אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק כט · הלכה ח
קטן היודע בטיב משא ומתן שאין לו אפוטרפוס שנשא ונתן במטלטלין וטעה דינו כדין הגדול פחות משתות מחילה שתות מחזיר ההונייה יתר על שתות בטל מקח כמו שבארנו, ואני אומר שאין מקח הקטן וממכריו במטלטלין קיימין אלא בשמשך או המשיך אבל אם נתן מעות על המקח וחזר בו אינו מקבל מי שפרע ואחרים שחזרו בו מקבלין מי שפרע. וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו לא קנה הלוקח שאין מוציאין מידי הקטן בדין ואין קנין מיד הקטן כלום שהקנין בשטר ואין העדים חותמין אלא על שטר של אדם גדול.
השגת הראב"ד קטן היודע וכו' כמו שביארנו, א"א אני אומר שהקנין אין לו מחילה כדאמרינן יתמי לא בני מחילה נינהו, וכן אני אומר שאם הקנו בקנין לא גרע מהכסף והוא כסף עצמו מההיא מעשה דגיטין דההיא דשדא לה מרה כומתא ואמר קני הא וקני נפשך וכו' ונמצא כסף גומר דעדיף משאר כסף וקונה לגמרי, וכן אם קנה הוא בקנין קנה שהמקנה מקנה לו כל קנינו ואינו חוזר בו, אבל אם השכיר הוא מקום פירות לא קנו ממנו דשכירות כמכר הוא עכ"ל.
כתב המ"מ דטעמו של הרמב"ם דלא מהני קנין לקנות מן הקטן לפי שסתם קנין לכתיבה עומד, וכל שאינו ראוי לכתיבה אינו קנין, וטעם זה אינו מבורר דמנ"ל כלל זה דכל שאינו ראוי לכתיבה אינו קנין, ועוד דעיקר כללא דסתם קנין לכתיבה עומד אינו אלא או במכירת קרקע או בקנין על התחייבות שעומד שהעדים יעשו שטר מכר או שטר חוב, אבל כשמכר מטלטלין והקנה בקנין סודר לא מצינו שיהיה עומד לכתיבה, ולכאורה פשוט דאין העדים צריכים לכתוב דלא כתבינן שטרא אמטלטלין דהא אינו עומד לכך שישארו אצל המוכר אלא שהלוקח יקח אותם מהמוכר וא"כ למה יעשו שטר, וכיון דהכא מיירי במכר מטלטלין אינו עומד לכתיבה כלל, ובמה שכתב הרמב"ם דלא מהני שכירות מקום כתב המ"מ וז"ל, ודין השכירות פשוט דאינו מועיל דשכירות מכירה ליומה הוא ואין ממכרו ממכר במקרקעי, ומכאן שאם השכיר הקטן בית לדור שיכול לחזור ואין מעשיו כלום, עכ"ד, ודבריו תמוהים דאם לא חל השכירות א"כ פשיטא שלא קנה הלוקח המטלטלין ולמה כתב הרמב"ם ע"ז שאין מוציאין מידי הקטן בדין, ואין לומר דזה קאי על קנו מיד הקטן דהלשון מוכח דקאי על שניהם ולא היה להרמב"ם לצרף דין קנו מיד הקטן דאמרינן דלא מהני הקנין להמטלטלין לדין שכירות מקום דאין הטעם דלא מהני השכירות מקום להמטלטלין אלא דלא זכה הלוקח בשכירות המקום כלל.
לכן נראה דלעולם מהני שכירות מקום דמש"כ המ"מ דשכירות מכירה ליומא הוא, כבר כתב הש"ך בסי' שי"ג במה דסובר הרמב"ם דחצר המושכר קונה למשכיר ולא לשוכר דהקשה הב"י דהא שכירות ליומא ממכר הוא וכתב ע"ז הש"ך ואישתמיטתיה דברי התוס' פ' הזהב דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר רק באונאה ולא בשאר דוכתי, וכן צ"ל כאן דאף דבקרקע אינו מוכר ולא נותן, זה רק למכור לגמרי אבל להשכיר כיון דחוזרת לו לאחר זמן יכול להשכיר כמש"כ הש"ך דשכירות לא קניא, וכמו דתיקנו שיהיו מעשיו קיימין במטלטלין משום כדי חייו ה"נ יכול להשכיר.
ובעיקר טעמא דלא מהני קנין מיד הקטן ולא שכירות מקום כבר כתב הרמב"ם שאין מוציאין מידי הקטן בדין, ובאור דבריו דלא מהני קנין במטלטלין שקונין מקטן אלא היכי שכבר באו המטלטלין לרשות הקונה, אבל לא בעשה מעשה קנין אחר, אלא דמ"מ חלוק דין כסף מדין שארי קנינים דקנין כסף אם היה מועיל במטלטלין הוי מהני גם בקטן דכסף אינו מעשה קנין אלא נתינת הדמים וכמש"כ בפ"א, וכיון דנתן הקונה להקטן דמי המקח ויש להקטן כל התמורה של מקחו זה היה צריך להיות מועיל גם בקטן, ורק משום דכסף אינו מועיל אלא למי שפרע וקטן אינו שייך שיקבל מי שפרע, וכדאיתא בגיטין דף נ"ב דעיקר קנין בשל יתומים הוא בכסף ומבואר בפ"ט מהל' מכירה אבל מעשה קנין אחר שנמצא שיתחייב הקטן ליתן דבר משלו בשביל מעשה קנין שעשה להלוקח, ע"ז שפיר כתב הרמב"ם שאין מוציאין מידי הקטן בדין, והכונה שאין הקטן יכול להפסיד כלום באופן שנוכל לתבעו בשביל מעשה שלו. ולכן לא מהני אלא משך או המשיך.
ומה שכתב הרמב"ם שהקנין בשטר ואין העדים חותמין אלא על שטר של אדם גדול אינו טעם אלא הוכחה לעיקר דינו דקנין לא מהני בקטן, דכיון שכתבנו דסובר הרמב"ם דגם קטן יכול להשכיר קרקעותיו ושכירות הא נקנה בקנין שנקנה מכירה וממילא נקנה גם בקנין סודר, ואף דהתוס' בב"מ דף י"א כתבו דשכירות קרקע אינו נקנה בחליפין כבר חלק ע"ז הרא"ש וכן פסק הטור בסי' קצ"ה דלא כתוס' א"כ אפשר לומר דהרמב"ם ג"כ סובר כהטור, ואף דהרמב"ם בפ"א הל' י"ח כתב כשם שהקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה וכו', אינו הוכחה דסובר כהתוס' דכתב לשון הגמ' דע"כ מהגמ' אין ראיה דלא מהני קנין סודר מדסוברים הרא"ש והטור דמהני, וא"כ אם נימא דמהני בקטן קנין סודר א"כ אפשר שיכתבו עדים שטר על השכירות דבזה ודאי סתם קנין לכתיבה עומד, וא"כ אמאי אמרינן דחזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול, וע"כ מוכח דלא מהני קנין סודר לקנות מקטן, ולכן לא משכחת שטר בקטן דגם שטר שכירות שלו לא מהני ולא מהני שכירות מקום מקטן אלא דוקא בכסף דבזה מהני גם בקטן.
והנה יש לעורר על הוכחה זו דהא כתב הרמב"ם בפ"ו מה' גירושין בטעמא דקטנה אינה עושה שליח לקבלה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן, א"כ אפי' אם נימא דהקטן יכול להקנות בק"ס מ"מ אין כותבין עליו שטר דהא אין מעידין על הקטן, אכן לפי"מ שראיתי בספרו של אדמו"ר גאון ישראל "חידושי רבינו חיים הלוי" שכתב על הלכה זו דטעם זה הוא דוקא לפי ששליח קבלה צריך עדים לקיומא, ובזה אמרינן דאין מעידין על הקטן, אבל אם א"צ עדים אלא לברר לא אמרינן בזה אין מעידין על הקטן, והוכיח דהא פריך הגמ' בבן סורר מנלן דקטן פטור והאריך בזה לברר שיטות הרמב"ם והראב"ד דדעת הרמב"ם דשליח קבלה צריך עדים לקיומי, לכן אין מעידין על הקטן אבל דעת הראב"ד דא"צ עדים אלא בשביל בירור הגירושין אבל לא בשביל קיומה של השליחות לכן אינו סובר הא דאין מעידין על הקטן, ולפי"ז מבואר דכאן לא שייך הא דאין מעידין על הקטן דאין השטר לקיומי אלא לברר השכירות.
[אכן אדמו"ר לא ביאר טעם הסברא בזה דהיכי שצריך עדים לקיומי שייך הא דאין מעידין על הקטן והיכי שאין צריך עדים אלא לברר לא שייך אין מעידין על הקטן, ונראה עפ"מ דסובר הרמב"ם בפ"ב מה' סוטה ובפ"ג מה' איסו"ב גבי פתוי קטנה דקטנה שהשיאה אביה שזינתה נאסרה על בעלה ודוקא קטנה בת מיאון אין לה רצון, משום דסובר דאין הדבר ברור אם אין לה רצון, ובפ"ג מה' איסו"ב הביא המ"מ מדברי הירושלמי בסוטה פ"ב סתירה לדברי הרמב"ם דאמר שם קטנה אין את יכול דא"ר זעירא ר' יוסי בשם ר' יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון ליאסר על בעלה, וכתב המ"מ שלא מצא ראיה לדברי הרמב"ם אכן בפ"א הל' ב' איתא שם שאלו את בן זומא מפני מה ספק רה"י טמא אמר לון סוטה מהיא אמרו ליה ספק אמר לון מצינו שהיא אסורה לביתה ומכאן אתה דן לשרץ מה כאן רה"י אף להלן רה"י ומה כאן שיש בו דעת לשאל אף להלן דבר שיש בו דעת לשאל, מיליהון דרבנן פליגין דמר ר' זעירא ר' יסא בשם ר' יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון להיאסר על בעלה, והא תנינן כל שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור הא אם יש בו דעת לישאל ספיקו טמא, ברם הכא אע"פ שיש בו דעת לישאל ספיקו טהור, ומבואר דמה דאמרינן דקטנה אין לה רצון אינו בתורת ודאי אלא בתורת ספק, ומזה מוכיח הירושלמי דר' יוחנן לית ליה דס"ט ברה"י מסוטה ילפינן, דא"כ הוי לן לאסור קטנה שזינתה מטעם ספק בקטנה שיש בה דעת לשאל וכדאיתא בסוכה בדף מ"ב, וצ"ל דר' יוחנן דסבר דלא ילפינן ס"ט מסוטה סבר דלא אסרה תורה ספק סוטה אלא משום דאיכא רגלים לדבר, אבל בספק של קטנה אם יש לה דעת כיון דליכא רגלים לדבר מוקמינן לה בחזקת טהרה, אבל בן זומא דיליף ס"ט ברה"י מסוטה מוכח דסבר דאפי' בלא רגלים לדבר אסרינן, וא"כ אמאי לא אסרינן קטנה, ולפי"ז להלכה כיון דסוגיין דבבלי ריש נדה ועוד בכמה דוכתי איתא דספק טומאה ברה"י מסוטה ילפינן, א"כ מוכח דקטנה שזינתה נאסרת מספק וכדעת הרמב"ם.
ולפי"ז נוכל לומר דגם לענין דין שליחות אם משום טעם שאין לה דעת היה הדבר ספק דאפשר יש לקטנה זו דעת ושליחות שלה צריך שיתקיים ונ"מ דאף דעכ"פ לא תוכל להיות מותרת לעלמא, אבל נ"מ דמטעם שאין לה דעת לא נוכל לומר דהגט שנתקבל ע"י שליח קבלה שלה בטל וכשימות בעלה תהיה מותרת לכהונה ואף די"ל דלא דמי דין רצון דצריך גבי זנות לדין דעת דצריך גבי שליחות, מ"מ אינו מוכרח לחלק דגם לענין שתהי' נאסרת על בעלה דהוא משום ומעלה מעל באישה צריך גדר דעת ואם אין לה דעת הוי בגדר אונס דהתירה התורה, לכן כתב הרמב"ם דכאן לא מהני ספק כלל דשליח קבלה צריך עדים והיינו לקיומי, וממילא לא מהני שליחתה כלל, וכמו שכתב הרשב"א ריש קדושין גבי נתן הוא ואמרה היא דאע"פ שהוא מוכח דלשם קדושין נתן מ"מ אינה מקודשת דאין כאן עדים ואין כאן עדות שמיעה ולא ראיה לשם עדות אלא שהם דנים כונת הלב ואין כאן עדות, וא"כ ה"נ כיון דספק לעדים אם יש לה דעת בעשיית השליחות אין כאן עדות לקיומי.
והנה אדמו"ר זצ"ל כתב דמה דלא סגי להרמב"ם טעמא דחסרון דעת כמו שכתב בעצמו בפ"ב מה' שלוחין משום דנ"מ לענין מזכה גט לאשתו במקום יבם דאין שם חסרון דעת דכיון דאי הוי זכות מהני גם שלא מדעתה, אבל צ"ע בזה דא"כ מסתבר דלא שייך ג"כ אין מעידין על הקטן, כיון דאינו על מעשה שלה אלא דאנן סהדי דהוי זכות. אבל לפימש"כ מבואר דבפ"ב מה' שלוחין כתב הרמב"ם עיקר הכלל דמי שאינו בן דעת כמו חרש שוטה וקטן אינם יכולים לעשות שליח, ובזה מיירי בקטן גמור שודאי אין לו דעת וכמש"כ הגר"א לענין חרש דחרש שהוזכר אצל שוטה הוא חרש גמור הבאנו דבריו בהלכה ב' וכן ה"נ מכוין הרמב"ם שם לקטן גמור שודאי אין לו דעת אבל כאן משמיענו הרמב"ם דכל קטנה אינה יכולה לעשות שליח לקבלה, אפי' קטנה שהוא ספק אם יש לה דעת מ"מ אינה יכולה לעשות שליח, ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן.]
אכן בכ"ז שביארנו אינו מבואר אלא קנו מיד הקטן אבל שכירת המקום הא לכאורה כבר בא לרשות הלוקח ולמה לא מהני, אך הרמב"ם לשיטתו דסובר בפ"י מה' שכירות דחצר המושכר אינו קונה לשוכר אלא למשכיר, והראב"ד השיג עליו מדין שוכר את מקומו והש"ך בסי' שי"ג שהבאתי דבריו למעלה כתב בזה תי' אחד דדעת אחרת מקנה אותו שאני, ותי' ב' כתב דשאני התם דלכך שכרו ע"ש בדבריו, עכ"פ בעיקר דינא הוי מקום השכור ברשות המשכיר יותר משהוא ברשות השוכר כיון דלענין מציאה קנה המשכיר, ורק דכשהמשכיר מקנה לשוכר יכול השוכר לקנות בדין חצר, אבל גבי קטן כיון דאמרינן דא"א לקנות ממנו אלא כשכבר בא המקח לרשות הלוקח, בזה אנו צריכין דוקא שיצא כבר מרשות הקטן, אבל השכיר את מקומו כיון דעדיין המקח ברשותו אף דמהני מדין קנין חצר להשוכר אבל לקנות מקטן לא מהני, ומה דאיכא בשכירות מקום גם דין אגב בזה ודאי דמי לדין קנין סודר דלא מהני בקטן כמש"כ.
והנה בפ"ג הל' ו' כתב הרמב"ם וכן השוכר המקום וכו' שהרי נעשה ברשותו ועמש"כ שם דהקנין הוא מטעם חצר, וקשה כיון דסובר הרמב"ם דגבי ומקומו מושכר לו הוי הקנין מדין אגב למה כתב כאן דהקנין הוא מדין חצר, וכן כתב בפ"ד הל' ו' עד שיוציאם מרשותו בשכירות מקומן, ונראה דמתני' דתנן אם היה פקח שוכר את מקומו מפרש גם הרמב"ם מדין חצר ולא מדין אגב, והטעם דלשון אם היה פקח לא משמע דהמוכר מקנה לו ע"י שכירות המקום אלא דהלוקח שוכר המקום עוד קודם שנגמר המקח דכשיגמר המקח יקנה, ועוד דלשון שוכר את מקומן קאי גם אם היו הפירות מופקדין ביד אחרים כדקתני וכמש"כ הרמב"ם בפ"ד הל' ו'.
עתה נבוא לדברי הראב"ד והנה בהשגתו הראשונה כתב המ"מ בפשיטות דכיון דמתנתו מתנה כ"ש דאפשר שיהיה ממכרו עד שתות מחילה כמו בגדול משום כדי חייו, אך השגתו השניה צריכה ביאור דהמ"מ כתב ואיני מבין דבריו דמה ענין זה לדמיון שהקנין הוא ככסף, שאם הוא ככסף ודאי לא קנה הלוקח ע"ש בדבריו, אבל באמת דברי הראב"ד מבוררים דמוכח מדברי הרמב"ם דכסף היה מועיל גבי קטן אם היה מועיל לקנין גמור, וכמש"כ למעלה מדהוצרך לומר שאין הקטן מקבל מי שפרע, וטעמא דאף דקנין סודר ואגב לא מהני שאין מוציאין מידי הקטן בדין, זהו בקנינים אחרים אבל כסף כיון שנתן הלוקח דמי המכר הוי מהני גם בקטן דזהו עיקר דרך הקנין ובודאי הוי מהני מטעם כדי חייו שיהיה מהני מכירתו, ורק דכיון דכסף אינו קונה אלא למי שפרע ודאי לא שייך בקטן מי שפרע, ולזה השיג הראב"ד דקנין הוא ככסף מההיא מעשה דכומתא דמוכח שעבד יוצא בק"ס משום כסף, וממילא כאן מהני יותר מכסף דק"ס מהני לקנין גמור וזהו שכתב ונמצא כסף גומר דעדיף משאר כסף וקנה לגמרי, והמ"מ חשב דכונת הראב"ד בזה על שחרור עבד והשיג עליו ובודאי לא עלה זה על דעת הראב"ד דקיי"ל כסף גומר בעבד וא"צ ג"ש, אלא דכונתו הוא דנמצא דכאן כסף גומר והיינו בכסף של קנין סודר דלא תיקנו חכמים לבטל הקנין, אלא דהראב"ד לשיטתו שהשיג על הרמב"ם בפ"ה מה' עבדים שכתב דקנין לא מהני בעבד מההיא דכומתא, והרמב"ם לשיטתו דפסק שם דקנין לא מהני בעבד אלמא דסובר דקנין סודר לא הוי כסף.
אכן דעת הרמב"ם צריכה ישוב דודאי מוכח מההיא מעשה דכומתא דעבד כנעני יוצא ע"י קנין סודר דאיתא שם דהא דאמר ר"נ דלא עשה ולא כלום משום דהוי בכליו של מקנה, וכבר הוכיחו כן שם בתוס' דמוכח דאי הוי בכליו של קונה הוי מהני קנין סודר גבי עבד, ונראה לפימש"כ התוס' ריש קדושין בהא דאמר ואימא אף בחליפין דגרסינן ואשה בפחות משו"פ לא מיקניא ולא גרסינן נפשה, דהגמ' ס"ד דחליפין מדין כסף הם קונים ומשני דכיון דאיתנהו בפחות משו"פ א"כ אינם מדין כסף, וכן ביאר הרמב"ן בחדושיו, ולפי"ז יש לומר דכל הראיה דחליפין אינו מדין כסף בשביל דאיתנהו בפחות משו"פ אינו אלא לרב דסבר בכליו של קונה, אבל ללוי דסבר בכליו של מקנה ובההוא הנאה דמקבל מיניה א"כ אינו מוכח כלל דכשמקבל ממנו פחות משו"פ אין ההנאה שו"פ, איברא שהר"נ בסוגיא דאדם חשוב כתב דמה דללוי דאמר בכליו של מקנה לא צריך אדם חשוב משום דהנאת קבלת אדם שאינו חשוב אינה שו"פ ומשום דבחליפין מהני פחות משו"פ, אבל באמת תי' הר"ן אינו מוכרח דהא שו"פ הוא שיעור פחות מאוד, וא"כ מאי פסקת דבאדם שאינו חשוב יש הנאה ואינה שו"פ דמאן שם לך הנאה זו שתהיה הנאה ושויה פחות מפרוטה, ע"כ נראה דאפשר לומר באופן אחר דבאמת באדם שאינו חשוב ודאי אינו ברור דיש הנאה מקבלתו, אבל בממון דמהני הודאת בע"ד מהני כשאומר שמוכר לו בעד קבלתו והוי כאילו מודה שיש לו הנאה, אבל בקדושין צריך שבאמת יתן לה כסף, וגם צריך שהעדים יראו שנותן לה הכסף, ולא מהני כלל הודאתה שתודה בפני עדים שנותן לה כסף אם העדים אינם רואים, לכן בעינן אדם חשוב שידעו העדים שיש לה הנאה בקבלתו, וממילא אין אנו צריכין לומר ללוי דחליפין אינם מתורת כסף דמה דלא מהני בקדושין כשאינו אדם חשוב הוא משום דאינה ברורה הנאת הקבלה ובאדם חשוב באמת מהני קדושין.
וא"כ מבואר עכשיו שפיר דללוי דאמר בכליו של מקנה יש לומר דחליפין הוא ג"כ מדין כסף. והוא גדר מגדרי הכסף ולכן הוי מהני גם בעבד כנעני, ולכן שפיר אמר בגמ' דמה דלא עשה ולא כלום הוא משום דהוי בכליו של מקנה, ואף דבע"כ איכא נמי איסורא מ"מ לא דמי לקדושין דהא אשכחן דמהני הודאת בע"ד בשחרור עבד בגיטין דף מ' דהאומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין חוששין שמא זיכה לו ע"י אחר, וכתבו בתוס' דהוי ודאי, ואפי' אם נימא דלהוציא מידי איסור עבד יהיה צריך ג"ש מ"מ מיושב דאי הוי מהני בכליו של מקנה לא הוי אמר לא עשה ולא כלום. דעכ"פ היה משוחרר מדין שעבוד, לכן אמר שפיר משום דהוי בכליו של מקנה, אבל לדידן דבכליו של קונה לא הוי חליפין מגדר כסף כלל כדאמר בריש קדושין ולא מהני בעבד, ודברי הרמב"ם מיושבים ומבוררים.