אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ה · הלכה יד
יש דברים שהן כמו רבית ומותרין כיצד לוקח אדם שטרותיו של חבירו בפחות ואינו חושש ומותר לאדם ליתן לחבירו דינר כדי שילוה לפלוני מאה דינרין, שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מן הלוה למלוה, וכן אומר אדם לחבירו הא לך דינר זה ואמור לפלוני שילוני, שלא נתן אלא שכר אמירה.
שלא נתן אלא שכר אמירה, כן הוא בגמ' וקשה דלמה לן הך טעמא ולמה לא סגי בטעמא קמא דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, ועיינתי בש"מ וראיתי שהריטב"א הקשה זה דל"ל הטעם דשכר אמירה קא שקיל, וכתב על זה ב' תירוצים א' דאשמעינן אפי' אם המלוה לא יתרצה להלוות להלוה אלא לזה שאמר לו להלוות והוא מלוה אח"כ להלוה מותר, ולא הוי אפי' רבית מוקדמת דשכר אמירה קא שקיל, ב' אפי' אם זה שקבל המעות נתנם להמלוה כדי שילוה להלוה מותר כיון דמעיקרא קבל זה רק בשכר אמירה, וב' התירוצים הם חידושים גדולים לדינא, אבל אינו מיושב בזה דבגמ' אינו מבואר זה כלל.
והנה ביו"ד סי' ק"ס סעיף י"ג כתב המחבר על דין הא' והוא שלא יחזור ויקחנו מהלוה, וגם לא יאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי ויש אומרים שצריך ג"כ שלא יפייסנו הלוה לתת למלוה בשבילו שילוהו וכל זה הוא ברא"ש וסיים הרא"ש באיזה צד מאלו הדרכים נראה כשלוחו ואסור, והגר"א בבאורו על לא יחזור ויקחנו מן הלוה, כתב דהוי כהילך מנה והתקדשי לפלוני, ואח"כ כתב המחבר בסעיף י"ד אסור לומר אלוך מנה ע"מ שתתן זוז לפלוני ורבית קצוצה היא, כתב הגר"א דהוי כתן מנה לפלוני ואקדש אני לך תוס' ב"מ ע"א, ועל מה שכתב ורבית קצוצה היא כתב הגר"א דהא מדין ערב הוא וכמו שאשה מתקדשת בהן, ואח"כ בסעיף ט"ו כתב המחבר יש אומרים דאסור לומר לו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרין ואלוה לך מעות וכתב הגר"א דהוי כתן מנה לפלוני ואקדש אני לו דמקודשת מדין שניהם, ודלא כב"ח וגם בט"ז טרח בזה בחנם עכ"ל, והיינו שהב"ח חלק על דין זה והט"ז דחק ללמוד זה מדין הילך מנה ואקדש אני לך דמקודשת באדם חשוב, ונמצינו למדים מד' הגר"א דבדין רבית כמו דמהני דין ערב ה"נ מהני דין עבד כנעני ודין שניהם, אבל מד' הרא"ש שכתב באיזה צד מאלו הדרכים נראה כשלוחו ואסור, מוכח דאין זה מדין עבד כנעני דדינו כדין ערב לענין קדושין והי' צריך להיות רבית מדאורייתא ולא משום נראה כשלוחו.
והנה בפ"א מהל' מכירה הלכה ו' כתבתי בדעת הרמב"ם דאינו מביא דין עבד כנעני לגבי מכירה דיש חילוק בין דין ערב לדין עבד כנעני, דבדין ערב כיון שנתן ראובן מעות ע"פ דבורו של שמעון והוציא ממון על פיו אמרינן דנחשב כאלו קבל שמעון ובזה מתחייב הערב, אבל גבי דין עבד כנעני לא נוכל לומר דמה שנתן ראובן מעות לשמעון כדי שיקנה לוי נחשב כאילו לוי נתן המעות משום שהוא הגורם לזה, דהא גבי עבד כנעני אם נאמר דחשיב כאילו העבד נתן המעות לא היה מועיל כיון דיד עבד כיד רבו, וא"כ כמו דממון העבד אינו שלו, כן כל זכיותיו אינם שלו, ומה דאיכא מ"ד דע"מ שתצא בו לחירות מהני היינו דאז הוא כסף של אחרים, אבל העבד מצד עצמו א"א שיהי' לו זכות לגבי האדון, וע"כ דהא דמהני שיצא בו לחירות זהו בכסף של אחרים, נמצא דהא דמהני לגבי קדושין מדין עבד כנעני אינו משום דחשיב כאלו המקדש נתן הכסף לאשה, אלא דכסף הנותן מהני עבורו שתתקדש לו בזה, ובזה בארתי שם מה דלא פסק הרמב"ם דין ע"כ לגבי קנין ע"ש.
ולפי"ז נוכל לבאר מה דאינו סובר הרא"ש דמדין עבד כנעני יהי' רבית קצוצה כמו דאמרינן דמדין ערב הוי רבית קצוצה, ולפי"ז מיושב דמדין ערב אמרינן דמה שהמלוה אומר להלוה שיתן הרבית לפלוני הוי כאילו קבל הוא הרבית ושפיר הוי רבית הבאה מלוה למלוה, אבל מדין עבד כנעני כיון דאין הכונה דהוי כאילו נתן המקדש הכסף אלא דמהני מעות הנותן לגבי המקדש שתתקדש האשה אליו, וא"כ גבי רבית לא הוי כמו שנתן הלוה רבית, אלא שאחר נתן בשבילו ולא הוי רבית הבאה מלוה למלוה, ואף דאנו דנין בזה לשיטת הרא"ש והרא"ש הא סובר דגם בקנין שייך דין עבד כנעני, אבל אינו מוכרח מזה דהרא"ש לא יסבור עיקר החילוק מדין ערב לדין עבד כנעני, אלא דסובר דגם זה שאחר נותן המעות מהני לגבי קנין כמו דמהני לגבי קדושין, אבל לגבי רבית ודאי לא הוי רבית הבאה מלוה למלוה, ולכן כתב דהאיסור הוא רק משום דנראה כשלוחו, וכן כתב הב"י הביאו שם הש"ך דהאיסור הוא רק מדרבנן.
ועכשיו מיושב מה דהוצרך רבא לומר גבי הילך ד' זוזי ואמור לפלניא דלוזפן מאה זוזי דשכר אמירה קא שקיל ולא סגי בטעמא קמא משום דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, דטעמא קמא הא אמר רבא על הילך ד' זוזי ואוזיף לפלניא מאה זוזי, דבזה אפי' אם הלוה יודע מזה כ"ז שלא צוה לו לומר כן דהוי כשלוחו אין כאן אלא דררא דגדר עבד כנעני, וכבר כתבנו דברבית ליכא דין עבד כנעני, אבל הכא אם המלוה והלוה יודעין מזה שקבל השליח מהלוה ד' זוזי, ואם ילוה בשביל זה להלוה הא יש כאן דין ערב ולא מהני טעמא דאינו רבית הבאה מלוה למלוה, ולכן אמר בזה טעמא דשכר אמירה קא שקיל דהמלוה אינו מלוה בשביל זה שקבל השליח ד' זוזי ואין כאן גדר ערב, וכן כתב גם הרמב"ם.
ונראה להוסיף בזה דבאופן זה שנתן הלוה לאחר שיאמר להמלוה שילוה לו דטעם ההיתר הוא משום דשכר אמירה קא שקיל צריך ג"כ להטעם דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, דכמו דצריך הך טעמא היכי שאחר נותן להמלוה שילוה להלוה, שרק המלוה קבל והלוה לא נתן דהו"א דכיון דעכ"פ המלוה קבל רבית אסור ה"נ היכי שהלוה נתן לאחר, אף דנותן שכר אמירה מ"מ עכ"פ הלוה נתן מעות עבור הלואה וכתיב לא תשיך שהלוה לא יתן נשך, אלא דבתרוייהו הוי טעמא דנשך ורבית לא הוי אלא כשבא מן הלוה למלוה, רק דבאופן זה שנתן הלוה לאחר דהו"א דמטעם ערב הוי כמו שהמלוה קבל, ע"ז אמרינן דשכר אמירה קא שקיל ואין זה בשביל המלוה, אבל רבא סמך על מה שכבר אמר זה דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה, ובזה מבואר מה דבעובדא דר"פ שנטל בריה קירא מקיראה ואמר לר"פ שילוה להם דאמר ר"פ שני הטעמים ביחד.