אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק כט · הלכה ב

פרק כט

החרש כיצד נושא ונותן חרש שאינו לא שומע ולא מדבר או מדבר ואינו שומע כלום מוכר ולוקח המטלטלים ברמיזה אבל לא בקרקע, ואף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בדיקות רבות ומתיישבין בדבר.
השגת הראב"ד אבל לא בקרקע וכו' א"א זה לא ידעתי למה עכ"ל.
המ"מ כתב דלא ידע על מה כונת הראב"ד להשיג דמה שכתב הרמב"ם אבל לא בקרקע היא משנה מפורשת, אלא שתמה המ"מ על דברי הרמב"ם ובודאי ע"ז צריך להעמיד ההשגה במה שכתב דגם מדבר ואינו שומע בכלל דמוכר במטלטלין ולא בקרקע, דהא בגיטין דף ע"א איתא בבריייתא דמדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה הן כפקחין לכל דבריהן והוא ג"כ משנה בפ"א דתרומות דחרש שדברו חכמים הוא שאינו שומע ולא מדבר, וסיים בוצ"ע, וכתב ע"ז הכ"מ דע"כ אין הכונה כפקחים ממש דהא גם נשתתק צריך בדיקה ולא דמי לפקח, וכיון דתניא דמדבר ואינו שומע זהו חרש א"כ דינו כחרש לדברים שלא נאמר בפי' שאינו כחרש, ותירוצו אינו מבורר דמה דצריך בדיקה זהו להבין רמיזותיו ואין הבדיקה על דעתו, ומנ"ל לומר דאינו כפקח כיון דתניא כפקחין לכל דבריהן, עוד תי' הכ"מ דהתם בברייתא מיירי ששומע קצת ותי' זה בודאי דחוק.
והנה עוד יש לתמוה דהא שם תניא בברייתא חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו כו' אלא למטלטלין אבל לא לגיטין, וא"כ קרקע וגיטין כי הדדי נינהו וכן כתב כאן להדיא הכ"מ וא"כ קשה דכאן השוה מדבר ואינו שומע לחרש גמור ובה' גירושין פ"ב הל' ט"ז לא הזכיר הרמב"ם דין מדבר ואינו שומע, וכתב שם הכ"מ וז"ל ולא כתב רבינו דין מדבר ואינו שומע משום דמכלל דבריו נלמוד דכיון שאינו חרש גמור דינו כדין האלם, ויותר נראה לומר שכל שמדבר דינו כפקח גמור שהרי מתוך דבורו ניכר אם הוא בן דעת ומשו"ה לא הזכירו רבינו אבל מדברי הר"ן נראה שסובר כדעת הראשון דמדבר ואינו שומע דינו שוה לשומע ואינו מדבר עכ"ל, הרי שלא נסתפק הכ"מ אלא אם צריך בדיקה אבל עכ"פ אינו כחרש ומ"ש דגבי קרקע דינו כחרש, עוד קשה דבה' אישות פ"ב הל' כ"ו כתב הרמב"ם חרש וחרשת האמורים בכ"מ הם האלמים שאין שומעים ולא מדברים, אבל מי שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הוא ככל אדם, והרמב"ם כאן סתר לא רק כללא דמתני' וברייתא אלא גם כלל שכתב בעצמו.
והנה הגר"א ז"ל בחו"מ סי' רל"ה ס"ק נ"ד כתב וז"ל, הרמב"ם מפרש מ"ש במתני' חרש וכו' הוא כולל ג"כ מדבר ואינו שומע וכמ"ש בחגיגה קתני חרש דומיא דשוטה וערש"י שם ד"ה חרש שדברו כו' שהשוו אותו לשוטה לפוטרו, ובזה ניחא מאי דאמרו שם וממאי דמדבר ואינו שומע חרש, דלכאורה אין נ"מ בזה אלא דנ"מ לחרש שלא נשנה אצל שוטה, ולא קאמר וזה וזה ה"ה כפקחין אלא שאינם כשוטה בזה הושוו כמש"ש [בגיטין דע"א] חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו וכו' אלא במטלטלין עכ"ל הגר"א, וגם דבריו אינם מבוארים דהא בהך ברייתא תניא אבל לא לגיטין, ומ"מ סובר הרמב"ם דגבי גיטין אינו נדון מדבר ואינו שומע כחרש, וכן קשה גם לדעת הגר"א הלשון כפקחין לכל דבריהם, וכן לשון הרמב"ם בה' אישות שכתב הרי הוא ככל אדם ומשמע דהוא כפקח גמור.
ונראה בכונת הגר"א דבכל מה דהחסרון הוא מצד דעת יש למדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר דין כפקחין לכל דבריהם, אבל יש ענינים דנתמעט דין חרש מטעמים אחרים ולא משום חסרון דעת ובזה גם מדבר ואינו שומע דינו כחרש. ובירושלמי ריש תרומות על מתני' דתנן חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר מייתי עלה הא דתנן בריש חגיגה הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן ואמר ר' אלעזר דטעמא משום דכתיב למען ישמעון ולמען ילמדון, ואמר ע"ז ר' יונה הדא אמרה דלית כללין דרבי כללין היינו דהכלל ששנו במתני' אינו כלל ברור, ומייתי נמי הא דתנן בהך מתני' חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום אלמא דיש לו שם חרש, וכן מייתי מתני' דיבמות דתנן חרש שנחלץ והחרשת שחלצה דאמר ר' יוחנן לפי שאינו באמר ואמרה, ומדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר בכלל, ואמר גם ע"ז הדא אמרה דלית כללין דרבי כללין, אבל בבבלי ריש חגיגה מוכח דהכלל הוא ברור, ולכן סובר הגר"א דלהבבלי החלוק הוא דהיכי שנזכר חרש אצל שוטה דזהו משום חסרון דעת אז הכונה דוקא שאינו לא שומע ולא מדבר, ולכן תני אח"כ בהך מתני' גופא חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה משום דהחסרון אינו אלא משום ברכה ומ"מ נקרא חרש דמה דאמר ברישא אינו אלא דלא נקרא חרש היכי דהחסרון הוא משום דעת כמו בשוטה, ובירושלמי סבר דגם שומע ואינו מדבר הוא חרש, אבל בברייתא דגיטין בבבלי אמר דשומע ואינו מדבר לא נקרא כלל חרש, ובהא דהכל חייבין בראיה מבואר בבבלי בחגיגה, ובהא דחרש שנחלץ אף דמטעם זה גם אלם בכלל סבר בבבלי דבמתני' לא תנן אלא חרש אלא דרבא הוסיף דאלם ואלמת נמי חליצתן פסולה. לפי טעמא דר' ינאי, ועיין בחידושי הרשב"א שם.
ולפי"ז מה דתנן חרש רומז ונרמז במטלטלין וכן מה דתניא בגיטין חרש לא הלכו אחר רמיזותיו אלא למטלטלין אבל לא לגיטין אינו משום דאין לו דעת, אלא דכח הרמיזה לא מהני אלא במטלטלין ולא לקרקע, ואף דאלם ששומע ואינו מדבר מהני רמיזתו גם לקרקע ולגיטין, צריך לחלק בין רמיזה שלו לרמיזה של אחרים דאלם שהוא מוכר ע"פ רמיזה שלו ושומע מה שאחרים מדברים עמו מהני רמיזתו, אבל מדבר ואינו שומע שהוא צריך להבין את הרמיזה של אחרים ואין אנו סומכין שהוא מבין רמיזת אחרים ולכן לא מהני, ועכשיו מיושב החילוק מדין קרקע לדין גיטין דכיון דבין מדבר ואינו שומע בין שומע ואינו מדבר הן כפיקחין לענין דין דעת, רק החילוק הוא בדין רמיזה, א"כ לא שייך דין רמיזה אלא בדין מקח וממכר שמתוך שאינו יכול להבין רמיזתן של אחרים אינו יודע במקחי הקרקעות, ולכן אף שהוא מדבר שהוא מוכר בכך וכך מעות ונתנו לו המעות לא מהני מכירתו, אבל בקדושין ובגיטין כיון שאין החסרון בדעת שלו שפיר מהני הקדושין והגירושין שלו, ואין כאן רמיזה כלל, ובשומע ואינו מדבר מהני גם רמיזתו ע"י בדיקה דזהו דין אלם, ומבואר מה דבהך ברייתא תניא אבל לא לגיטין דבגיטין לא שייך אלא באינו מדבר ואינו שומע דבמדבר ליכא רמיזה כלל, ולפי"ז צ"ל כהכ"מ דגבי גיטין במדבר לא צריך בדיקה כיון דאין החסרון משום דעת, דלגבי דעת הא קיי"ל שהן כפקחין לכל דבריהן.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה