אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יג · הלכה טז

הלכה יא

שכרו לזרוע לו קרקע ואמר זרעתי בה זריעה הראוי בה. ובאו עדים שזרע בה פחות מן הראוי לה הרי זה ספק אם יש לו הונייה מפני הזרע או אין לו הונייה מפני הקרקע, לפיכך אין מוציאין מיד נתבע וכן אין משביעין אותו אלא שבועת היסת מפני צד הקרקע שיש כאן.
המ"מ הביא מה שהקשה ע"ז הרמב"ן וז"ל וכי מפני שהוא קרקע לא ישלים תנאו ואם לא זרע בה כראוי הפסידה, ואם קבל עליו לשלם ישלם כדתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, ואם אין עליו תשלומין הפסיד שכרו ומה מקום לאונאה עכ"ל, וכתב הכ"מ דלא דמי לאם אוביר ולא אעביד שהרי עכ"פ שבחה [אלא שלא שבחה] כראוי לה ולכן יש לו שכר, ודבריו אינם מובנים דחלק שהפחית מלזרוע למה לא יהיה כמו שהוביר, ומצאתי שתמה ע"ז הנתיבות וכתב דהוי כמו שהוביר חלק הקרקע, ובזה היה אפשר לומר דכיון דאם אוביר ולא אעביד הוא תנאי מצד המקבל, לכן דיינינן כלשון התנאי דוקא בהוברה ממש ולא היכי שלא זרע כראוי כיון דעכ"פ יש קצת שבח, ולא דמי להוביר חלק הקרקע דהתם חלק זה הוביר לגמרי, אלא דמ"מ קשה עכ"פ קושיית הרמב"ן דיפסיד שכרו, ומש"כ הכ"מ דכיון שלא הוביר לגמרי יש לו שכר אינו מובן כלל, דכיון שקלקל השדה במה שזרע פחות באופן שא"א לתקן ולהוסיף כמו שכתב המ"מ בשם הראב"ד א"כ למה יקבל שכר.
והנה הנתיבות כתב דמיירי שהבעה"ב בעצמו טעה וחשב שקרקע כזו א"צ לזרוע בה אלא חמש מדות והפועל לא פשע ועשה כמו שצוה בעה"ב, אלא שהיה טעות ואונאה בהשכירות שפועלים נוטלים בעד שדה כזו ששה דינרים וזורעים ששה והוא זרע חמש, ודבריו תמוהים חדא דבגמ' איתא להדיא דאמר איהו שדאי כדאיבעי לה, והר"ח דאינו גורס כן מפרש באופן אחר דלא כהרמב"ם, וכן כתב הרמב"ם ואמר זרעתי בה זריעה הראויה לה והיכי אפשר לפרש כדברי הנתיבות, ועוד דממ"נ אם יש חילוק בכמות העבודה בין שש מדות לחמש, א"כ אין עיקר הטעות במה שלא זרע זריעה הראויה אלא שבעד שש המדות משלמים ששה דינרים והוא זרע חמש ונטל שש, ואם אין נ"מ בכמות העבודה רק באופן הזריעה א"כ אין כאן אונאה מצד הפועל כי הבעלים אמרו לו כמה לזרוע, והיה נראה לומר דזה ודאי שהפועל הטעה ואמר זרעתי זריעה הראויה אלא שהכונה שאמר בעת מעשה הזריעה שזו היא זריעה הראויה והבעלים נתרצו בכך וזהו אונאה אבל אכתי אינו מיושב דאף שהטעהו וסמך עליו מ"מ אין זה מגדרי אונאה אלא מגדר טעות, וכמו יין ונמצא חומץ שחשב שזהו זריעה הראויה לה ונמצאת שאינה ראויה לה.
לכן נראה כדברי הכ"מ וכפשטות לשון הגמ' והרמב"ם דרק הפועל הוא שאמר זרעתי זריעה הראוי בה, אלא דכאן הוא באופן של אומד דהיינו שיש קרקע משובחת שמקבלת הרבה זרעים ויש קרקע גרועה שמקבלת פחות ותלוי הדבר באומד הקרקע ואפשר דיש נ"מ גם בשינוי העתים בלחות ויבשות הקרקע, ולכן דמי להא דתנן בתרומות פ' ד' דהאומר לשלוחו צא ותרום תורם בבינונית אחד מחמישים, פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה ואמר ע"ז בכתובות דף ק' משום דא"ל בהכי אמדתיך, ומוכח דאף דטעה בהאומד מ"מ לא נתבטל השליחות וה"נ לא נתבטל השכירות בשביל זה שטעה באומד שלו וכ"ש דלא שייך כאן להא דאם אוביר ולא אעביד דלא דמי להוביר חלק מן הקרקע דהכא זרע כל הקרקע אלא שזרע פחות כפי האומד שלו, ומ"מ איכא דין אונאה וכמו שכתב רש"י בד"ה כדבעי לה דמידי דאומדנא דשכיח דטעו הוי כדין אונאה, דלא דמי לדבר שיש בו פחת או מום דאפי' בקרקע חוזר דהתם ברור לכל והוי טעות, אבל דבר שהוא תלוי באומד הוי כמו אומד בשיווי המקח דתלוי בדין אונאה ובקרקע אין אונאה.
והנה הכ"מ כתב נראה ששכרו בקבלנות ואע"פ שכתב רבינו בסוף הפ' שקבלן יש לו אונאה ה"מ בקבלן דמטלטלין אבל לא בקבלן דקרקע, ואני תמה על דבריו דלפי"ז איכא הוכחה ברורה מכאן דקבלן דמטלטלין יש לו אונאה, וא"כ למה כתב הרמב"ם דין זה בלשון נראה לי, לכן נראה דאפי' אם היינו אומרים דקבלנות דינו כשכירות אינו אלא כשהאונאה היתה בשכר פעולתו דבזה יש לומר דדמי לשכירות פועל דאין לו אונאה, אבל כאן דאין האונאה במקח שכר פעולתו אלא באומד כמה צריך לזרוע הקרקע, לכן אם זה חשיב מטלטלין אין האונאה בשכר פעולתו כלל אלא אונאה במטלטלין והוי כמו שמכר לו מטלטלין פחותים באופן שתלוי בגדרי אונאה ולא בגדרי טעות וכמו שבארנו.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה