אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יג · הלכה ז
העכו"ם אין לו הונייה שנאמר איש את אחיו ועכו"ם שהונה את ישראל מחזיר הונייה בדינין שלנו לא יהא זה חמור מישראל.
הלח"מ הקשה דבבכורות ריש פ"ב אמרינן דלר' יוחנן דרשינן לעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה ולר"ל דרשינן לעמיתך אתה מחזיר אונאה ופריך הגמ' מאל תונו איש את אחיו נפקא ומשני חד בעכו"ם וחד בהקדש, ובב"מ פ' הזהב אמרינן דהקדש אימעט מקרא דאחיו ולא הקדש, ומבואר דאי מצריכינן תרי קראי חד לעכו"ם וחד להקדש, ממעטינן לעכו"ם מלעמיתך והקדש מאחיו, והרמב"ם כתב בהיפוך דעכו"ם ממעט מאיש את אחיו והקדש ממעט בהל' ח' מעמיתך, ועוד הקשה דכיון דהרמב"ם פסק כר' יוחנן הו"ל למעט עכו"ם והקדש מחד קרא כדמוכח בבכורות ונשאר הלח"מ בצ"ע, והנה שיטת הרמב"ם דעכו"ם קונה בין בכסף בין במשיכה וכבר כתבתי בפ"ג מה' מכירה דסובר כשיטת הרר"ח שכתבו התוס' בב"מ דדרשינן לעמיתך בכסף ולנכרי בין בכסף בין במשיכה, ועכ"פ איצטריך לעמיתך לזה, וקשה דברי הרמב"ם בתרתי.
והנראה בזה דהנה הלח"מ כתב דלר' יוחנן ע"כ ילפינן עכו"ם והקדש מחד קרא אבל הרמב"ם לא ניחא ליה בזה וסובר דודאי עכו"ם הו"ל יותר למעט מהקדש, ועיין מה שכתבו התוס' בפסחים דף ה' ועיין מש"כ הפנ"י שם דגבי בל יראה גם חמץ של ישראל אם לא קבל עליו אחריות אינו עובר והפנ"י רוצה לחדש דבאמת בשל ישראל עובר אבל זהו חידוש גדול, ומה דנתמעט עכו"ם הוא משום דשל ישראל לא בא קרא למעט כיון דעכ"פ ישראל בעל החמץ עובר, אבל עיקר המיעוט הוא של אחרים ואפי' בשל ישראל אחר אינו עובר ולכן לא הוזכר בלשון של עכו"ם אלא בלשון של אחרים, ובזה שפיר נוכל לומר דשל אחרים ושל גבוה מחד קרא אתו, אבל עכו"ם יותר מסתבר למעט מהקדש לכן סובר הרמב"ם דגם לר' יוחנן צריך תרי קראי, אלא דכשנדייק לא כתב הרמב"ם קרא דלעמיתך אלא קרא דבתריה מיד עמיתך, וע"ז כתב עמיתך ולא הקדש, וזהו משום דסובר דלר' יוחנן נמי צריך תרי קראי.
-השמטות ומלואים-
במש"כ לעיל והפנ"י רוצה לחדש, עיין באו"ח סי' תמ"ג בביאור הגר"א ס"ק י"א דסובר כן, ועמש"כ שם במשנה ברורה. [ע"כ]
אכן צריך לבאר דכיון שכתב הרמב"ם כאן דאם הקנה לו סודר ע"מ להחזיר מהני לקנין, א"כ עכ"פ אינו כרב אשי בנדרים דאמר ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס לא מיתפיס דהא אם הקנה בפי' הסודר עמ"ל נמי מהני לקנין, ומוכח כהר"נ דדברי רב אשי בנדרים הוא דחויא בעלמא, וכיון דהוא דחויא בעלמא א"כ מנ"ל להרמב"ם לפסוק דלא כר"נ דכל קנין סודר הוא במעמ"ל, ועוד דבהא דפליג עוד רב אשי על ר"נ שם בהך עובדא שיקנה לבנו שיקנה לבן בנו כשיהי' צורבא מרבנן כתב הר"נ שם דבזה קיי"ל כרב אשי דאף דבהא דסודרא אי תפיס מיתפיס קיי"ל כר"נ דהוי רק דחויא בעלמא, אבל בזה פליג עלי' וכונתו דמעיקרא אמר ר"א רק ומאן לימא לן וכו', אבל אח"כ פליג עלי', וכתב עוד הר"נ דהרמב"ם פסק בשתיהן כר"נ ומשמע דס"ל דכיון דפירכא קמייתא דרך דחויא הוא כל מאי דא"ל נמי לדחויא מכוין עכ"ל, וא"כ מוכח דהרמב"ם נמי סובר דהא דקאמר רב אשי הוי רק דחויא, וא"כ מנ"ל להרמב"ם לפסוק דלא כר"נ.
ונראה דמה דלא פסק כרב נחמן אינו משום הא דרב דנדרים דודאי אינו אלא דחויא אלא דהוא מהא דרב אשי בקדושין דאמר בכולהו קני דקאי נמי על במכר, ולפימש"כ דהוא על קנין סודר דוקא דבקנין כסף שהוא משום שיווי הדמים ודאי לא מהני להחזיר, וא"כ רבא דאמר במכר לא קנה ע"כ דלא סבר כר"נ דסתם סודר הוא ע"מ להחזיר, ולכן גם רב אשי דאמר בכולהו ודאי ג"כ לא סבר כר"נ דסתם סודר הוי ע"מ להחזיר, דא"כ לא הו"ל למימר דקני אלא דע"כ הכי הוא ומוכח דבזה סבר כרבא דסודר אינו דוקא עמ"ל אלא דסבר רב אשי דגם במעמ"ל קני בקנין סודר, ולכן דברי מבוארים דדעת הרמב"ם דסתם ק"ס אינו ע"מ להחזיר ומ"מ פסק שפיר בהל' נדרים דקני ע"מ להקנות קנה.
אכן כל זה הוא לדברי הר"נ דהרמב"ם פסק כר"נ דקני ע"מ להקנות ולית ליה סברת רב אשי דהא הדר סודרא למארי', אבל לפימש"כ דהרמב"ם לא סבר דסתם קנין סודר הוא במעמ"ל, א"כ אין ראי' כלל דהרמב"ם סבר דקני ע"מ להקנות לאחר ל' קנה דכיון דאם תפיס מיתפיס, א"כ שפיר קנה דלא הדר סודרא למארי' ואפי' אם באמת החזיר המוכר הסודר לקונה מ"מ י"ל דלא חשיב בזה הדר סודרא למארי' כיון דבשעת הקנין הקנה לו המכר עבור הסודר ממש, ומה שהחזיר לו אח"כ מתנה בעלמא הוא דיהיב לי', ואף דלאחר שלשים אין הסודר ביד המוכר הוי כמו נתאכלו המעות דמהני בלאחר שלשים, ולפי"ז צ"ל דמה דפריך רב אשי לר"נ אף דאיהו אמר ומאן לימא לן דסודרא אי תפיס לא מיתפיס, זה פריך לר"נ לשיטתו דאמר דסודרא הוא קני ע"מ להקנות, וכן מוכח מד' רב אשי דאמר ועוד סודרא קני ע"מ להקנות מן השתא הוא אלמא דלדברי ר"נ אמר כן, ולדברי ר"נ שפיר פריך דהיכי אמר דמה שהקנה לבנו שיקנה אח"כ לבן בנו כשהי' צורבא מרבנן מהני דהא באותה שעה הדר סודרא למארי', אבל לרב אשי בקדושין דסתם סודר לא הוי עמ"ל, א"כ לא מוכח כלל דהרמב"ם לא סבר כרב אשי דנדרים, דמה דפסק דמהני הקנין הא פסק בסתם קנין סודר, דלא אמרינן בזה הדר סודרא למארי' ובפי"א מהל' מכירה הל' י"ג לא נתעוררתי בזה, וכתבתי רק לפי דברי הר"נ ע"ש.
ובטעמא דשינה מדרשות הגמ' ומיעט עכו"ם מאחיו והקדש מעמיתך נראה דתליא בזה דזה ודאי דמקודם יש לנו למעט עכו"ם דהוא פשוט יותר ואח"כ מקרא ב' למעט הקדש, ולכן אי ממעטינן מקרא דלעמיתך דזהו קמא בקרא ממעטינן קודם עכו"ם ואח"כ מקרא דאחיו נמעט הקדש אבל לר' יוחנן דאיצטריך קרא דלעמיתך ונשאר לן רק קרא דמיד עמיתך דאיכא למימר דאיידי דכתיב מקודם וכי תמכרו ממכר לעמיתך כתיב אח"כ או קנה מיד עמיתך, ולכן הך דרשא כבר אינה דרשא פשוטה אלא דמ"מ דרשינן לה דאף דצריך למכתב מיד בשביל דבר הנקנה מיד ליד הו"ל למיכתב מידו, וכיון דהך דרשא אינה פשוטה כ"כ, ודרשא דאיש את אחיו פשוטה יותר, לכן אף דכתיב אחר כן מ"מ דרשינן לה מקודם במסתבר יותר למעוטי עכו"ם ואח"כ דרשינן קרא דעמיתך למעוטי הקדש והגמ' דב"מ דמיעט הקדש מאיש את אחיו סובר הרמב"ם דקאי אי כסף אינו קונה מה"ת.