אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ב · הלכה ח

הלכה ו

הרב שלוה מעבדו ואח"כ שחררו או לוה מאשתו ואח"כ גירשה אין להן עליו כלום שכל מה שקנה עבד קנה רבו וכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה אלא אם הביאה ראיה שהם מנדונייתה.
אין להן עליו כלום, כתב המ"מ בשם הרשב"א דדוקא מעות טמונים אבל מעות שאינם טמונים חייב לפרעם, וכתב המ"מ דאין זה דעת רבינו שלא חילק, וכתב הכ"מ שכן כתב בספר התרומות שבין טמונים בין שאינם טמונים אין להן עליו כלום דאנן סהדי שלא נשתעבד להם דלא ניחא ליה למיהוי עבד לוה.
אכן בפכ"ב מהל' אישות הל' כ"ט חילק הרמב"ם גבי המוכר קרקע לאשתו בין מעות טמונים למעות שאינם טמונים, והוא מפורש להדיא בב"ב דף כ"ב, אלא שכתב דאם המעות טמונים לא קנתה הקרקע וילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות ועמד שם בזה המ"מ וכתב המ"מ בטעמו לפי שהאשה נאמנת לומר על מעות שבידה שנתנו לה במתנה וכיון שכן אע"פ שהן עתה ביד הבעל כיון שהיא לא נתנתן לו אלא על דעת המכר לא הורע כחה בכך שהרי כשהוציאתן מרשותה היתה סבורה שיהיה לה שדה תחתיהן, וכתב עוד וז"ל והוצרכתי לכתוב בזה מפני שרבינו כתב פ"ב מהל' מלוה הבעל שלוה מאשתו ואח"כ גירשה אין לה עליו כלום שכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה אא"כ הביאה ראי' שהן מנדוניתה והכרח הוא שהוא ז"ל יחלק בין הקונה ממנו שדה ובין המלוה אליו חדא שכאן חלק בין מעות טמונים למעות שאינם טמונים ושם לא חלק ועוד שכאן כתב אפילו טמונים ילקח בהן קרקע ושם כתב אין לה עליו כלום והטעם שכל שהלותה לו יצאו מחזקתן והרי הן ביד הבעל וחוששין שמא משלו הן שאל"כ לא היה לה להלוותן לו אלא שיקח מהן קרקע אבל בקונה ממנו שדה סבורה היתה שהמקח קיים ולפיכך לא אבדה זכותה כך נראה לי לדעת רבינו עכ"ל והביא דעת הרשב"א שאינו מחלק בזה וציין לדבריו כאן, ועיין בלח"מ שם שהאריך הרבה בזה.
והנה נמצא אתי בפנקסי מועתק מכת"י אדמו"ר הגר"ח הלוי זצ"ל שנתן לי בעצמו פנקסו להעתיק ממנו אבל לא אזכור אם זהו לשונו או שהעתקתי התוכן וז"ל, גבי לגלויי זוזי פסק גבי מכירה דוקא מעות טמונים וגבי לוה מן האשה דאפי' אינם טמונים, כן גבי מכירה פסק דהמעות שלה וגבי לוה דפטור לגמרי ויישב במש"כ גבי מוכסין (הכונה לדברי הרמב"ם פ"ה מהל' גזילה הל' י') מפני שזו כמכירה וחזקתה שנתיאשו הבעלים ממנה וגם אינו יודע בודאי שזו גזילה, דמכירה צריך שיהי' יאוש ושינוי רשות אך מ"מ הי' לו להתחייב דמים ע"ז כתב דאינו ידוע ואף שנמצאו הבעלים מ"מ אולי מכרום ואף דאין להגזלן חזקה (כיון שחזקתו בכך) זהו על החפץ אבל אם לא נשאר כ"א מעות לא נשאר כ"א ספק לפטור וזהו ג"כ כאן דאף דאין לה חזקה מ"מ הוי ספק ולכן גבי מכר דהוי מקח טעות הוי תפיסה מספק דאינו כלום (היינו מצד הבעל) אבל אם לותה לו דלא נשאר כ"א חיוב פטור מספק וזה החילוק בין טמונים שכתבו התוס' דלא שייך לומר שרצה להוציא משום שחייב לשלם ולא שייך זה אלא במכירה דדוקא בטמונים כדי שיאכל הפירות אבל שלא בטמונים כיון שחייב לשלם לא, אבל בלוה כיון שפטור אין נ"מ. ע"כ מועתק בפנקסי.
ובעיקר תירוצו של אדמו"ר שדימה זה במה שביאר דברי הרמב"ם גבי לקח מן המוכסין יש לדון דשם אנו דנין אם יש לחייבו דמים ואנו אומרים דמספק אין לחייבו כיון שלא הוחזקו הבעלים שהוא שלהם ושודאי לא מכרום, אבל כאן גבי האשה כיון שהמעות היו ביד האשה וכתב גבי מכר שכיון שהמכר בטל אין לתפוס ממנה מספק דשמא הם של האשה א"כ גבי לוה נמי אמאי פטור הבעל שלקח מעות האשה שלא הי' לו זכות לתפסן מספק, וצ"ל דכונתו דגבי מכר נתנה לו המעות לקנות עבורם השדה וכיון שלא קנתה השדה נשארו המעות שלה ואנו דנין כמו שהם בעין אצל הבעל ומחויב להחזירם אבל גבי לוה כיון שהאשה נתנה לו המעות והם שלו אין אנו צריכין כלל לומר שבאותה שעה שנתנה לו המעות נתבטלה ההלואה והיו גזל בידו אלא שעכשיו אנו דנין אם יש עליו חוב לשלם או אין עליו חוב לשלם דהלואה אין פירושה שהוא דוקא באופן שמתחייב הלוה תמורת ההלואה אף שדין התורה הוא כן שהלוה מחוייב לשלם אלא פירושה שמאמין המלוה להלוה שישלם לו בזמנו וא"כ ה"נ גבי הבעל יתכן שבאותה שעה חשב לפרוע לה ההלואה ואין זה מקח טעות באותה שעה ורק שעכשיו אנו דנין אם נחייבו מספק אבל גבי מכר ודאי פירושו שהלוקח יקנה הדבר הנמכר וכיון שמספק אינו קונה נשארו המעות בחזקת הקונה ומספק לא יוכל הבעל לתפוס המעות.
והנה קוטב תירוצו של המ"מ הוא דבלוה מן האשה יש הוכחה שאין המעות שלה שאם היו שלה לא היה לה להלוותן לו אלא שיקח מהן קרקע, וסברת המ"מ צריכה ביאור דלמה נימא סברא דלא הי' לה להלוותן לו וכי אשה אינה צריכה להלוות לבעלה, ונ"ל דכונתו דכיון דיש מקום לחשוש שיאמר אח"כ שהמעות שלו לכן לא היה לה להלוותן לו, אבל כשקונית ממנו קרקע בעדים וסבורה היא שהמקח קיים ונעשית הקרקע בחזקתה אינה חוששת, ודרכו של אדמו"ר היא דלעולם הוי ספק בין במכר בין בלוה אלא דבמכר לא מהני שיתפוס מספק ובלוה פטור וכמו שביארנו.
ובאופן אחר נראה לבאר דברי הרמב"ם ומשום דבלשון הרמב"ם לא משמע דהוא מדין ספק דהא כתב שכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה, והנה עיקר דברי הרמב"ם סותרים לזה שכתב בהל' אישות דכאן כתב שכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה לגבי זה שאין לה עליו כלום כשלוה ממנה ומוכח דאנו חושבין המעות שהם שלו לגמרי, ושם כתב בהל' ל' הרי שנמצא מעות או מטלטלין ביד האשה היא אומרת במתנה נתנו לי והוא אומר ממעשה ידיך הם והם שלי הרי זו נאמנת ויש לו להחרים על מה שטוענת דבר שאינו כן וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואם אמרה על מנת כן נתנו לי על מנת שלא יהי' לבעלי רשות בהן אלא אעשה בהן מה שארצה עליה להביא ראיה שכל ממון שנמצא ביד האשה בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה, וכבר עמד הלח"מ שם על זה וכתב דמה שכתב כאן הרמב"ם שכל ממון שנמצא ביד האשה אין הכונה בזמן שהם בידה דבזה הא כתב בהל' אישות דאינם בחזקת הבעל אלא על אכילת פירות, אלא דכאן כונתו במה שכתב שכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה היינו על אחר שכבר הוציא אותן מידה וכמו בלוה מן האשה שהם כבר אצל בעלה בזה אמרינן שהם בחזקת שהיו של בעלה, אבל לשון הרמב"ם אינו מכוון כלל עם פירושו של הלח"מ.
ונראה דהחלוק הוא בין מה שכתב כאן ובין מה שכתב בהל' אישות דשם הא מיירי שנמצאו מעות בידה והיא טוענת שהם שלה שנתנו לה מתנה, והוא טוען שממעשה ידיה הן, ובזה שפיר אנו אומרים שהיא נאמנת משום דאם הם ממעשה ידיה הרי הם אצלה עכשיו בגנבה כשאינה רוצית למסרה לבעלה ואחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן ולכן נאמנת בטענתה שהם שלה, אלא דמ"מ אינה נאמנת לטעון שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן אלא שמה שתרצה תעשה משום דעל זה אינה מוחזקת כלל שאין בחזקתה במה שמחזקת הממון ראיה שלא יהיה לבעלה רשות בהן, וכיון שכל מה שהיא נאמנת אף בצירוף מה שאמרנו דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן הוא רק בשביל שנמצאו המעות ברשותה ולכן על זה שלא יאכל הבעל פירות אין לה חזקה כלל, אבל כאן הא לא מיירי הרמב"ם שבשעה שלוה מאשתו אמרה שהמעות הם שלה ואפשר המעות הם בידה על מזונותיה להבא שאף שאינה יכולה לכופו שיתן לה מזונות על להבא אא"כ הולך למדינת הים מ"מ כשנותן לה מזונות על להבא תוכל לזכות בהם וה"נ אם אמר לה שמעשה ידיה יהיו על מזונות של להבא, וא"כ הבעל שלוה מאשתו סתם אינו מוכרח שנפרש שהיא טענה בזה שהממון הוא שלה וכן שהוא הסכים במה שלוה הימנה שהמעות הם שלה ואפשר הם שלה רק על מזונות ועל אופן זה לוה הימנה שיפרע לה ותיזון מהם, אבל זהו דוקא גבי לוה מן האשה, אבל מכר לאשה קרקע מוכח מזה שהמעות הם שלה והיא קנתה הקרקע שתהיה הקרקע שלה ובזה הוי כמו שטענה כשהוציאה המעות מידה שהם שלה ובזה נאמנת שילקח בהן קרקע והבעל יאכל פירות משום דעל יותר מזה אין לה חזקה.
ובזה שכתבתי שאפשר שנתן לה הבעל מעות על מזונות או שאמר לה שיהיו מעשה ידיה בידה על מזונות מבואר מה דתניא בברייתא וכן כתב הרמב"ם לוה מן האשה וגירשה וכן לוה מן העבד ושחררו, דלמה צריך לומר שגירשה וכן ושחררו ולמה יהי' להן עליו כלום קודם הגירושין והשחרור ולפימש"כ מבואר דקודם הגירושין נאמנים לפחות לטעון שהמעות הם שלהם על מזונות שלהבא דאף דבסתמא המעות של האשה הם של בעלה והמעות של העבד הם של רבו אבל זה אפשר שעכ"פ הם אצלם ליזון מהם וע"ז הם מוחזקים, ולכן נקט דוקא וגירשה וכן בשחררו, אלא דכ"ז הוא בסתמא אבל אם טוענת האשה בפירוש שהמעות הם שלה מהני חזקתה מה שהיא מוחזקת בהמעות עם טענת ברי שלה שהמעות הם שלה בין כשטוענת שהם מנדוניתה ובין כשטוענת שנתנו לה מתנה אלא דלא מהני טענתה רק שילקח בהן קרקע והבעל יאכל פירות וכנ"ל.
אלא דלכאורה אכתי אינם מיושבים דברי הרמב"ם כאן לפי"מ שכתבנו דאם טוענת האשה כשהמעות בידה שהם שלה נאמנת וכמפורש בדבריו בהל' אישות וא"כ איך כתב כאן וכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה אלא אם הביאה ראי' שהם מנדוניתה, והא לפי דברינו גם בטענה נאמנת ולמה הצריך הרמב"ם שתביא ראיה, ונראה דצריך לפרש דברי הרמב"ם במה שכתב אא"כ הביאה ראיה דזה קאי על עיקר ההלכה וזה פירושם של דברים הרב שלוה מעבדו וכו' או לוה מאשתו וכו' אין להן עליו כלום - שכל מה שקנה עבד קנה רבו וכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה - אלא אם הביאה ראיה שהן מנדוניתה, והיינו שמן תיבת שכל עד תיבת בעלה הוא טעמא דמילתא, ואח"כ כתב על עיקר ההלכה אלא אם הביאה ראיה שהן מנדוניתה וזה קאי כבר על שעת הד"ת שאם הביאה ראיה שהן מנדוניתה אז מחויב להחזיר לה, ומה שלא כתב אלא באשה ולא כתב כן על עבד אם הביא ראיה שנתנו לו שיוציא המעות רק לצרכיו יש לומר דא"כ אין המעות שלו אלא להוציא לצרכיו וא"כ לא היה לו רשות להלוות המעות להאדון ולכן נאמר שאף שנתנו לו מעות באופן זה אבל אלו המעות אינם מזה שנתנו לו אלא מעות של האדון, וזה אינו מצוי שיהיו עדים על אותם המעות ממש.
והנה הלח"מ הקשה על המ"מ שמחלק בין מכר לאשתו ללוה מאשתו דבקנתה סבורה היתה שהמכר קיים ולכך הוציאה מידה, אבל בהלותה לבעלה כיון שהוציאה המעות מידה חוששין שמא משלו הן שאל"כ לא היה לה להלוותן לו אלא שיקח מהם קרקע, והקשה הלח"מ דהא בגמ' פריך על מ"ד המוכר שדה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות מהברייתא דלוה מן האשה וגירשה אין לה עליו כלום לאו משום דלגלויי זוזי הוא דבעי, ומתרץ דשאני התם דלא משוי נפשי' עבד לוה לאיש מלוה, ולד' המ"מ הא לא קשה כלל ממלוה למכר, דמלוה כיון שהוציאתן מידה חוששין שמא משלו הן, וזה קשה גם לפי"מ שתירצתי לחלק בין מלוה למכר דמאי פריך בגמ' ממלוה למכר.
וכתב הלח"מ ליישב דמה דאמר בגמ' שאני התם דלא משוי נפשי' עבד לוה הכונה דגבי לוה ודאי לא שייך טעמא דלגלויי זוזי שלא היה משים עצמו לוה משום כך אלא ע"כ טעמא דכיון דהוציאה חוששין שמא של בעל הן, והנה אף שכתב הלח"מ דנ"ל בדוחק, אבל לדעתי אף בדוחק לא ניתן ליאמר, שמלבד שלפי דבריו לא אמר המתרץ שום טעם לחלק בין מלוה למכר ועיקר חסר, גם לבד זה עיקר סברתו לומר דשייך לומר לא משוי נפשיה עבד לוה היכי דבעי לגלויי זוזי ואינו חושב לפרוע לה א"כ איזה עבד לוה הוא.
ונראה ליישב לפי ד' המ"מ דאף דמעיקרא לא הוי סבר בגמ' לחלק בין מכר ללוה מטעם המ"מ דלא היתה מלוה לו שהיתה חוששת שמא לא יפרע לה, ודוקא גבי מכר משום שחשבה שהמכר יהי' קיים ולכן הוי סבר דטעמא דלוה מן האשה דפטור הוא משום דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי וע"ז משני שאני התם דאיכא סברא דלא משוי נפשי' עבד לוה ולכן אמרינן דלגלויי זוזי הוא דבעי אבל לפי"ז ע"כ הברייתא דוקא במעות טמונים וגבי מכר גם מעות טמונים לא מהני והמכר קיים, אבל למסקנא דמסיק רבא דבמעות טמונים לא קנתה וא"כ ע"כ כל גדולי האמוראים רב ור' יוחנן ור' אלעזר ור' חייא בר אבין דאמרי דהמוכר שדה לאשתו קנתה מיירי בשאינם טמונים וכיון דאמרי בסתמא ע"כ דבסתמא הוא בשאינם טמונים וא"כ כיון דתניא בסתמא לוה מן האשה וגירשה אין לה עליו כלום ע"כ דגם בשאינם טמונים פטור וא"כ לא הוי טעמא משום דלא ניחא ליה דליהוי עבד לוה לאיש מלוה דזהו רק טעם על דעתו ורצונו וזה שייך במעות טמונים דנימא שרצה לגלות המעות אבל בשאינם טמונים הא לא שייך לומר שרצה לגלות וא"כ איזה חילוק יש בין מכר למלוה דממ"נ אי אמרינן דהמעות שבידה הם שלה למה לא יתחייב גבי לוה ומה מהני סברא דלא ניחא לי' דלהוי עבד לוה ואם חזקתן שהן של בעל למה מהני המכירה וע"כ דלמסקנא לא ס"ל סברא דלא ניחא לי' דלהוי עבד לוה לאיש מלוה אלא דלגבי לוה יש לנו ראיה שהמעות אינם שלה דאם היו שלה לא היתה מלוית לו, ובאופן זה נאמר לפימש"כ דכיון דלמסקנא ע"כ דהברייתא דלוה מן האשה איירי במעות שאינם טמונים וא"כ לא שייך למיתלי טעמא בסברא דלא ניחא ליה דהא אנן דיינינן אם המעות שלה או שלו ומה מהני דעתו, וע"כ דעיקר החילוק הוא דבלוה כיון שלא טענה מפורש שהמעות הם שלה מחזיקינן בסתמא שהם שלו אבל במכר דהוי כמו שאמרה בפי' שהמעות שלה מעמידים אותם בחזקתה ובמעות שאינם טמונים קנתה ובמעות טמונים דאיכא סברא דלגלויי זוזי הוא דבעי לא קנתה אבל המעות הם שלה וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה