אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ב · הלכה ו

הלכה ד

ראובן שהיה חייב לשמעון מאה ולוי חייב לראובן מאה מוציאין מלוי ונותנין לשמעון לפיכך אם אין לראובן נכסים והיה לו שטר חוב על לוי ואמר לוי שטר אמנה הוא פרוע הוא והודה לו ראובן אין משגיחין על הודאתו שמא קנוניא הן עושין לאבד זכותו של שמעון אלא ישבע שמעון ויטול מלוי כדין כל טורף שאינו נפרע אלא בשבועה.
לפיכך אם אין לראובן נכסים. כתב המ"מ מימרא בכתובות דף י"ט וכאוקימתא דאביי והוא שאין לראובן נכסים כמו שכתב הרב שאותה של ר' נתן שהזכרתי בשאין לו נכסים אחרים להשתלם ממנו עכ"ל וכתב המגיה שמה שכתב המ"מ "שכתב הרב" זהו הר"נ בהלכות שם, והוא תימה שהמ"מ לא יכתוב על הר"נ הרב ואפשר עוד היה קודם הר"נ אך באמת הוא ברשב"א בקדושין דף ט"ו ולזה בודאי כונת המ"מ שתמיד מביא דבריו, והנה הקשה הלח"מ ממה שכתב הרמב"ם בפ"ט מהל' שמיטה ויובל היה לו חוב על חבירו ויש לחבירו קרקע הואיל והוא תחת שעבודו כותב עליו פרוזבול ובגמרא אמרו דטעמא הוא משום דמשועבד למלוה ראשון מדר' נתן ואם איתא דר' נתן איירי בדלית לי' נכסי היה לו לפרש, ומדבריו משמע דאע"ג דאית לי' נכסים כיון שזה ג"כ משועבד כותבין עליו פרוזבול, ודברי הלח"מ משמע דמפרש דמה דאמרינן כותבין עליו פרוזבול היינו שמפרש להדיא שכותב פרוזבול על זו הקרקע המשועבדת, ולזה קשה לו דהו"ל לפרש דאם יש לו נכסים אין כותבין על זו הקרקע. אבל באמת אין בנוסח הפרוזבול כלל שכותב הפרוזבול על זו הקרקע, וגופו של פרוזבול הוא מוסרני לכם פ' ופ' הדיינים שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה אלא שאין כותבין פרוזבול אלא א"כ יש ללוה נכסים והשמיענו כאן שאף שיש ללוה שדה המשועבדת לחוב שיש לו על אחרים כותבין עליה פרוזבול, וא"כ מאי מקשה דהו"ל לפרש דזהו דוקא אם אין ללוה נכסים, דהא פשיטא דאם יש ללוה נכסים כותבין פרוזבול בשביל נכסים שלו, ואין לומר דכונתו אם יש ללוה מטלטלין דזה אינו דאף דכשיבואו ב"ד לגבות יגבו קודם מן המטלטלין של הלוה מ"מ אין המטלטלין של הלוה מעכבין כיון שמטלטלין יכול לכלותם או למכרם. ועיקר טעמא דאינו גובין מדר' נתן אלא כשאין ללוה נכסים היא משום שיכול לומר הנחתי וזה לא שייך במטלטלין ולכן ודאי שפיר כותבין פרוזבול על שדה שמשועבדת ללוה אף שיש ללוה מטלטלין.
אלא דמ"מ זה אמת כדברי הלח"מ דהשעבוד שיש לראובן על נכסי לוי שלוה משמעון זהו אפי' אם יש לשמעון נכסים, כיון דכל טעמא שכתב הרשב"א דביש לשמעון נכסים אין גובין מלוי הוא משום דין אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין וכיון דקיי"ל בכתובות דף צ"ה דאישתדוף בני חרי טריף ממשעבדי ומוכח דלא פקע השעבוד כשמכר הלוה להלוקח בשביל שיש לו בנ"ח וא"כ גם בנוגע לנכסי לוי ג"כ הכי הוא דדוקא אם עכשיו בעת הגביה יש לשמעון נכסים, אבל אם עכשיו אין נכסים הא גובין מלוי, ואף דאפשר לומר דזהו דין חדש עתה ולא שמשועבד לראובן מקודם, אבל אין לנו מקור לומר כן כיון דדין דר' נתן הוא דאורייתא ודין אין נפרעין וכו' הוא מדרבנן וא"כ ודאי דהשעבוד על נכסי לוי יש גם כשיש לשמעון נכסים וממילא לענין פרוזבול שפיר אפשר לכתוב גם מצד נכסי לוי אלא שאין צריך לזה כיון שיש לשמעון נכסים וכמו שכתבנו.
עוד כתב הלח"מ וז"ל גם בהל' אישות פכ"ב הביא ה"ה ברייתא דהרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי, אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואיתא בפ' האשה שנפלו דטעמא הוא משום דר' נתן וא"כ היה לו לפרש שם דאיירי בדלית ליה נכסי, ולכן כתב הלח"מ דאף שאין גובין מדר' נתן אם יש להלוה נכסים מ"מ שעבודו של המלוה קיים אף על השדה המשועבדת ולכן מוציאין מן היבם אף שיש להמת נכסים, ודבריו תמוהים מאד דכיון שכתב בעצמו דהטעם הוא משום דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין א"כ כשיש למת נכסים היאך מוציאין מן היבם שהי' חייב למת כיון שדין נכסי היבם כמו נכסים משועבדים, וכן כתב הרשב"א שהוא אומר לו הנחתי וכנ"ל וא"כ איך יגבו מן היבם כיון שיש נכסים של המת שהם בנ"ח ואף שיש יורשים על נכסי המת לא עדיפי מלוקח שני שלוקח ראשון אומר הנחתי וגובין מלוקח שני, לכן ודאי מיירי הך ברייתא שלא הניח המת נכסים והוא ברור, אח"כ ראיתי בש"ך סי' פ"ו ס"ק ה' שהאריך הרבה בזה וגם בדבריו יש לדון, אלא שבעיקר דינא כתב כמש"כ.
המ"מ הביא דברי הראב"ד במה שטען לוי שטר אמנה או פרוע הוא והודה ראובן שאין משגיחין על הודאתו לאבד זכותו של שמעון, שאם אח"כ פרע ראובן בעצמו לשמעון ואח"כ הוציא שטרו על לוי שגובה אותו ממנו כיון שמתחלה לא האמינוהו אצל שמעון ואמרינן להשמט ממנו אמר כן, לגבי לוי ג"כ אין תופסין אותו בכך שהרי אם עמד מתחלה ולא פרע לשמעון משלו הרי מוציאין מן לוי ונותנין לו ג"כ עתה שפרע משלו גובה מן הלוה דלא גרע משמעון עכ"ל, והנה דברי הראב"ד אינם מובנים במה שכתב דלא גרע משמעון דודאי גרע דלגבי שמעון אין מאמינים הודאתו אבל לגבי עצמו למה לא יאמינו לו, ואולי דכיון דבשעה שהודה היה עומד שמעון ליפרע מן השטר א"כ ההודאה שהודה לא היתה על עצמו אלא על שמעון, אח"כ ראיתי שהרא"ש בכתובות שם הביא דברי הראב"ד וכתב ע"ז והר"ר יונה היה אומר דאם תבע בע"ח לגבות משטר זה ובא המלוה ואומר שטר אמנה זה יש לדון בזה כדברי הרב שלא אמר זה אלא לדחות את בעל חובו, אבל אם אמר המלוה בלא תביעת בע"ח נראה דלגבי עצמו נאמן ולגבי בע"ח אינו נאמן, ולשון הר"ר יונה משמע דהוא משום שלא אמר זה באמת אלא לדחות בעל חובו. אבל יש לפרש גם כמש"כ שאין זו הודאה כלל לגבי עצמו. ומה שכתב הרר"י דאם אמר בלא תביעת בע"ח נאמן צ"ע דהא זה פשיטא ואולי כונתו דהא אף שאסור לכתוב שטר אמנה מ"מ נאמן לגבי עצמו. ומ"מ לשון הראב"ד שכתב דלא גרע משמעון אינו מבואר. וזה אין לומר דכונתו דגובה מכח שמעון דהא לא פרע לשמעון בשביל לוי אלא בשביל עצמו, ואפי' אם אמר בפי' דפורע בשביל לוי הוי כפורע חובו של חבירו דפטור.
ונראה דיש לומר בכונתו דכיון דאם פרע לוי לראובן מוציאין ממנו לשמעון משום שהחוב כבר נעשה לשמעון עיין בחו"מ סי' פ"ו ובקצוה"ח שם, לכן כתב דעכשיו שראובן פרע לשמעון הוי כאילו עתה חזר אליו החוב, אבל באותה שעה שאמר שטר אמנה הוא לא הי' החוב שלו דלוי היה אז חייב לשמעון ולכן לא מהני הודאתו לגבי עצמו.

וכן כל מי שיש עליו שטר חוב והודה מעצמו לאחר בחוב אחר, אם אין לו נכסים כדי שיגבו שניהם גובה בעל השטר בלבד שלא יעשו קנוניא על שטרו של זה.
הכ"מ כתב וז"ל נ"ל שכונת רבינו היא שכשמחייבין אותו לתת היותר ממזונותיו אע"פ שתבעוהו אחרים והביאו עדי הלואה והוא מודה שלא פרע אין מאמינים אותו שאדם עשוי בכיוצא בזה לעשות קנוניא והאחרים נראה להם שעושין מצוה שיהי' לו במה לפרנס אשתו ובניו, אבל מי שיש לו נכסים לפרוע וכו' אילו באו אחרים ותבעוהו והביאו עדי הלואה הוה מהימנינן להו ונותנין להם אם קדמו, אבל אם מודה בעצמו אני חייב לאחרים בכי הא לא משגחינן ביה אע"פ שאח"כ באו אותם אחרים ותבעוהו וכו' וזהו מה שכתב כאן והודה לאחר מעצמו. ובהל' ה' כתב מי שנתחייב בשבועה מפני שט"ח שעליו והודה לאחרים בחובות אחרים והשיגה ידו יותר על הראוי לו לא יטול היתר אלא בעלי שטרות בלבד שמא קנוניא עושה בהודאתו על נכסיו של זה, והיינו דשם הוא אפי' בתבעוהו אינו נאמן.
והנה אף שדיוק הכ"מ הוא נכון במה שכתב הרמב"ם והודה לאחר מעצמו, מ"מ קשה לחדש חידוש זה לחלק בין אם יש לו עכשיו נכסים ובין ממה שירויח אח"כ, דכיון דהטעם הוא בין כאן ובין בהל' ה' שלא יעשו קנוניא וכמו שכתב כאן ושם. ואילו באנו לדייק יש לדייק להיפוך דלפי דברי הכ"מ בהל' ה' הוי הקנוניא מצדו ומצד התובעים שתבעוהו כדי להשאיר בשביל אשתו ובניו, וכאן שמודה מעצמו הקנוניא היא רק מצדו, והרמב"ם הרי כתב להיפוך, דבהל' ה' כתב שמא קנוניא עושה וכאן כתב שלא יעשו קנוניא לכן נראה דאין מקור לחדש חידוש כזה ובפשוטו אין נ"מ דבכל גווני אינו נאמן בהודאתו לחוב לבעל השטר.
עוד קשה עיקר הלכה זו, דכיון שכבר כתב בהל' ה' דין זה שאינו נאמן להודות על חוב אחר א"כ מה בא להוסיף כאן הלכה אחרת שאין בה הוספה כלל, ומה נ"מ בין ממה שירויח אח"כ ובין מהנכסים שיש לו עכשיו, ואדרבא עוד הוא ק"ו משם דשם הרי מודה קודם שהשיגה ידו יותר על הראוי לו ומ"מ אינו נאמן כ"ש כאן שמודה אחר שכבר נמצאו לו נכסים שמשועבדים לבעלי השטרות.
ונראה דהחילוק בין הלכה ה' לכאן הוא בזה דשם הא מיירי לאחר שתבעוהו לדין ובי"ד חייבו אותו לשלם וגבו ממנו נכסיו שיש לו ולא הספיקו כדי החוב והשביעוהו שמא שירויח אחר כן יתר על הראוי לו יתן להבע"ח, ונמצא שכבר נעשה מעשה בי"ד בשביל בעל השטר גם על מה שירויח אח"כ ולכן שפיר אינו נאמן אח"כ להודות על חוב אחר, אבל כאן לא כתב שכבר תבעו בעל השטר לדין אלא שיש עליו שטר והוא הודה על מלוה ע"פ היה אפשר לומר דכאן ההודאה קיימת גם לגבי בעל השטר ולכן אשמעינן דאינו נאמן לגבי בעל השטר, והדין דהל' ה' לא הי' אפשר ללמוד מכאן, משום דכאן הרי הנכסים הם בעין והם בפנינו משועבדים לבעל השטר, אבל שם כיון שעוד לא הרויח היינו סוברים דנאמן להודות ולהתחייב על מה שירויח, וכמו שכתבנו דבצד זה כאן פשוט יותר, ובזה נוכל להבין מה שכתב כאן הרמב"ם והודה מעצמו ולא כתב זה שם, דשם כיון שכבר חייבוהו בי"ד ליתן לבעל השטר מכל מה שירויח אפשר לומר דניכר הדבר דמודה בחוב חדש בשביל קנוניא, אבל הכא שמודה בחוב קודם שתבעו בעל השטר שפיר נקרא זה מעצמו והיינו שאינו כלל בקשר עם זה שהוא מחוייב לבעל השטר ומ"מ אינו נאמן.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה