אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ג · הלכה ו
שליח ב"ד שבא למשכן לא ימשכן דברים שאי אפשר לאדם ליתן אותם משכון כגון בגד שעליו וכלי שאוכל בו וכיוצא באלו, ומניח מטה ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני וכל הנמצא בידו, חוץ מאלוּ יש לו למשכנו ויחזיר לו כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה, היו לפניו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד עד מתי הוא חייב להחזיר וליקח עד לעולם ואם היה המשכון מדברים שאינו צריך להם ואין מניחין אותן ללוה הרי זה מניחו אצלו עד שלשים יום ומשלשים יום ואילך מוכר המשכון בב"ד, מת הלוה אינו מחזיר לבניו, מת הלוה אחר שהשיב לו המשכון שומטו המלוה מעל בניו ואינו מחזיר.
השגת הראב"ד. שליח ב"ד שבא למשכן וכו' עד הלילה בלילה. א"א זה אינו מחוור שהרי פסק למעלה שאפי' שליח ב"ד שבא למשכן לא יכנס כו' והלוה מוציא לו המשכון, אלא ודאי ראוי לומר אעפ"כ בגד שעליו וכלים שאוכל בהם כגון קערה ושולחן ומפה שהוא צריך להם לאכילת היום והלילה לא יטול כלל, וכן מטה ומפץ שהן צריכין ביום ובלילה ושלא בשעת סדור קאמר עכ"ל. היו לפניו ב' כלים עד שלשים יום. א"א כמ"ש סתם הלואה שלשים יום עכ"ל.
המ"מ כתב דמה שכתב הרמב"ם שבא למשכן פירוש שהלוה מוציא העבוט או שהוא מנתח, וכונתו ליישב בזה השגת הראב"ד ומ"מ לשון שבא למשכן צריך ביאור, אכן לפי"מ שכתבתי בהל' ד' דעיקר דרשת חז"ל על שליח ב"ד מוהאיש הוא משום דקרא ודאי מיירי בשליח ב"ד דבלא זה איך אמר קרא והאיש אשר אתה נושה בו יוציא דמי יכריחו להוציא וע"כ דב"ד יכריחו אותו להוציא, ואף דאין לשליח ב"ד ליכנס אפי' לראות איזה חפצים יש לו זהו רק בזה שהתורה הקפידה על זה שנאמר בחוץ תעמוד, וכלשון הרמב"ם בפ"ב הל' ב' אבל ודאי שהשליח ב"ד נכנס לביתו לכוף אותו שיוציא משכון כל זמן שאינו אומר אין לי כלום, וא"כ מבואר הלשון שליח ב"ד שבא למשכן.
וכתב עוד המ"מ וסובר רבינו שאפי' כלי אומנות יכול לנתח, וחולקים עליו הרמב"ן והרשב"א דכל מה שב"ד מסדרין אין ממשכנין אותו, וכתב עוד במה שכתב הרמב"ם ומצע לעשיר שכתב הרמב"ן שזה בשלא הורגל בכר וכסת, אבל הורגל בכר וכסת ורגיל לישן בהם מניח לו כר וכסת וכן פירש"י עכ"ל, ובדעת הרמב"ם ודאי קשה לפרש דמיירי בשלא הורגל בכר דהא כתב בסתם ובאופן שכתב בהל' ה' דמחזיר הכר בלילה, וע"כ דדוקא אלו שכתב כאן אין ממשכנין כלל אבל כר ומחרישה ממשכנין ומחזירין וגם כתב להדיא בהל' ה' כל הג' אופנים, הממשכן את חבירו בב"ד או שמשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה שבכולם מחזיר את הכר בלילה, ומוכח דמתחלה נוטל למשכון גם ברשות ב"ד ולא כמו שתי' הרמב"ן דמיירי מדעת הלוה או שנוטלו שלא ברשות כמש"כ הבעה"מ, לכן בודאי דהרמב"ם חולק על הרמב"ן והרשב"א בזה והלח"מ כתב כן אלא שלא הזכיר שבהכרח צ"ל כן מדבריו בהל' ה', אכן מה שכתב הלח"מ דהרמב"ם חולק על הרא"ש דמפרש דמה דתניא בברייתא ומניח לו מטה ומצע דלא קאי על ממשכן אלא על בא לגבות, והלח"מ כתב דהרמב"ם מפרש דזה קאי ארישא על שליח ב"ד שבא למשכנו, הוא תימה שלא ראה הלח"מ שהרמב"ם כתב כאן רק מטה ומצע ולא כתב מטה ומטה ומצע, ובגמ' מפרש שם להדיא דצריך דוקא שתי מטות משום דשמואל, ובפ"א הל' ז' כתב הרמב"ם גבי דין מסדרין מטה לישב עליה, ומטה ומצע הראויין לו וכיון שכאן לא כתב אלא מטה ומצע מוכח דמפרש ג"כ כהרא"ש דסיפא דברייתא קאי על שעת גבייה וכדמסיים כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין לבע"ח.
ונמצא דהך סיפא דברייתא פסק בפ"א גבי דין מסדרין, ומה שכתב כאן מטה ומצע זהו משום שהם דברים שא"א לאדם ליתן אותם משכון, והיינו דזה צריך לו בהכרח, וסובר דכיון דלא תניא זה בברייתא אלא גבי מסדרין מוכח דגבי משכון אין זה הכרח ואפשר משום שהוא על זמן קצר, ועוד אפשר דכיון שצריך להלוה ליקח הכר בלילה וליתן להמלוה דבר שהוא של יום לא ישאר ישן על המטה שאכל עליה.
ובמה שכתב הראב"ד בטעמא דאם בא לגבות ממשכון שאין בו חזרה דצריך להמתין ל' יום דזהו משום דסתם הלואה ל' יום כתב המ"מ דזהו כשבא לידו בתורת משכון והרי זה כמלוה עתה על המשכון, אבל מלוה שבא לגבות מן הלוה והיו ללוה מטלטלין יותר על מה שמסדרין מגבין לו מיד כל שבא בתורת גביה ואין נותנין זמן ללוה כמו שיתבאר פ' כ"ב עכ"ל. והנה לדברי המ"מ א"צ להמתין ל' יום אלא במשכנו שלא בשעת הלואה דהוי בשעה שנטל המשכון כמו שהלוה עתה על המשכון, וכונתו דכיון שלא בקש מב"ד לגבות הו"ל כמו שהלוהו עתה ויש להוסיף ע"פ המבואר בחו"מ סי' ל"ט סעיף י"ז לוה שבא לב"ד בשט"ח שבידו לכפות את המלוה להלוותו עד זמן שקבע אפי' נתברר שמדעת המלוה נכתב יכול לחזור בו, וכתב הרמ"א אבל אם אמר להלוות לו על משכון והחזיק במשכון לא יוכל לחזור בו, ונמצא דכשהחזיק בהמשכון שלא בשעת ההלואה הוי עכ"פ לשעה הלואה והרוחת הזמן והוא כ"ש מבשעת הלואה, דשלא בשעת הלואה בע"ח קונה משכון וממילא אמרינן סתם הלואה ל' יום, אבל אם הלוה מתחלה על המשכון והגיע הזמן שקבעו או בסתם הלואה אחר ל' יום אין לנו טעם להצריכו עתה כשבא לב"ד לגבות מהמשכון שימתין עוד ל' יום, וכן משמע מדברי הרמב"ם בפי"ג הל' ג' שכתב מלוה שבא לב"ד והביא משכון שבידו ואמר זה משכונו של פלוני הוא ואני רוצה למכרו אין ב"ד נזקקין לומר לו המתן עד שיבוא לוה ויטעון וכו' ומשמע שיכול למכרו תיכף כיון שכבר הגיע הזמן וכן כתב להדיא בבעה"ת שער מ"ט.
אכן רבינו האי בספר המקח שער ו' אות ע"ז כתב דאפי' המלוה על המשכון אינו יכול למכור המשכון אלא אחר ל' יום מיום שהגיע זמנו ליפרע, והביא מהא דתנן רשב"ג אומר אף בעצמו אינו מחזיר אלא עד ל' יום, ומל' יום ולהלן מוכר בב"ד ומבואר להדיא דדין משכנו שלא בשעת הלואתו ובשעת הלואתו חד דינא הוא ומשום דין זמן ב"ד, וביותר תימה שהמ"מ בפי"ג על ד' הרמב"ם הנ"ל הביא ע"ז דברי הגאון והביא רק מה שהגאון כתב שצריך להודיע את הלוה וגם שאינו רשאי המלוה ללוקחו לעצמו ולא הזכיר שהגאון כתב דדוקא אחר ל' יום מיום שהגיע זמנו ליפרע.
והנה בסי' ע"ג הביאו הטור והמחבר שני דיעות דעת הבעה"ת דמשכון בשעת הלואה א"צ להמתין אם יש ל' יום מזמן הלואה ודעת הרא"ש דגם במשכנו בשעת הלואה צריך להמתין ל' יום אחר תביעה, והנה המ"מ בפ' כ"ב כתב ודעת אחרת יש שנותנין זמן אפי' לגביית מטלטלין, וכן מבואר בחדושי הרמב"ן בב"מ דף קי"ג שהקשה דלמה נטל המלוה המשכון ולא בקש מב"ד לגבות לו, וכתב דלפעמים נותנין ב"ד זמן, ואם הרא"ש הי' סובר דנותנין זמן לגביית מטלטלין, א"כ פשוט דגם לגביית משכון נותנין זמן אלא דמד' הטור בסי' ק' לא משמע כן ואפשר דאמר כן בדעת הגאון, אבל הרמב"ם דסובר דבסתם מטלטלין אין נותנין זמן, לכן לדעתו דוקא במשכנו שלא בשעת הלואה צריך להמתין ל' יום.
ויש לתלות זה עוד במחלוקת הרמב"ם והרא"ש דהרא"ש סובר דעיקר דינו של בע"ח הוא לפרוע מעות ואם יש לו מעות, אינו יכול ליתן מטלטלין, והרמב"ם סובר דמטלטלין הם ככסף, וכבר בארתי זה בפ"ח מהל' נזקי ממון הל' י' וא"כ לשיטת הרמב"ם דמטלטלין הם כסף ממש אינו צריך ליתן זמן ב"ד על גביית מטלטלין שאינם בגדר גבייה אלא בגדר תשלומין, ואף דעכ"פ צריך שומא ואמרינן מאן שם לך אבל עכ"פ אחר שומת ב"ד, הם פרעון ממש, ולכן ל"צ זמן ב"ד כיון שעכשיו אין לו מעות אבל לשיטת הרא"ש דעיקר פרעון הוא במעות ומטלטלין הם בגדר גבייה ולכן צריך ליתן זמן ב"ד כמו דצריך זמן ב"ד על גביית קרקע.