אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יד · הלכה טו

הלכה י

כל המאנה את הגר בין בממון בין בדברים עובר בג' לאוין שנאמר וגר לא תונה זה הוניית דברים. ולא תלחצנו זה הוניית ממון, הא למדת שכל המאנה את הגר עובר בג' לאוין משום לא תונו איש את עמיתו, ומשום אל תונו איש את חיו ומשום וגר לא תונה. וכן אם לחצו והונהו בממון עובר בג' לאוין משום אל תונו איש את אחיו, ומשום ולא תונו איש את עמיתו, ומשום ולא תלחצנו. ומפני מה עובר בגר על לאו של הוניית דברים אף בהוניית ממון ועל לאו של הוניית ממון אף בהוניית דברים מפני שהוציא הכתוב את שניהם בלשון הונייה סתם וכפל לאוין בגר בב' הדברים בפי' לא תונו ולא תלחץ.
המ"מ הקשה דבגמ' אמרינן דבגר גופא איכא ב' לאוין באונאה וב' בלחיצה ולמה הוצרך הרמב"ם לחדש דבאונאה איכא גם לאו דלחיצה ובלחיצה גם לאו דאונאה ונשאר בצ"ע וגם הלח"מ נשאר בצ"ע עוד קשה דהרמב"ם בה' עבדים חשב ב' לאוין דגר לא תונה ולא תלחצנו, ודישראל חשב בחדא, וכאן חשב ב' דישראל וחד דגר ונמצאו דברי הרמב"ם תמוהים בתרתי במה שסתר דברי הגמ' ובמה שסתר דברי עצמו.
והנראה בזה לפי"מ שהשריש לנו הרמב"ם בפתיחה לספר המצות שורש ט' דלאוין או עשה שהוכפלו אין מונין אותם וכמו שאין מונין י"ב לאוין בשבת וז' לאוין בדם, ואין מונין אלא היכי שכל לאו מהם יכלול ענין זולת הענין שיכלול הלאו האחר, אבל אם הם כולם ענין אחד כולם הם רק לחוזק, וכתב שם וז"ל, ודע כי אפי' תמצא לשון חכמים כי מי שיעבור האזהרה הפלונית עובר על כך וכך לאוין לא יתחייב מזה שתמנה הלאוין כולם. ואמנם אמרם שהוא עובר בכך וכך עשה או כך וכך לאוין בעבור הכפל הצווי או האזהרה במצוה ההיא כי הוא עבר על אזהרות רבות, ולפי"ז מבואר דמה דמנו בגמ' תרי לאווי דכתיבי בגר אינם רק לעבור על אזהרות, אבל לא יבואו בחשבון הלאוין ואם היה שייך בהלאוין מלקות לא היה לוקה אלא א', והרמב"ם רצה לפרש הברייתא דיש ג' לאוין מיוחדים שיש למנותם גם במספר הלאוין, ובמה דנטה מדרך הגמ' ודרש בעצמו, י"ל דכיון דאין נ"מ להלכה סובר שהוא כדרכי האגדות והדרש שכבר ידוע שיטת הרמב"ם שאפשר לנטות מדרך הגמ' דלא הוקבע בזה הלכה ברורה. וכמו דמפרשי התורה נטו לפעמים מדרך הגמ' בפשוטי המקרא ואפי' ברמב"ן על התורה נמצא כן.
ועתה עלינו לבאר דברי הרמב"ם במה שסותרים דבריו שבכאן להל' עבדים. ונראה דעיקר ביאור דברי הרמב"ם הם דכיון דהתורה חלקה בגר לשני ענינים אונאה ולחיצה, וגבי ישראל כתיב תרווייהו בלשון לא תונו מוכח דגם בלחיצה יש גדר אונאה וילפינן גם אונאה מלחיצה דכמו דבלחיצה יש גדר אונאה ה"נ באונאה יש גדר לחיצה דבמה שמצער אותו בדברים יש בזה גם לחץ ודחק, ומה דמפרש המכילתא לא תונו בדברים ולא תלחץ בממון זהו עיקר הלאו אלא דממילא יוצא מלחיצה אונאה ומאונאה לחיצה, והנה בישראל לא אמרינן כן דכיון דכתיב בחד לשון לא תונו וכתיבי תרי קראי חד בממון וחד בדברים אמרינן דהוא שם כללי, ואינו עובר אלא על לאו אחד, ותרי קראי הוא לומר דבין בממון בין בדברים עובר, אבל בגר דהקפידה התורה על אונאתו וחלקה בין אונאתו ובין לחצו וכתובין בלאוין מיוחדים ע"כ לגביה הוו גם תרי לאוי דישראל דחד בדברים דעיקרו אונאה, וחד בממון דעיקרו לחיצה נמי לאוין מיוחדים כיון דלגבי גר החמירה תורה שלא לחשוב אונאה ולחיצה לענין כללי.
ולפי"ז היה צריך לומר דבגר איכא ד' לאוין ב' דישראל וב' דגר אבל זה א"א דכיון דבישראל ליכא אלא לאו אחד ורק בגר החמירה תורה לחשבן ללאוים מיוחדים, א"כ אם נחשוב בין לאוי דישראל בין לאוי דגר הוי זה לאוי כפלות כיון דרק משום לתא דגר מחמרינן, ולכן כפי הפשוט היה צ"ל כמש"כ הרמב"ם בהל' עבדים דמנינן חד לאו דישראל ותרי לאוי דגר לא תונה ולא תלחצנו, בשביל שגילתה התורה בישראל דכתבן בלשון לא תונו דעובר על של זה בזה, אלא דכאן כתב הרמב"ם תרי לאוי דישראל וחד דגר, משום דבאמת איכא ד' ורק דבשביל דבלאו הרביעי כבר ליכא גדר חדש והוי כפלות, והוכחה ברורה דהרמב"ם אינו מדייק בלאוי כפלות הוא בדבריו כאן דבלאו דלחיצה פתח בולא תלחצנו וסיים בולא תלחץ והם שני לאוין וע"כ דאין קפידא אצלו כיון שהם לאוי כפלות, ובודאי דבכונה שינה בדבריו להשמיענו דלאוי כפלות הוו כמו חד, ופתח בזה וסיים בזה ולכן שינה גם מדבריו בכאן לדבריו בהל' עבדים דכאן כתב ב' דישראל וחד דגר, ובהל' עבדים ב' דגר וחד דישראל משום דבאמת תרווייהו איתנהו אלא שהם לאוי כפלות וכנ"ל.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה