אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה יב
המלוה את חבירו על המטבע ונפסל אם יכול להוציאו במדינה אחרת ויש לו דרך לאותה מדינה נותן לו ממטבע שהלוה ואומר לו לך והוציאו במקום פלוני, ואם אין לו דרך לשם נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה.
ויש לו דרך, הכ"מ הקשה דבגמ' אוקימנא דהא דבעי שיהיה לו דרך לאותה מדינה היינו דוקא כשמלכיות מקפידות זו על זו, אבל אין מלכיות מקפידות זע"ז אפי' אין לו דרך לאותה מדינה ואיני יודע למה השמיטוהו רבינו והרי"ף עכ"ד, ונראה דהרמב"ם מפרש מלכיות מקפידות היינו שמקפידות אם יוציאו במו"מ במדינה זו מטבע של מדינה אחרת, וזהו מה דמשני מעיקרא כשאין מלכיות מקפידות היינו שאין מקפידות אם יקח אחד מטבע של מדינה אחרת, אלא שבכלל אינו יוצא בהוצאה אלא מטבע של מדינה זו, ולכן לא הוצרך הרמב"ם להביא זה דהא כתב להדיא ונפסל אם יכול להוציאו במדינה אחרת, ומבואר דבמדינה זו אינו יכול להוציא, אבל אם יכול להוציא במדינה זו ודאי א"צ שיהיה לו דרך למדינה האחרת ובהגה"מ כאן על מש"כ הרמב"ם אם יש לו דרך, כתב מד' הסמ"ג וכ"ש אם סוחרי אותה מדינה מצויין כאן שודאי נותן מטבע שהלוהו, ולא הוצרך הרמב"ם להשמיענו זאת, ואף דלפי"ז יקשה מה דפריך בגמ' אלא כי אמר שמואל כשמלכיות מקפידות היכי מצי ממטי להו דמאי קושיא לפי"מ שנפרש מקפידות שלא יוציאו במו"מ, ויש לומר שידוע לחז"ל שדרכם הי' כשמלכיות מקפידות לבדוק ושלא להניח גם להוציא, ולכן משני בגמ' דלא בחשי.