי' דרך הלואה לא גרע מדרך מקח דכל אגר נטר אסור, משא"כ בהא דהסמ"ע דאין כאן אגר נטר דאינו נותן לו שכר המתנה שהמפקיד לא המתין לו כלל שלא ידע אם ישתמש בהן ורצה שיהא המעות אצלו בפקדון.
והנה בדין מעות מותרין ישתמש בהם דתנן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן פליגי רב הונא ורב נחמן דר"ה סבר אפי' נאנסו ור"נ סבר נאנסו לא, ואיתביה ר"נ לר"ה מדתניא המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהם, לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר ואם מותרין ישתמש בהם, לפיכך אם הוציא מעל הגזבר ואי אמרת אפי' נאנסו מאי איריא הוציא כי לא הוציא נמי ומשני ה"ה אפי' לא הוציא וכו', ופירש"י בד"ה לא מעל גזבר שהרי לא ברשות הוציאן ואינו שלוחו ובד"ה מותרין כתב דהו"ל כנותן רשות והו"ל שלוחו, ומבואר מפירש"י דמה דמעל אינו משום דהוי כאילו הוציא בעצמו מעות הקדש לחולין אלא משום דהוי כמו שלוחו להוציא, וטעמא משום דסובר דלא הוי כאילו נתן לו ממש שיהיו שלו, אלא שנותן לו רשות להוציא ומ"מ סובר דזה מהני שימעול מדין שלוחו כיון שעל פיו הוציא.
והרמב"ם בפ"ז מהל' מעילה הל' י' כתב הפקידו אצל שולחני או חנוני ולא היו חתומין ולא קשורין קשר משונה הואיל ויש לו רשות מן הדין להשתמש בהן אם הוציאו שניהם פטורין, בעל הפקדון פטור שהרי לא אמר לו השתמש בהן והחנוני פטור מפני שאינן קשורין קשר משונה ולא חתומין וכאילו השתמש ברשות, והוא דלא כהברייתא וכבר הקשה זה בכ"מ והביא שכתב הר"י קורקוס וז"ל שרבינו דחה ברייתא זו מהדין שכתב בפ"ו שאם קנה חפץ ונתן מעות הקדש לא מעל, והא התם עדיף ממפקיד ומותר הוא להוציאם, ואע"פ כן לא מעל עד שימשוך כי אז נהנה בהם או בדבר שא"צ משיכה, וכ"ש בזה שכיון שאין אנו מחייבין אותו עד שיוציא והוציא דוקא לר"נ דהלכתא כוותיה שאינו חייב באונסין, א"כ אתה בא לחייבו מטעם שליח לא מטעם נתינתו לו בידו, וכיון שחידוש הוא שחידשה תורה במעילה אין לך בו אלא חדושו לכך דוקא בשעשאו שליח בפירוש ואמר לו להוציאן, אבל שיעשה שליח מאלו לחייבו אין לנו, ומעתה סובר רבינו דמתניתין דנתנה לבלן מעל, דמוכח דוקא בלן אבל דבר הצריך משיכה לא מעל דהיתר תשמיש לא מייתי לידי מעילה, וכן ההיא דנתנה לספר לא מעל כולהו פליגי על אותה ברייתא וסברי שאין מעילה אא"כ אמר לו בפי' עכ"ל.
והנה הר"י קורקוס הולך בדרך פירש"י דכל השאלה כאן אם במה שנתן לו רשות להוציא הוי שלוחו או לא, וא"כ קשה מה הוכיח לסתור הברייתא מהברייתות דנתנה לבלן ונתנה לספר הא בנתינת מעות לשיטת הרמב"ם כל זמן שלא חזר בו הלוקח או המוכר קנה המוכר המעות והוי המעות כהלואה אצל המוכר, כמו שכתב הרי"ף בב"מ דף מ"ט וכן סובר הרמב"ם בפ"ז מהל' מכירה הל' ג', וכן כתבו התוס' בב"מ דף מ"ג בתי' ב' וכיון דשם קנו הבלן והספר לגמרי לא שייך לחייב הגזבר במעילה מדין שליח שעשאו שליח להוציא, ומה דסובר הרמב"ם דלא מעל הוא משום דסובר דמוציא מעות מרשות הקדש לא מעל עד שיהנה לפיכך לא מעל אא"כ קנה המקח, וכמש"כ הרמב"ם שם בפ"ו הל' ט' וכמש"כ הר"י קורקוס בנתנה לבלן דטעמא משום שנהנה, וא"כ מאי ראיה מייתי מהני ברייתות דפליגי אברייתא דמותרין ישתמש בהם, דמה דמחייבה הברייתא במעילה הוא משום שעשאו שליח להוציא וזה לא שייך אלא היכי שמוציא השליח המעות שהם עוד של הנותן, אבל לא בהא דבלן וספר שנתן להם המעות וכבר קנו אותם, ואיך שייך לומר שכשיוציאו יתחייב הנותן מדין שליחות.
לכן נראה דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י דמה דתניא אם מעל הגזבר דהוא משום דהוי שליח דודאי פשוט כדברי הר"י קורקוס דבזה שנתן לו רשות להוציא לא הוי בזה שליח להוציא, ומה דמעל הגזבר זהו משום דחייב משום הוצאה מרשות הקדש, דאף דלא קנה השולחני תיכף המעות בתורת הלואה כיון דקיי"ל דאינו חייב השולחני באונסין מ"מ במה שנתן לו רשות להוציא אמרינן דכשיקח השולחני המעות להוציאן אז קנה המעות בתורת הלואה כיון שנתן לו רשות על זה, וכיון דזה נעשה על ידי שהפקיד הגזבר אצלו ובמעשה הפקדון יש בזה נתינת רשות, א"כ עשה הגזבר עכשיו מעשה על לאחר זמן שיצא מזה הוצאה מרשות הקדש ולכן מעל, אבל זהו להך ברייתא, אבל הברייתות דנתנה לבלן ולספר סברי דאפי' מוציא ממש מעות הקדש לחולין לא מעל כל זמן שלא נהנה ולא קנה בהם חפץ, ולכן כאן גבי מעות מותרין ודאי דלא מעל כיון דלא נהנה כלום.
אלא שאנו צריכין לחלק דאף דגבי מעילה אמרינן דנתינת רשות מחייב ג"כ במעילה כיון דע"י מעשה שלו ורשותו הוציא, אבל גבי הלואה לא אמרינן כן דהלואה אינו אלא בדרך נתינה שיהיה שלו להלואה, ולא היכי שנותן לו רשות להוציא לכשירצה דאינו בדרך הלואה דדוקא במעילה דאם הוי מחייבינן מגדר מזיק מעות הקדש הוי ודאי חשיב מעשה הפקדון ונתינת רשות מעשה שלכשיוציא המקבל ימעול הנותן, אלא דאיכא קרא כי יאכל פרט למזיק, אבל במוציא מעות הקדש לרשות אחרים דלברייתא זו חייב במעילה כיון דע"י מעשה הפקדון הוציא הנפקד נקרא מעשה הפקדון מוציא מרשות הקדש, אבל גבי הלואה בעינן הלואה ממש בדרך הלואה ולא בדרך נתינת רשות, ומפקיד אצל שולחני אינו אלא נתינת רשות להוציא כמו שפירש"י, וכן מוכח מדברי הרמב"ם שם בהל' ט' שכתב גבי המפקיד אצל בעה"ב שהרי אין לו רשות להשתמש בהם ובעל הפקדון לא הרשהו ומוכח דגבי מפקיד אצל שולחני אינו אלא נתינת רשות וכמו שפירש"י.
ועכשיו מבוארים דברי הרמב"ם שלא הזכיר שהשכיר לו להוציא דאם הי' משכיר לו בפי' להוציא הי' ודאי רבית דאורייתא ממה שישלם לו בעד זמן שאחר שיוציא, אבל אם השכיר לו סתם אף שניכרים הדברים דכונתו הוא שיוציא אח"כ מ"מ כיון שלא נתן לו להוציא לא הוי אלא נתינת רשות ולא הוי אלא אבק רבית אבל אבק רבית הוי, לא מיבעי אם השכיר לו סתם בפשיטא ליומא כדאיתא בגמ' אלא אפי' אם הי' משכיר לו בפי' לחודש דנתחייב בשכר בין יוציא בין לא יוציא מ"מ כיון דדין תשלומי שכירות בעד שימוש כלי או בהמה אפי' שכרה לזמן הוא דוקא כ"ז שהכלי או הבהמה קיים, אבל אם נאבד באמצע ימי השכירות אינו חייב השוכר לשלם, דהא במתה הבהמה פטור מלשלם שכר הדרך שלא הלך כמש"כ הרמב"ם בפ"ה מהל' שכירות, וא"כ אם הוציא המעות הרי המעות אינם בעין והוי כמתו, ומה דמשלם שכירות הוא בשביל הלואה שאף שלא הי' דרך הלואה מ"מ אבק רבית הוי וכמש"כ דלא גרע מדרך מקח, ואף דבנלקחה לעבודת המלך אם בדרך הליכה ניטלה חייב לשלם משום דמזלו דהשוכר גרם, וכ"ש כאן שבעצמו הוציא אבל זהו שם משום דיכול לומר לו הרי שלך לפניך והבהמה קיימת, אבל אם פשע בהבהמה ומתה נראה דאף דצריך לשלם לו בעד הבהמה אבל שכירות הדרך שלא הלך לא ישלם, וכן הוא כאן שאינו משלם אלא בעד השימוש בהמלוה וזהו רבית.
והנה לפימש"כ לא יקשה מזה מהתוספתא שהביא המ"מ דמשכיר אדם מעות לשולחני להתנאות בהם דקשה מה מועיל מה שאמר הלוה שהוא להתנאות בהם דהא עכ"פ הוא שולחני ולא גרע מפקדון דמותר לו להשתמש בהם, וא"כ לא יחזיר אותם המעות שלקח וכתב הרמב"ם דזה אסור ומשמע אפי' לשלם בעד הזמן שעוד לא הוציא, אך הבאור פשוט דהלכה זו שכתב הרמב"ם דהוא מהא דרב חמא הא לא מיירי ששכר להתנאות ושכר בסתם וניכרים הדברים ששכר שיהא בידו מוכנים כשיצטרך להוציא, וא"כ לא נוכל לומר דהוי כמו שמפרש לו שלא יוציא, ומשו"ה אסור להשכיר באופן זה ואסור ליטול שכר אפי' על זמן שעוד לא הוציא, אבל בהא דהתוספתא כיון שמשכיר לו בפי' להתנאות לא נוכל לומר שיהי' לו רשות אח"כ להוציא מדין מפקיד מעות אצל שולחני, דהא אם יוציא יהי' אסור לבעל המעות ליטול ממנו שכירות המעות, וא"כ בודאי לא ניחא ליה שיוציא ואין לו רשות להוציא ומשום הכי מותר להשכיר.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה