אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ג · הלכה ה
אחד הממשכן את חבירו בבית דין או שמשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה אם איש עני הוא ומשכנו דבר שהוא צריך לו הרי זה מצווה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צריך לו וכו', אם כן הוא שמחזיר לו המשכון בעת שהוא צריך לו ולוקח אותה בעת שאינו צריך לו מה יועיל המשכון כדי שלא ישמט החוב בשביעית ולא יעשה מטלטלין אצל בניו אלא יפרע מן המשכון אחר שמת הלוה.
אם כן הוא שמחזיר לו, בגמ' בב"מ דף קי"ד ע"ב א"ר יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו, ופריך מהא דתניא וכי מאחר שממשכנין למה מחזירן, ובעי לפרושי למה חוזרין וממשכנין, וקשה על ר' יוחנן ומתרץ דהכי קאמר וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין מעיקרא, וכתבו בתוס' הקשה הרר"א ולמה חוזרין וממשכנין, וי"ל כדי שלא יוכל הלוה לכפור וגם ימהר לפרוע ולבקש מעות כי מתבייש שבכל יום ויום יחזיר משכונו, והרמב"ם כתב אם כן הוא שמחזיר וכו' ולוקח וכו' מה יועיל המשכון, ומשמע דבהך טעמא מוסבר גם מה שחוזר ולוקח ובאמת זה אינו מוסבר למה חוזרין וממשכנין אם לא בטעם של התוס'.
ונראה דהנה הרשב"א בסוף קדושין בד"ה כתבינן לעיל כתב וז"ל והיכא דלא גבי ב"ח ממטלטלי דיתמי אינה תורה דמדינא גבי אלא משום דלאו עיקר אסמכתיה אמטלטלי, ולכאורה דבריו תמוהין דהא מפורש כאן בטעמא דקרא דממשכנין כדי שלא יעשה מטלטלין אצל בניו, אלא דבאמת אין כונת הרשב"א דמדאורייתא גבי ממטלטלי דיתמי דאח"כ כתב הרשב"א מ"מ מהאי טעמא הוא משום שירדה תורה לסוף דעתן של בריות, ומסתמא לאו עיקר אסמכתייהו אמטלטלי והי' נראה שזהו חזרה בדבריו, אבל אין זו חזרה וגם מעיקרא כונתו דלא מעיקר הדין א"א שעבוד אמטלטלי, אלא משום דלאו אסמכתייהו אמטלטלי לכן לא אלים השעבוד, ואולי צ"ל בתחלת דבריו דמדינא הוי גבי וכונתו שם דמשום טעם זה הוי גבי ממלוה שביד אחרים כיון שיש להלוה נכסים ולא מהני מה דאמרינן דעיקר מלוה יש לה דין מטלטלי ולכן ע"כ משום דעל מלוה אינו חל שעבוד, וכמו שכתב שם דאין שעבוד חל אלא על נכסי לוה ממש הא בנכסים שנשתעבדו ללוה דאין גופן ממון של לוה לא.
ולפי"ז נראה דיש לומר דאף דבמשכון לא אמרינן מטלטלי דיתמי לא משתעבד לבע"ח זהו בשביל שלאחר חזרת המשכון בלילה חוזר ונוטלו ביום או מה שמחזיר ביום נוטלו בלילה, ולכן המלוה סומך דעתו במקצת עליו, אבל אם הי' המלוה נוטל המשכון רק פעם אחד וכשמחזיר לשם השבת העבוט לא היה חוזר ונוטלו אז לא היה המלוה סומך דעתו גם על המשכון, וממילא לא היה אלים שעבודו כדי לגבות מן היתומים, ולכן כתב הרמב"ם שפיר דזהו טעמא בין על מה שממשכנין מתחלה בין על מה שחוזר ונוטלו.