אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ג · הלכה ד

הלכה ג

המלוה את חבירו אחד עני ואחד עשיר לא ימשכננו אלא בב"ד ואפילו שליח ב"ד שבא למשכן לא יכנס לביתו וימשכננו אלא עומד בחוץ והלוה נכנס לביתו ומוציא לו המשכון שנאמ' בחוץ תעמוד, א"כ מה בין בע"ח לשליח ב"ד ששליח ב"ד יש לו ליקח המשכון מיד הלוה בזרוע ונותנו למלוה וב"ח אין לו ליקח משכון עד שיתן לו הלוה מדעתו עבר ב"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכון מידו בזרוע אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנא' השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ואם לא קיים עשה שבה כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין.
השגת הראב"ד. עבר בע"ח ונכנס עד כבוא השמש. א"א שבוש הוא זה אלא מפני שנתחייב באחריותו וכדכתיבנא לעיל עכ"ל.
עבר ב"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו, המ"מ כתב על השגת הראב"ד שכתב הטעם דאינו לוקה מפני שנתחייב באחריותו דדעת רבינו שאין זה לאו הניתן לתשלומין שהרי לא אסרה תורה זה מחמת הפקעת ממון חבירו שהרי נוטלו בחובו, ואין זה לא גנב ולא גזלן אלא גזה"כ היא היתה שלא לעשות כל אדם דין לעצמו ואין זה לאו שניתן לתשלומין שהרי הלוה והמלוה אין מחלוקתן עכשיו בממון אבל הוא לאו שניתק לעשה ואם לא קיים העשה שבו לוקה עכ"ד המ"מ, והנה דבריו צריכין ביאור במה שכתב ואינו לא גנב ולא גזלן, דהא כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' גזילה הל' ט"ז החוטף משכון מיד הלוה שלא ברשות הרי זה גזלן אע"פ שהוא חייב לו, ואצ"ל אם נכנס לתוך בית חבירו ומשכנו שהוא גזלן שנאמר בחוץ תעמוד, ועיין בחדושי מחנה אפרים על הרמב"ם כאן שכתב דכונת הרמב"ם במה שכתב אבד או נשרף לוקה שלא נאבד באונס וחייב מדין שומר שכר גם בלא חיוב גזלן, וכבר כתבתי בפ"ג מהל' גזילה דא"א שיהיה גזלן ושומר ביחד, וכתבתי שם דמה שכתב המ"מ דאינו לא גנב ולא גזלן דאין כונתו לענין חיובי גזלן להתחייב באונסין דודאי על זה כתב בהל' גזילה שהוא גזלן, וכל הפרק קאי שם בדין חיובי אונסין דגזלן לאפוקי מדין מלוה על המשכון דאינו אלא שומר שכר, אלא דכונת המ"מ דלא שייך לומר דניתן לתשלומין כיון דאין כאן הפקעת ממון חבירו והוא מרוצה בזה שיהיה המשכון שלו בחובו, אלא דאינו קונה אותו לגמרי ורוצה רק לתפסו למשכון, אבל עכ"פ אינו גנב ולא גזלן לגזול ממון חבירו שנאמר שהלאו הוא לחייב בתשלומין ואף דאם המשכון שוה יותר חייב לשלם מ"מ אין אנו יכולין לפטרו ממלקות על הלאו כיון דהלאו הוא גם על מה שכנגד בחוב ובזה אינו חייב בתשלומין אלא מפסיד חובו.
עוד כתב המ"מ וז"ל וא"ת היכי לוקה ומשלם וכבר נתבאר פ"ג מהל' גנבה שאין אדם לוקה ומשלם בבת אחת נ"ל שדעתו ז"ל הוא שהלאו הוא בשעת נטילת המשכון ובאותה שעה לא היה מתכוין לגוזלו אלא ליטלו במשכון בחובו וכשנאבד נפקע חובו בכדי שויו שהרי לכך נטלו, כל זה היה נראה לדעת רבינו אבל הסוגיא שבאלו הן הלוקין לפי גרסת ספרינו מורה בביאור כדברי הר"א ז"ל ומשוה לאו זה ולאו דגזילה, וכן כתב שם רבינו מאיר הלוי ז"ל ואפשר שיהיה לרבינו גירסא אחרת שם עכ"ל המ"מ, והנה צריך באור מה הוסיף המ"מ על דבריו הקודמים שכבר כתב דאין זה לאו הניתן לתשלומין שהרי לא אסרה תורה זה מחמת הפקעת ממון חבירו שהרי נוטלו בחובו, ונראה דהמ"מ מחלק בין לאו הניתן לתשלומין ובין לוקה ומשלם, דאף דאין זה לאו הניתן לתשלומין כיון דלהמלוה היה ניחא לקנות המשכון בחובו, אלא דהוא דין התורה שאינו יכול לזכות בהמשכון בלא שומת ב"ד ושיגבוהו לו, והלאו בכאן הוא רק שלא ימשכן בעצמו בזרוע בלא רשות ב"ד, ואף דממילא יש לו דין גזלן להתחייב באונסין כיון שלא היה לו רשות לתפוס, מ"מ זה הלאו אינו ע"ז שיתחייב בתשלומין והיינו להתחייב באונסין אלא דממילא חייב, אבל כל זה לענין שלא יהיה הלאו ניתן לתשלומין, אבל זה הוקשה להמ"מ דעכ"פ ע"י זו המעשה של החבלה נתחייב באחריות המשכון, ועכשיו שאבד המשכון הרי הפסיד משום זה חובו ואין אדם לוקה ומשלם בשביל מעשה אחת וע"ז תירץ דאף דעכשיו שאבד המשכון הרי הוא עונש עליו בזה שאנו אומרים שהפסיד חובו, אבל בשעה שנטל המשכון לא הי' עליו עונש שרצונו היה בכך ליטול המשכון בחובו וממילא פקע חובו אם לא יחזיר המשכון.
וצריך להוסיף על ד' המ"מ דזה שכתב דלא מיקרי לוקה ומשלם משום שבשעת נטילת המשכון הי' ניחא ליה לזכות במשכון ולהפסיד חובו אם לא יחזיר לו, אינו רק כאן בהל' ד' דבאמת זכה המלוה במשכון אפי' נטל שלא ברשות, דהא צ"ל כן גם בהל' ב' בחבל כלים שעושין בהם אוכל נפש שלא זכה ומחזיר בע"כ ומ"מ אם אבד המשכון לוקה, וע"כ דלא מיקרי לוקה ומשלם בזה שמפסיד חובו כיון שהוא מרוצה מתחלה בכך, והשגת הראב"ד שמשיג על הרמב"ם כאן ודאי קאי גם על הל' ב', אלא ששם השיג על משכנו ברשות וכנ"ל.
ועתה עלינו לבאר דעת הרמב"ם בזה שהקשה עליו המ"מ בעצמו דבמכות דף ט"ז בסוגיא דביטלו ולא ביטלו מבואר כדעת הראב"ד, והנה שם בתוס' מובא שתי גירסות, אבל עכ"פ זה מפורש שם דמדמי הגמ' לאו דגזילה ללאו דחבלה, וכיון דבלאו דגזילה פסק הרמב"ם פ"א מהל' גזילה הל' א' דאפי' שרף הגזילה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו הניתן לתשלומין אינו לוקה, א"כ אמאי כתב כאן דאם אבד המשכון או נשרף לוקה, והנה המ"מ כתב דאפשר הרמב"ם אינו גורס כגירסת ספרינו וכונתו דלא הי' גורס הך קושיא והרי משכון, אך אינו מיושב בזה כלל דא"כ אכתי תיקשי לדידן אמאי אמר ר' יוחנן אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת דהא איכא משכון, והנה האמת שהרמב"ם בפיהמ"ש שם מנה שלשה והם שילוח הקן ופיאה דאמר בגמ' דזהו זאת ועוד אחרת וגם משכון, וקשה אמאי אמר ר' יוחנן זאת ועוד אחרת, עוד קשה דבגמ' הקשו דלימני אונס שגירש ומשני שם דלדבר מצוה יש לו הפרה, והרמב"ם פסק בפ"א מהל' נערה הל' ז' שאם מתה גרושתו קודם שיחזירנה לוקה, אלא דזה פשוט דבגמ' לא תירצו אלא דלא משכחת לה בבטלו ולא בטלו, ובעי לאשכוחי בהדירה על דעת רבים ובזה מסיק דלדבר מצוה יש לו הפרה, אבל למ"ד קיימו ולא קיימו ודאי משכחת לה במתה גרושתו או שהוא כהן כמש"כ הרמב"ם, ועכ"פ מוכח מזה דאף דר' יוחנן הוא דאמר אין לנו אלא זאת ועוד אחרת ור' יוחנן הא סבר קיימו ולא קיימו לגירסת הרי"ף והרמב"ם ומשום זה פסק כן, וכמש"כ הכ"מ בפט"ז מהל' סנהדרין הל' ד' וע"כ דר' יוחנן דאמר אין לנו אלא זאת ועוד אחרת היינו דמצינו שם בין קיימו ולא קיימו בין בטלו ולא בטלו, וזהו דבמה דפריך בגמ' מגזל ומשכון אמר ומשכחת לה בקיימו ולא קיימו ובטלו ולא בטלו, וכן בלשון זה כדפריך מפאה וכן מקודם פריך בגמ' הניחא וכו'.
ולפי"ז נראה דמה דסובר הרמב"ם דגבי חבלת משכון לא מיקרי הלאו ניתן לתשלומין משום דבשעה שחבל היה מרוצה ליטול המשכון כנגד החוב זהו למ"ד קיימו ולא קיימו שאנו דנין על עבירת הלאו בשעת נטילת המשכון, אבל למ"ד בטלו ולא בטלו דסובר לשיטת הרמב"ם דשייך התראה בשעת הביטול דעיקר עבירת הלאו נגמר כשמבטל קיום העשה שהלאו ניתק לה, וה"נ במשכון מיקרי ביטול העשה כששרף המשכון א"כ שפיר משני בגמ' דכיון דאיתא בתשלומין אינו לוקה דבשעה ששרף המשכון הא לא ניחא ליה באותה שעה להתחייב בתשלומין עבור המשכון, ולכן שפיר מיקרי לאו הניתן לתשלומין, ואף דאכתי קשה מה מהני מה דעכשיו לא ניחא ליה להתחייב בתשלומין כיון שכבר נתחייב בשעה שנטל המשכון, מ"מ יש לומר דכיון דעכשיו בעת ששורף המשכון בידים בדין הוא שיתחייב לשלם אף אם לא היה מחוייב משעת נטילת המשכון, ונ"מ דאם מעיקרא היה שוה זוז ועכשיו ד' זוזי חייב לשלם ד' כדאמר רבה בב"ק דף ס"ה, א"כ עיקר מעשה שריפת המשכון הוא מחייב אותו בתשלומין, ולכן אין נ"מ אפי' אם לא הוקר המשכון ולא ניתוסף עליו חיוב, כיון שעיקר מעשה השרפה מחייב תשלומין, וכבר כתבנו בפ"ז מהל' גנבה הל' א' דלאו הניתן לתשלומין הוא פטור בפ"ע ולא מגדר אינו לוקה ומשלם ואפי' אם עכשיו אין כאן גדר תשלומין אבל אם המלקות הוא משעת נטילת המשכון שפיר כתבנו דאינו לאו הניתן לתשלומין כיון דבאותה שעה מרוצה ליטלו בחובו, ולכן אפי' אם המשכון שוה יותר א"א לומר שהלאו ניתן לתשלומין כיון דהלאו הוא אפי' אם אינו שוה יותר, אבל בזה דמעיקר הדין חייב לשלם בשעה ששרף לכן אפי' אם בזה המשכון כבר נתחייב בשעה שנטל ולא הוקר ולא ניתוסף חיוב מ"מ עיקר מעשה השריפה ניתן לתשלומין.
אח"כ ראיתי דמה שכתבתי דהגמ' במכות משני דלא משכחת לה בבטלו ולא בטלו כתב כן הבעל המאור במכות במקומו בפי' ב' אלא שהבעה"מ כתב כן על אונס שגירש והוא פשוט ואנחנו הוספנו לבאר לשיטת הרמב"ם דמיושב שיטתו גבי משכון וכנ"ל. וראיתי עוד בש"ך סי' ע"ב סוף ס"ק ט' במה שכתב דדעת הרמב"ם דמשכנו שלא ברשות חייב באונסין וכתב בסוף דבריו ודלא כנראה מדברי הרמב"ן במלחמות שם דאפי' משכנו שלא ברשות פטור מאונסין ולכך הוצרך לדחוק דלא פריך אלא מבטלו ולא בטלו אלא כדפרישית, ועיינתי בדברי המלחמות שם ולא מצאתי כלל שכתב כן, רק הבעה"מ כתב כן וגם לא ראיתי משמעות בדבריו שמשכנו שלא ברשות פטור באונסין ולא הזכיר רק אונס שגירש, אך דברי הש"ך תמוהים מאד במה דניחא ליה שלפי"מ שכתב בשיטת הרמב"ם דמשכנו שלא ברשות חייב באונסין דלפי"ז לא צריך לומר דהגמ' קאי למ"ד בטלו ולא בטלו והוא תימה דישאר קושית המ"מ במה שכתב הרמב"ם דאם נשרף המשכון לוקה וע"כ כמש"כ. ועוד דמשום אונס ע"כ צ"ל כן וכן כ' הריטב"א.
והנה הקצוה"ח בסי' צ"ז ס"ק ה' הביא דברי המ"מ כאן וכתב עליו וז"ל ומבואר מדבריו דמשכנו שלא ברשות אינו לא גנב ולא גזלן והא דחייב באונסין היינו משום דמסתמא לכך נטלו בכדי שיאבד מעותיו אם יאנס המשכון וא"כ ממילא משמע דהיתר מכדי חובו אינו חייב לשלם וזה דלא כש"ך שכתב בסי' ע"ב דמשכנו שלא ברשות אינו חייב באונסין ומשום דהוי גזלן וליתא וכמש"כ שם בסק"ב, ותדע דהא משכנו שלא ברשות קונה משכון ורבינן ליה מקרא דכתיב השב תשיב וכדאיתא בפ"ק דתמורה וקונה משכון לשמיטה ואינו מחזיר אלא כסות יום ביום ואם היה עליו דין גזלן מאי בעי גביה הרי צריך להחזיר ולקיים והשיב את הגזילה וכיון דרבי קרא שיהא קונה משכון אפי' שלא ברשות ממילא תו ליכא עליה תורת גזילה, והא דאבד מעותיו היינו כמ"ש המ"מ דמסתמא לכך נטלו וזה ברור עכ"ל, ודבריו תמוהים שלא הזכיר כלל דברי הרמב"ם בפ"ג מה' גזילה שהחוטף משכון מיד הלוה שלא ברשות ב"ד ה"ז גזלן וכל דבריו שם בדין חיוב אונסין אלא שלא כתב הרמב"ם שהוא חייב באונסין כיון שהלוה חייב לו אבל ודאי אם המשכון שוה יותר חייב לשלם כדין גזלן, אלא שצריכין אנו ליישב מה שהוכיח הקצוה"ח דהא משכנו שלא ברשות קונה משכון ורבינן ליה מהשב תשיב, וגם לא יועילו בזה דברי הנתיבות שכתב שם לחלק בין הגיע זמן ההלואה ללא הגיע דלשון שכתב הרמב"ם שלא ברשות ב"ד מוכח להדיא דאפי' הגיע זמן ההלואה ויכול ליטול רשות מב"ד למשכן מ"מ אם נטל שלא ברשות הוי גזלן.
ונראה דאף דמרבינן מקרא דהשב תשיב דקונה משכון אף דמשכנו שלא ברשות ב"ד מ"מ אינו מוכח מזה שלא יהיה גזלן בשעה שממשכנו ונוטל חפץ של הלוה שלא ברשות, אלא דעל כל גזלן איכא קרא דוהשיב את הגזילה שמחויב להשיב תיכף וכאן גלי קרא שקונה החפץ למשכון שיהיה אצלו כ"ז שלא יחזיר לו החוב ואינו חייב אלא להשיב כסות יום ביום כדין כל ממשכן ברשות ב"ד אבל מ"מ לזה מהני דין גזלן שאם לא יחזיר המשכון אבד מעותיו אפי' אם נאבד באונס ואינו כדין ממשכן ברשות שאינו חייב אלא מדין שומר בגנבה ואבדה ולא באונס, וכן אם המשכון שוה יותר מכדי החוב חייב לשלם מדין גזלן רק דקרא דהשב תשיב רבי שיש לו רשות להחזיק המשכון עד שיפרע לו החוב.
ובעיקר מה דמפרש הקצוה"ח בדברי המ"מ דהא דחייב באונסין הוא משום דמסתמא לכך נטלו בכדי שיאבד מעותיו אם יאנס המשכון, איני יודע שום סברא בזה ומהיכי תיתי נאמר דמסתמא לכך נטלו ואמאי לא נימא בפשיטות שנטל המשכון שיהי' כדין משכון בין במשכון עפ"י בי"ד בין במשכון מדעת הלוה, בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו דאינו אלא שומר שכר ואם נאנס המשכון לא אבדו מעותיו לשיטת הרמב"ם דהא דקנה מדר' יצחק לא מהני שיאבד מעותיו אם נאנס המשכון וא"כ אמאי לא נימא דמסתמא נטל מעצמו המשכון שיהיה כדין משכון ולא שיאבד מעותיו אם יאנס, וע"כ דביאור דברי המ"מ הוא כמש"כ דהלאו אינו לחייבו בתשלומין שיפסיד חובו כיון שהיה מרוצה בכך והתורה אסרה שלא יעשה דין לעצמו אלא דממילא כיון שאינו רשאי לתפוס נעשה גזלן וממילא מפסיד חובו.
והנה דברי הראב"ד צריכים ביאור במה שכתב שנתחייב באחריות דאם כונתו לאחריות המשכון מדין שומר וכדין מלוה על המשכון, הנה אם שומרים מתחייבים משעת אונסין אכתי לא נתחייב בשעת נטילת המשכון שיפטור חיוב האחריות את המלקות, איברא דהרמב"ם פסק בפ"א מהל' שאלה דשואל מתחייב משעת משיכה ועל זה נפרש לשון כדכתיבנא שלא נמצא כלל דברי הראב"ד בדין האחריות של המלוה הנוטל משכון בזרוע ואולי כתב כן בחדושיו אלא דלפי פירוש זה קשה דהא אינו לאו הניתן לתשלומין דלא בשביל זה שאסור למשכן נתחייב מדין שומר דהא במשכנו ברשות נמי הוי שומר וניתק לעשה ודאי אינו, ואולי כונתו שנתחייב מדין גזלן ואם נפרש כן יהיו דבריו סותרים דבפ"ג מה' גזילה הל' ט"ז השיג על הרמב"ם דכתב החוטף משכון מיד הלוה שלא ברשות ב"ד ה"ז גזלן, אלא דכל השגותיו שם אינם אלא שלא נעשה גזלן ליפסל לעדות ולשבועה, ולפי"ז נוכל לומר דהשגותיו אינם אלא במה שכתב הרמב"ם גזלן סתם דמשמע שיפסל גם לעדות ולשבועה והשיג משום דבזה סובר כמש"כ כאן המ"מ דכיון דאינו רוצה ליטול ממון חבירו לא יפסל לעדות אף שנתחייב באונסין אלא דבזה אינו סובר כהמ"מ וסובר דחשיב משום זה ניתן לתשלומין.
ובטעמא דמילתא יש לומר דאף דעובר בלאו דלא תבוא אל ביתו מ"מ לא נפסל לעדות כיון דאינו רשע דחמס, אלא דקשה דהא לוה ברבית פסול לעדות, וכתב הרא"ש בטעמא משום דעכ"פ רצה ללות לצרכו והוי חימוד ממון ויש לומר דמסברא זה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא באוכל נבלות להכעיס דאביי אמר פסול ורבא אמר כשר רשע דחמס בעינן, ונמצא דרבא דאמר כשר הא דאוכל נבלות לתיאבון פסול משום דהוי רשע דחמס כיון דהוא משום חימוד, וזהו לרבא דרשע דחמס חד מילתא אבל לאביי דאמר פסול סבר דרשע בלאו שיש בו מלקות לא צריך חמס ולאו של חמס הוא מילתא אחריתא, ולדידיה מסתבר דחמס הוא לאו של גזילה וכיוצא שנוטל ממון אחרים, ולאביי דקי"ל כוותיה שפיר יש לומר דבמשכון שאינו נוטל ממון אחרים לעצמו לא נפסל אלא דא"כ צריך טעם אמאי לוה ברבית פסול, ונראה דיש לומר דכיון דלוה עובר מדין לא תשיך, ומשום דנותן רבית להמלוה יהי' הלאו כמו המלביש חבירו כלאים שעובר משום לא תלבש, וא"כ מבואר דהוי רשע דחמס כיון דעיקר הלאו הוא בשביל המלוה דלאו דידיה הוא לאו דחמס, ועיין מה שכתבתי בפ"ג מהל' גזילה דלפי"מ שנתבאר שם גם הרמב"ם אינו סובר דנפסל לעדות ולשבועה ולפי"ז צריך למש"כ כאן.
ב) או שחטף המשכון מידו בזרוע, הקשה הלח"מ במה דהרמב"ם סובר דלחטוף בזרוע וזהו לנתוחי עובר בלאו אלא דאינו לוקה משום דהוי ניתק לעשה, ובאמת נתוחי הוא רק מדרבנן כמו שכתבו התוס' ומנלן לאו על לנתח דלא תבוא אל ביתו כתיב בבע"ח ובשליח ב"ד, דמרבינן מוהאיש, ונשאר הלח"מ בתימה, והנה הא דנתוחי הוא מדרבנן משום גזירה אמר בגמ' למאי דבעי למדחי הא דשמואל דאמר שליח ב"ד אסור למשכן אלא לנתוחי ולפי"ז מפרש מתני' דתנן ולא יכנס לביתו דזה קאי על בע"ח על נתוחי והוא טעמא שלא יכנס לביתו, אבל לשמואל מתני' כפשטה ולא יכנס לביתו קאי על שליח ב"ד א"כ אין לנו דנתוחי לבע"ח הוא משום גזירה אלא דהתוס' כתבו אהא דשמואל דמפרש הא דתנן במתני' לא ימשכננו אלא בב"ד שהוא לא ינתחנו אלא בב"ד, וכתבו ע"ז בתוס' מנין דניתוח אסור לבע"ח ואומר ר"י דמדרבנן הוא כדאמר בסמוך בע"ח ניתוח נמי לא גזירה שמא יכנס בביתו, אכן בסמ"ג מל"ת קפ"ו מבואר להדיא דנתוחי הוא מדאורייתא והביא הספרי דאמר יכול לא ימשכננו מבפנים אבל ממשכנו מבחוץ ת"ל לעבוט עבוטו מבחוץ, כשהוא אומר והאיש לרבות שליח ב"ד, וכתב ע"ז הסמ"ג ומה שאנו אומרים לרבות שליח ב"ד זהו לענין שלא ימשכננו מבפנים כבעל חוב שבדבר הנראה יש לנו להעמיד הרבוי עכ"ל הסמ"ג וכן מבואר בס' החנוך דנתוחי לבע"ח אסור מן התורה.
ויש להסביר ביותר מה שכתב הסמ"ג בטעמא דשליח ב"ד מותר לנתח עפ"מ שכבר בארתי בהלכות ביאת מקדש פ"ג הל' י"ג דכשיש במקרא אחד שני רבויים אז כל רבוי הוא רק על עיקר קרא, אבל אין דורשין רבוי על רבוי והבאתי זה מקרא דפצע תחת פצע דמרבינן שוגג כמזיד, ומרבינן צער במקום נזק ומ"מ אינו חייב בד' דברים אלא בפושע, ומוכח דמה דמרבינן ד' דברים הוא על עיקר החיוב ולא על שוגג ואונס, ומבואר מה דלא ילפינן מוהאיש דמרבינן מיניה שליח ב"ד אלא על למשכנו דהוא לא תבוא אל ביתו ממש, אבל על מה דמרבינן מלעבוט עבוטו דגם לנתוחי.
עוד אפשר לומר טעמא במה דשליח ב"ד אינו עובר אלא על לא תבוא אל ביתו ולא על נתוחי דמרבינן מלעבוט עבוטו משום דעיקר רבוי על שליח ב"ד דמרבינן מוהאיש הוא לכאורה רחוק מפשוטו של מקרא דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו, ובמלבים כתב דאשר אתה נושה בו לא שייך לוהאיש והוא דבור אחר אבל מ"מ הוא דחוק, ונראה דעיקר מה שהכריחו חז"ל לדרוש האיסור על שליח ב"ד הוא משום דעיקר הך קרא אינו מובן דכתיב לא תבוא וגו' והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וקשה דמי יכריח להלוה להוציא המשכון גם אם יעמוד המלוה כל היום בחוץ, וע"כ דזהו דין לב"ד דב"ד שולחין ללוה ומכריחין אותו להוציא המשכון וכופין אותו ב"ד בכל מיני כפיות ובודאי שע"ז נכנס שליח ב"ד לביתו של הלוה, וכדאיתא במו"ק דף ט"ז מנלן דמשדרינן שליחא דבי דינא וכו', ואף שמבואר בחו"מ סי' צ"ז ס"ו בהגה שאין ב"ד נזקקין לילך לביתו של הלוה ולכתוב כל מה שבביתו, וכן הוא ברמב"ם פ"ב הל' ב', זהו לכתוב החפצים ומשום דקרא תלי בלוה שיתן כל מה שירצה, אבל זה ודאי שלכוף אותו שילך לב"ד ולקיים כל מה שיפסקו ב"ד נכנס השליח ב"ד לביתו, וא"כ למה אמר קרא שהלוה יוציא את העבוט ולא שליח ב"ד כיון שע"כ השליח ב"ד נכנס לביתו להכריחו שיוציא איזה משכון שירצה הלוה, ומוכח מעיקר קרא דאין לשליח ב"ד רשות להוציא שום דבר מביתו, ולכן בדרך דרש דרשו זה חז"ל מוהאיש משום דבעיקר קרא מוכח עיקר הדין, וכיון דעיקר דינא אינו מוכח אלא דאסור להוציא מביתו, לכן לא מרבינן מוהאיש על שליח ב"ד, אלא על עיקר קרא ולא על נתוחי וכנ"ל.
והנה קשה אמאי אינו לוקה השליח ב"ד אם משכנו בבית דהא לאו דשליח ב"ד אינו ניתק לעשה דלאו בדידיה תליא השבת העבוט, אך הבאור הוא משום דשליח ב"ד נתרבה מקרא דוהאיש, וידוע שיטת הרמב"ם דמה דאסור מרבויא דקרא אינו לוקה ע"ז, וכמו שכתב המל"מ בהל' יסוה"ת פ"ה ובהל' טומאת אוכלין פ' ט"ז, אכן לפי"ז יקשה לן במה שכתב הרמב"ם גם על חטף המשכון בזרוע, דטעם מה דאינו לוקה הוא משום דהוי ניתק לעשה, דהא מה דאסור לבע"ח לחטוף והוא נתוחי דאמר בגמ' נלמד בספרי מלעבוט עבוטו דמרבה אפי' בחוץ ובפשטיה דקרא כתיב לא תבוא אל ביתו, וא"כ למה צריך לטעמא דניתק לעשה כיון דליכא לאו מפורש.
ונראה לבאר ע"פ דברי החנוך שכתב במצוה תקפ"ה וז"ל שנמנענו מלמשכן בידינו בעל חוב כלומר הלוה אלא במצות השופט ועל יד שלוחו לא שנקפוץ אנחנו ונבוא בבית בעל החוב ונמשכנהו או שנמצאהו בשוק ונחטוף המשכון מידו, וע"ז נאמר לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו ולאו דוקא בית אלא ה"ה החוטף מידו בשוק, ומבואר דמפרש דזהו עיקר הלאו דלא תבוא אל ביתו, ומשום דכל שהוא בידו של הלוה הרי הוא כמו בביתו דידו רשותו הוא, אלא דמ"מ אנו צריכין לדרשת הספרי דבלא זה היינו אומרים שהקפידה תורה על ביתו ממש, אבל כיון שנתרבה מלעבוט עבוטו אמרינן דביתו לאו דוקא ולא הוי כמו דין חדש שנתרבה כמו איסור הנאה דסובר הרמב"ם דאין לוקין כיון דבקרא אכילה כתיב, וכן כאן גבי שליח ב"ד דילפינן מוהאיש דפשטיה דקרא דלא תבוא לא קאי אלא על המלוה והאיש הוא הלוה, ולכן שליח ב"ד אינו לוקה, אלא דמ"מ מה דשליח ב"ד אינו אסור בנתוח נוכל לומר כמו שכתבנו דלא ילפינן מרבוי דוהאיש אלא על פשטיה דקרא דלא תבוא אל ביתו ולא על מה שנתרבה אף שעל רבוי כזה איכא מלקות אבל אין דנין רבוי על רבוי וכמו שכתבנו.
והנה המל"מ הקשה במה שכתב הרמב"ם אחד עני ואחד עשיר דהא בעשיר לא ניתק לעשה, ואין לומר דכיון דבעני ניתק לעשה גם בעשיר פטור דהא מצינו גבי תמורה להיפוך דכיון דגבי צבור ושותפין לא ניתק לעשה חייב כל מימר, וכתב ע"ז התומים דיש חילוק בין ניתק לעשה שהוא תיקון הלאו ע"י מעשה שלו, ובין מימר שאינו תיקון אלא שהתורה אמרה שהוא ותמורתו יהי' קודש ולכן כאן במשכון כיון דבעני ניתק לעשה גם בעשיר פטור. ובאופן דליכא השב תשיב ג"כ פטור, ודבריהם תמוהים דהא קיי"ל קיימו ולא קיימו וכשא"א לקיימו חייב מלקות, וא"כ בעשיר דא"א לקיים ודאי חייב וכן בכלים שאין צריכין לו, ולכן מה דכתב הרמב"ם להדיא טעמא אחד עני ואחד עשיר צריך לומר כמש"כ התומים מקודם דגם בעשיר אפשר שיעני ויהיה צריך להחזיר לו, ומה דקשה למה פטור בכלים שאין צריכין לו, צריך לומר דכיון דכתב להדיא טעמא דפטור משום שהוא חייב להשיב את העבוט וממילא בעבוט שאינו שייך השבה ודאי חייב, אח"כ ראיתי שכבר הקשה הקצוה"ח על הט"ז בזה, אלא שהקשה על מש"כ התוס' דאין לוקין על לא תשיג גבול רעך משום שניתן להשבון דהא גזל קרקע ושטפה נהר אינו חייב בתשלומי קרקע ונשאר בצ"ע, אכן לפי"מ שנתבאר דלאו הניתן לתשלומין אינו דומה ללאו הניתק לעשה ואפי' לא קיים אינו לוקה, וה"נ בלאו הניתן להשבון.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה