אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ד · הלכה יג

הלכה יב

הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל ברבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח אע"פ שקנו מידו שמחל או נתן מתנה אינו מועיל שכל רבית שבעולם מחילה היא, אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו לפיכך אין המחילה מועלת ברבית אפי' ברבית של דבריהם, יראה לי שאין הוראה זו נכונה אלא מאחר שאומרים למלוה להחזיר לו וידע הלוה שדבר איסור עשה ויש לו ליטול ממנו אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל ובפירוש אמרו חכמים שהגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן מכלל שהמחילה מועלת.
השגת הראב"ד. הובא במ"מ. א"א חיי ראשי הוראה נכונה היא א"כ כל מלוי ברבית יעשו כן להתיר להם את הרבית.
המ"מ כתב דהרמב"ם לא חלק על הגאונים אלא ברבית שכבר נטל המלוה דלא ליהני מחילה שיהי' פטור מלהחזיר, אבל ברבית העתיד ליקח מודה גם הרמב"ם ופשוטן של ד' הרמב"ם הם כהמ"מ דהא כתב בדין להחזיר הרבית, וא"כ הוא תימה על הראב"ד דמוכח שבא להשיג על הרמב"ם שכתב שאין הוראה זו נכונה והרא"ש הביא דברי הרמב"ם וכתב על זה בלשון ויראה לי לחלק בין הרבית שכבר נטל לרבית שצריך ליקח וכדברי המ"מ, וגם על הרא"ש קשה דמה כתב ויראה לי כיון שגם הרמב"ם כתב כן, ונראה דכיון דהרמב"ם התחיל דבריו שהורו הגאונים בין ברבית שלקח ממנו בין שעתיד ליקח ועל זה כתב דאין הוראה זו נכונה משמע דכל ההוראה אינה נכונה דאל"כ לא היה לומר בסתם דאין הוראה זו נכונה, ומה שכתב הרמב"ם רק דאם אומרים למלוה להחזיר זהו משום שבא לומר דעל מה שכבר נטל אם מחל הלוה א"צ המלוה להחזיר והוא מותר לגמרי ובזה גם הרמב"ם אינו סובר דמהני אם נותן הלוה במתנה שיהי' היתר גמור ליקח הרבית דהא אמרינן דדוקא ת"ח מותרין ליקח יותר על מה שהלוה וכתב זה הרמב"ם בהל' ט' ומפרש הרמב"ם דזהו בנתן לו בסתם אחר ההלואה, וכמש"כ שם המ"מ דעכ"פ אין זה רבית מן התורה שלא קצץ בשעת הלואה והרמב"ם שהביא דברי הגאונים הא מיירי גם ברבית מן התורה שכתב אפי' ברבית של דבריהם וגם כתב אבל התורה לא מחלה ואסרה רבית זו, וא"כ הוא פשוט שלא בא הרמב"ם לומר דיש היתר ליקח רבית מן התורה ע"י שיתן לו הרבית במתנה.
אולם מה דמוכח מדברי הרמב"ם שהוא חולק על עיקר הוראת הגאונים שיש בכללה גם ברבית שעתיד ליקח נראה דהוא בזה דהגאונים כללו כלל דברבית לא מהני מתנה או מחילה בין קודם שנטל בין אחר שנטל שהתורה אסרה מתנה זו, ומבואר דסוברים דהוא אסור מן התורה, והרמב"ם סובר דמעיקר דין התורה יש היתר ע"י מתנה גם ליקח הרבית אלא דבודאי א"א זה בדרך קציצה בשעת הלואה דכיון דקוצץ ואומר שבשביל זה שמלוה לו נותן לו מתנה זהו עיקר דין הרבית דאף שאומר בפיו לשון מתנה כיון דאומר בפירוש שבשביל זה שמלוה לו נותן לו המתנה א"כ אין זה מתנה, אלא דחידוש הגאונים הוא ברבית קצוצה ממש שקצצו בשעת הלואה שהלוה ישלם רבית ואחר ההלואה נתן הלוה המעות שהוא חייב לו על רבית ואמר לו שהוא נותן לו זה בתורת מתנה, וכן אם כבר נטל המלוה הרבית ואמר לו הלוה שמוחל אותם, ומה שהורו הגאונים אפי' ברבית דרבנן ע"כ דמיירי בלקיחת הרבית דחזרה הא ליכא ברבית דרבנן, ועל זה הורו הגאונים דאף דבשעת המתנה או בשעת המחילה לא אמר הלוה שנותן או שמוחל כדי ליתן הרבית, או שיתקיים הרבית להמלוה בשביל שהלוה לו מ"מ הלקיחה היא לקיחת רבית וכן המחילה אינה מועילה כלום, ובזה חולק הרמב"ם וסובר דלקיחת רבית דאסורה מן התורה אינו אלא כשנותנו לשם רבית, אבל במתנה מפורשת מותר מן התורה להלוה ליתן ולהמלוה לקבל כיון שאינו לשם חיוב הרבית אלא דמדרבנן ודאי אין היתר בזה דגם לת"ח אין היתר ע"י מתנה אלא כשלא היה מקודם קציצה, ונ"מ להלכה דלהגאונים אם לקח המלוה לשם מתנה הוי רבית קצוצה ויוצאה בדיינים ולהרמב"ם אינה יוצאה, ולמחול אחר שכבר נטל מותר גם מדרבנן דהוא מחילה בעלמא ואינו בשביל שהלוה לו וכמו שמוחל הגזל.
ולפי"ז מבואר השגת הראב"ד דחולק באמת על הרמב"ם וסובר דהוראת הגאונים נכונה אלא דהוכחתו שכל מלוי ברבית יעשו כן אינה מובנה דהא בשעת קציצה ודאי א"א צד היתר בזה וכמש"כ וצ"ל דכונתו דעכ"פ יעשו כן בשעת לקיחת הרבית, וגם זה אינה השגה על הרמב"ם דאם המלוה יבקש מהלוה שיתן לו הרבית שהוא חייב לו בתורת מתנה אפי' אם הלוה יעשה כן כדי שילוה לו פעם שנית אין זה מתנה, וכמו שכתבנו דמתנה דסובר הרמב"ם דמותר מן התורה זהו כשנותן לו שלא בשביל הרבית, ואם הלוה יתן לו בעצמו בתורת מתנה א"כ לא כל מלוי ברבית יעשו כן דתלוי בהלוה שיעשה כן בעצמו.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה