אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק כט · הלכה י
וכן קטן שקנה מטלטלין וקנו מידן ושכר מהם המקום לא קנה עד שימשוך לפי שאינו זוכה בדרכים שזוכים בהם הגדולים, ראיה לדבר שאין חצר של קטן ולא ארבע אמות שלו קונין לו מפני שנתרבו מדין שליחות ולא מדין ידו כמו שיתבאר ולא יהא הקנין או שכירות המקום גדול מחצירן אבל הקטנה שנתרבתה חצירה מידה תקנה המטלטלין אם קנו מידן או בשכירות מקום. יראה לי שקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו אע"פ שאין ממכרו בקרקע כלום שהקטן כמו שאינו בפנינו הוא וזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו.
השגת הראב"ד ואין חבין וכו' א"א מעתה לפי דבריו אם קנה המטלטלין ושכר את מקומן למה אמר למעלה שלא קנה והלא המוכר זכה לו המטלטלין ע"י שכירות ובכל מיני זכיה זכין לו לאדם שלא בפניו. הילכך זכה בשכירות מקומם, וכשאמרו אין לו חצר ואין לו ארבע אמות לענין מציאה בלבד אמרו עכ"ל.
כתב המ"מ דמה שקטן קונה קרקע במתנה פשוט מהא דס"פ יש נוחלין דאזיל אקנייה לבנו קטן ומה שחידש הרמב"ם היא דאפי' במקח וממכר כן, ומפרש המ"מ דהקטן יכול לחזור ולא המוכר, ובמה שהשיג הראב"ד כתב המ"מ דמ"מ לא מהני שכירות מקום כיון דחצר לא מהני, והנה כבר כתבנו דדעת הרמב"ם דשכירות מקום הוא גם מטעם אגב ומ"מ לא מהני גם להקנות להקטן, ומש"כ המ"מ דהקטן יכול לחזור בו ולא המוכר לא משמע כן מדברי הרמב"ם אלא דדעתו הוא דכיון דנתן המעות מהני קנינו ולא אמרו שאין מקחו מקח אלא לענין זה שלא יתחייב לשלם דמים אם החזיק בקרקע.
ובדעת הרמב"ם צריך לבאר עיקר דבריו שכתב ראיה לדבר דלא מהני ק"ס ולא שכירות מקום בקטן מדאינו קונה חצר בקטן מפני שנתרבו מדין שליחות ולא מדין ידו, אבל הקטנה שנתרבתה חצרה מידה קונה בק"ס ובשכירות מקום והדברים תמוהים דמה שייך זה לזה, בחצר הא איכא טעמא כמו שכתב בעצמו דאם משום שליחות אין שליחות לקטן ואי משום יד יש לה יד ולכן קטנה יש לה חצר, וכמו שכתב הרמב"ם פי"ז מה' גזלה ואבדה הל' י' והוא מדברי הגמ' פ"א דב"מ אבל איזה שייכות יש מזה לדין ק"ס ולדין קנין אגב שלזה מכוין בשכירות מקום ולפלא שלא עמד בזה המ"מ.
ונראה דעיקר טעמו של הרמב"ם במה דסובר דקטן אינו קונה בק"ס ובקנין אגב הוא כמו שכתב דהוא לפי שאינו זוכה בדרכים שזוכים בהם הגדולים, והיינו דאין קטן קונה אלא במה שנטל בידו או משך מרשות המוכר, והנה הדברים מבוארים בדברי הר"נ בהלכות בגיטין פ' התקבל בהא דאמר רבא שלש מדות בקטן שכתב דכי אמרינן זוכה לעצמו דוקא שהגיע לידו, אבל בהקנאה אחרת כגון אגב וחליפין לא לפי שהקטן אינו יודע בדרכי הקנאה כלל, וכשאמרו הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין דוקא בשמחזיק בהם הזוכה, דכיון דברשותו של קטן מחזיק בהם תיקנו בהם שיזכה כדי חייו, אבל בהקנאה אחרת ליתיה כלל עכ"ל הר"נ אלא שהר"נ כתב זה רק לענין קנינו והקנאתו של הקטן מדרבנן, אבל לדעת הרמב"ם כפי"מ שנבאר אח"כ צ"ל דאפי' היכי דמהני קנינו מדאורייתא אינו קונה בקנינים אחרים אלא במה שנטל בידו או משך מרשות המוכר.
אכן מה שתלה הרמב"ם דין זה בדין קנין חצר הוא משום דסובר דהך דינא אם קטן יכול לקנות בקנינים אחרים שמחוץ לגופו תלוי בדין קנין חצר בקטן וקטנה, דממה דאמרינן דקטן אינו קונה בחצרו משום דחצר אתרבי מדין שליחות מוכח דקטן אינו קונה בקנינים אחרים שמחוץ לגופו, דאם הוא קונה בקנינים שמחוץ לגופו לא הוי אמרינן דמשום דאין שליחות לקטן אינו קונה בחצרו דהא דאין שליחות לקטן הוא כשהקטן שולח דנתמעט מדין שליחות לפי שאינו בן דעת, אבל בחצר שהתורה אמרה דחצר קונה אלא דאמרינן דהוא מגדר שליחות דהחצר הוא כמו שלוחו להניח בו חפציו במקום ידו, אבל מנ"ל לומר דמשום זה אינו קונה קטן בחצרו כיון דאינו צריך דעת שלו ע"ז שיהיה החצר שלוחו, לכן מוכח מזה דקטן אינו קונה בקנינים אחרים במה שאינו לוקח בידו או מושך מרשות המוכר, ולכן אמרינן דגם חצר דאיתרבי מדין שליחות כיון דעיקר דין שליחות אין לקטן, א"כ לא נעשה החצר כידו ממש ולא הוי אלא כמו שאר קנינים שמחוץ לגופו דאין הקטן קונה, ומה שכתב הרמב"ם דהקטנה שנתרבתה חצרה מידה וקונה בחצרה קונה גם בקנינים שמחוץ לגופה כמו קנין סודר ואגב זהו משום דסובר דאף דחצרה הוא מדין ידה אבל עכ"פ בפועל הא אינה ידה, וכיון שהקטנה קונה בחצרה מוכח דהיא קונה גם בקנינים שמחוץ לגופה, ולפי"ז צריך לומר דמה דאמרינן בקטן בטעמא דאינו קונה בחצר משום דמדין שליחות הוא ואין שליחות לקטן, דאם היה דין שליחות בקטן והוי אמרינן שלוחו כמותו, הוי עדיפא מהא דאמרינן חצר משום ידה אתרבי אלא דמ"מ קשה הדבר לומר כן, לכן נראה יותר לומר דאי לאו סברא דאין שליחות לקטן לא הוי מחלקינן בין קטן לקטנה, דאף דחצר דגברא הוא משום שליחות כיון דדין שליחות הוא כמותו א"כ הוי כמו יד, וכיון דבקטנה אמרינן דיש לה חצר ומהני בה קנינים שמחוץ לגופה ה"נ הוי אמרינן בקטן לכן צריך לעיקר טעמא דאין שליחות לקטן ומשו"ה לא דמי קטן לקטנה.
איברא דלפי"ז צריך ביאור מנ"ל בקטנה דקונה חצר דהא כתבנו דאף דאיתרבי מידה מ"מ לא הוי כידה ממש והוי כמו קנין שמחוץ לגופה, ומשום זה הוכיח הרמב"ם דבקטנה מהני גם ק"ס וקנין אגב, וא"כ קשה הא גופה מנלן דקונה חצר דקטנה, אכן בזה מדוייקים באמת דברי הרמב"ם בפי"ז מה' גזלה ואבדה הל' י' שכתב קטנה יש לה חצר ויש לה ד"א וקטן אין לו חצר ואין לו ד"א מפני שחצר של קטנה מידה למדנוה שכשם שהיא מתגרשת בגט המגיע לידה כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה, וכשם שיש לה חצר לענין הגט כך יש לה לענין מציאה, וד"א של אדם כחצרו לענין מציאה, אבל האיש למדנו שחצרו קונה לו משלוחו כדרך שקונה לו שלוחו כך קונה לו חצירו והקטן הואיל ואינו עושה שליח כך אין חצר ולא ד"א שלו קונין לו עד שתגיע מציאה לידו, וקשה דבתחלה כתב שחצר של קטנה ואח"כ כתב אבל האיש, ומוכח מדבריו דאילו לא היה לנו למוד מיוחד על קטנה דמהני חצרה באמת לא הוי מהני מה שחצר של אשה מידה למדנו, דהיינו אומרים דאף דלמדנו מידה מ"מ בקטן לא מהני קנינים שמחוץ לגופו, ולזה כתב שחצר של קטנה מידה למדנו, והיינו דבקרא דכתיב גבי גט ונתן בידה לא חילק קרא בין גדולה לקטנה, דכיון דקיי"ל דקטנה נמי מתגרשת, א"כ גלי קרא דקטנה יש לה יד, אבל גבי קטן ליכא קרא מיוחד, וכיון דחצרו של איש משליחות למדנו אמרינן דקטן הואיל ואין לו שליחות לא הוי כגופו, ומה דהוצרכנו לזה דחצרו משום שליחות הוא אף דאפי' אי הוי גם חצר של איש מדין ידו הא כתבנו דג"כ יש לומר דמ"מ קטן אין לו חצר כיון דהוא חוץ לגופו, אלא דאם הוי חצר דקטן וקטנה מחד טעמא מדין ידו לא הוי מחלקינן דין קטן מדין קטנה, ודוקא כיון דחצר דקטנה משום ידה, וחצר דקטן משום שליחות ואין שליחות לקטן לכן אמרינן דקטן אין לו חצר וקטנה יש לה חצר, וממילא אמרינן דקטנה יש לה קנינים שמחוץ לגופה כמו ק"ס ואגב ובקטן לא מהני וכמו שבארנו.
והנה במה שכתב הרמב"ם שקטן שקנה קרקע ונתן דמים והחזיק בקרקע תעמוד בידו אינו מבורר למה הוצרך לשני הקנינים לכסף וחזקה, והנה קנין חזקה יש לומר דלא דמי לקנין סודר או קנין אגב שהם קנינים שמחוץ לגופו, אבל קנין חזקה כיון שבגופו החזיק בהקרקע יש לומר דהוי כמו מחזיק בידו במטלטלין, אף דבודאי לא דמי דבמטלטלין מחזיק בכל המטלטלין והכא עשה רק מעשה חזקה מ"מ כיון דשם חזקה ע"ז ועיקר דין חזקה הוא שמוכיח בזה שהוא הבעלים יש לומר דמהני גם בקטן, אלא דמ"מ זה פשוט דחזקה לבד לא מהני כיון דבמכירה עסקינן ולא יוכל הקטן להתחייב בדמי הקרקע בשביל מה שמחזיק בה דכללא הוא שאין מוציאין מיד הקטן בדין, ואין אנו יכולין לחייבו בשביל מעשיו, לכן אנו צריכין גם לזה שנתן הדמים אך מה דלא מהני נתן הדמים לחוד צריך ביאור דהא בפ"ט מוכח דעיקר קנייתן של יתומים הוא בכסף ורק דחוזרין כהדיוט וכמש"כ בהל' ח', וא"כ למה לא מהני כסף בקרקע כיון דמוכח דקנין כסף לא נתמעט ולא הוי בגדר קנינים שמחוץ לגופו, ונראה דצ"ל בכונתו דבזה מהני בודאי משום דכסף לחוד לא מהני במקום שכותבין את השטר, וחזקה לחוד לא מהני בשביל שהקטן לא יוכל להתחייב במעשיו, ולכן כסף וחזקה ביחד מהני אפי' במקום שכותבין את השטר כמבואר בחו"מ ס"ס קצ"ב.
ומה שכתב הרמב"ם שהקטן כמו שאינו בפנינו הוא וזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו, צריך ביאור למה הוצרך להך טעמא כיון שבארנו דמן הדין צריך להיות מועיל קנין כסף וחזקה, ונראה דהרמב"ם בא לחדש כאן עיקר קנינו של הקטן בקרקע דהא לא מצינו שתיקנו חכמים בפעוטות אלא במטלטלין כדתנן בגיטין דף נ"ט מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, וא"כ מנ"ל לומר דלקנות יכול הקטן גם בקרקע דלא כפשטה דמתני' דתנן במטלטלין גם על מקחן, לכן הוצרך הרמב"ם לבאר דקנין הקטן בקרקע זהו מעיקר ד"ת ולא מן התקנה, כיון שזכין לאדם שלא בפניו וכיון שהמוכר מקנה לו היה צריך לזכות מן התורה, אכן בהלכה א' כתב שלשה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר דין תורה החרש והשוטה והקטן, וכתב ע"ז המ"מ ויש אומרים דקטן זוכה לעצמו דין תורה בשיש דעת אחרת מקנה, ופשטן של שמועות כדברי המחבר, וזה נראה שדעת רבינו דבמתנה קנה דבר תורה אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אף אין מעשיו כלום מן התורה עכ"ל המ"מ, וממילא מבואר דעכשיו דאיכא דין שיכול הקטן להקנות המעות מהני קנייתו גם בקרקע כיון שדעת אחרת מקנה אותו זוכה בהקרקע מד"ת.
ועכשיו מבואר דלא קשה מה שהשיג הראב"ד דאמאי לא מהני שכירות מקום במטלטלין, וכבר כתבנו דכונת הרמב"ם דלא מהני גם מדין אגב, אכן לפימש"כ מבואר דלא מהני מה שכתב הרמב"ם דזכין לאדם שלא בפניו אלא לענין זה דליהוי קנייתו בקרקע משום דעת אחרת, אבל עכ"פ הא צריך שיקנה הקטן בקנין המועיל לו וכיון שסובר הרמב"ם דק"ס וקנין אגב לא מהני לקטן מה מועיל כאן דעת אחרת.
והנה הקצוה"ח בסי' קצ"ד הביא מה שהקשה הגאון מוהרש"ק דאיך כתבו הפוסקים דעכו"ם קונה מדין חצר הא חצר מדין שליחות ואין שליחות לעכו"ם, ורצה להוכיח דבאמת אינו קונה אלא מדין אגב, והקצוה"ח הוכיח מגמ' מפורשת בע"ז דף ע"א דעכו"ם קונה ע"י כליו וקנין כלים הוא מדין חצר, ועיין מש"כ בזה הקצוה"ח והוא דחוק, והנתיבות בסי' ר' כתב דהיכי דעומד בצדו גם בחצר דגברא הוא משום יד, ולכן מיושב בהא דע"ז דמיירי בעומד בצדו ובקטן לא מהני עומד בצדו כיון שאין לו דעת, אבל מדברי הרמב"ם בפי"ז מה' גזלה ואבדה משמע דחצר דגברא תמיד מדין שליחות, ונראה דמזה מוכח שיטתו של הרמב"ם דמה דאין חצר דקטן קונה משום דאין שליחות לקטן הוא בצירוף עם זה דאין הקטן קונה בקנין שמחוץ לגופו, אבל העכו"ם דקונה ע"י קנין סודר כמו שכתבו התוס' בקדושין דף ג' שפיר קונה גם בחצר.
אמנם אפשר לומר דמה דעכו"ם קונה בחצר הוא ממה דנתרבה אצלו קנין משיכה, ועיקר קנין משיכה יש לומר דהוא מגדר הכנסה לרשותו, אלא דגם כשמשך לסימטא נעשה כמו הבאה לרשותו, אך זה תליא בעיקר דין קנין משיכה אם הוא מגדר הכנסת רשות או הוא גדר מעשה קנין, ולפי"מ שבארתי בפ"ב הל' ט', ובפ"ד הל' ד' דלדעת הרמב"ם קנין משיכה הוא גדר מעשה קנין, ולדעת הראב"ד הוא משום הכנסה לרשותו, א"כ מבואר דלדעת הראב"ד יש לומר מה דעכו"ם קונה בחצרו דהוא נלמד מקנין משיכה שריבתה בו תורה, ולדעת הרמב"ם דלא הוי משום הכנסת רשות ע"כ מוכח דמה דעכו"ם קונה ע"י חצר משום דקונה גם בקנינים שחוץ לגופו וכמש"כ.