אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יג · הלכה ה

הלכה ג

הנושא והנותן באמונה אין לו עליו אונאה כיצד חפץ זה כך וכך לקחתי כך וכך אני משתכר בו אין לו עליו הונייה.
כתב המ"מ כך פר"ח נושא ונותן באמונה במביא סחורתו ומצאו חבירו הרוצה ללקחו ונתרצה לתת לו סך ידוע מריוח והלה אומר בכמה קנה וכן הוא האמת, אין לו אונאה לפי שלא סמך משעה ראשונה על השוויא אלא על הדמים שלקח זה עכ"ל, והנה בספר גליא מסכתא סי' א' הרבה להשיג על דברי המ"מ והב"י שצירפו שיטות הר"ח והרמב"ם לשיטה אחת ולדעתו הם רחוקים, וכתב זה ע"פ דברי הנמוק"י שכתב אע"פ שכשאמר לו דמי מקחו נמצא שנתאנה אין לו אונאה, וכן כתב בהג"א וז"ל דאפי' נתאנה לוקח ראשון ואינו שוה כמו שנתן אפ"ה צריך שני ליתן כמו שהתנה ואפי' אינו שוה וכגון שמשך את החפץ, ולפי"ז ביאר הג"מ דפירושו הוא דוקא בשביל שמתחלה לא הודיע המוכר כמה שילם וסמך עליו והאמינו וגמרו הקנין ואח"כ הודיעו וזהו עיקר טעמא דהא חזינן שלא סמך משעה ראשונה על שיווי המקח ולפי פי' ר"ח היה האונאה במה ששילם המוכר להמוכר הראשון שלא היה שוה כמו ששילם, וטעמא דאין עליו אונאה משום דהוי בגדר חליפין שכתב הרמב"ם שזה רוצה במחט יותר מן השריון, אבל שיטת הרמב"ם הוא דהאונאה היתה בהריוח שנתן לו ולא במה ששילם להראשון וכמו שכתב פרק י"ד וז"ל כבר ביארנו שהנושא ונותן באמונה ואמר כך וכך אני משתכר אין לו הונייה, ואפי' אמר זה לקחתי בסלע ובעשר אני מוכר מותר, ומוכח דהאונאה היתה במה שהשתכר ולשיטת הרמב"ם הא דאין לו אונאה כתב דזהו מטעמא דהוי כמו מפרש יודע אני וכו', והאריך שם הג"מ הרבה בזה.
והנה בעיקר יסוד דבריו נראה דבעיקר דברי הר"ח לא מוכח כלל שכונתו הוא דוקא כדברי הנמוק"י דלא הזכיר הר"ח שהמקח נגמר קודם שאמר לו כמה ששילם וכן הוא בדברי הרמב"ן שפי' מקודם במי שנתן מעות לחבירו ואמר לו לך למקום הזול וקח בהם פירות, אח"כ כתב ומדברי ר"ח אע"פ שלא נתן לו כלום אלא הוא מעצמו הביא סחורתו מצאו חבירו ואמר לו אני מאמינך כמה נתת בו ונותן לך ריוח כך וכך אין לו אונאה, שלא סמך משעה ראשונה על שויין אלא על דמים שלקחן זה עכ"ל, ולא הזכיר כלל שבשעת גמר המקח לא אמר לו כמה נתן, ומה שכתב דלשיטת הרמב"ם טעמא הוא משום דהוי כמו מפרש, אני תמה דהא במפרש בעינן שיאמר יודע אני שאינו שוה אלא ק' שידע בכמה הוא האונאה, וכאן לא הוזכר שצריך שידע הלוקח כמה צריך להשתכר, וגם במה שכתב לשיטת הר"ח בטעמא דאין לו אונאה משום דדמי לחליפין אינו נראה דלא דמי כלל לחליפין שהם ב' חפצים ושייך לומר שזה רוצה במחט יותר מן השריון, אבל כאן שילם במעות ועיקר טעמא הוא כמו שכתב המ"מ שלא סמך משעה ראשונה על השיווי, ומה שהקשה הג"מ דמנלן שלא סמך על השיווי אפשר טעה וחשב שכן הוא שוה כיון שהודיעו בשעת המכירה כמה שילם יש לומר דלא איכפת לן איך שחשב כיון דתנאי המכירה היה שהוא קונה באופן זה לשלם כמה ששילם המוכר וליתן לו שכר כך וכך, דברים אלו לא נאמרו בתנאי שיווי המקח אלא בטעם תשלומי המקח דכמה ששילם המוכר חשב שבודאי צריך ליתן וגם שישתכר כך וכך, ונמצא שאינו דומה לקונה בסתם דודאי עיקר המכירה והקנייה הוא לפי השיווי אבל כאן הוא רק כמה צריך לשלם בעד מסחר כזה וכך נתרצה הלוקח באופן זה ואין כאן אונאה.
ומבואר דלא דמי לע"מ שאין לך עלי אונאה דהתם נחית אדעתא דשיווי המקח ובעינן דוקא מפרש שידע בכמה נתאנה, וכן בקונה מבעה"ב דאין לו אונאה אף שאינו יודע בכמה נתאנה אלא דהוא משום דלא בשביל מחילה על אונאה אתאן עלה אלא משום דהבעה"ב אינו רוצה למכור כלי תשמישו אלא ביוקר. ומעיקרא אינו מוכר לפי שווים, ואין כאן אונאה דהלוקח נתרצה ע"ז ואין זה מגדר מחילה על אונאה.
ולפימש"כ דעת הרמב"ם הוא עפ"י פי' הר"ח כמש"כ המ"מ והרמב"ם ג"כ סובר דגם אם נתאנה המוכר במה ששילם דמים למוכר הראשון ג"כ אין ללוקח אונאה כמו שכתב בסתם אין לו עליו הונייה אלא שהוסיף בפ' י"ד דגם אם היה אונאה בסכום הריוח שנתן אין לו אונאה, וגם הר"ח אינו חולק ע"ז אלא שפירש בעיקר. על אונאת עיקר הדמים, ומה שכתב בפ' י"ד עיקר האונאה על מה שמשתכר המוכר זהו משום שבעיקרו. לא בא שם אלא להודיענו שחייבין ב"ד לפסוק השערים שלא ירויחו יותר מדי, ולכן הקדים שאף שמעיקר הדין יכול כל אחד להרויח כמה שהוא רוצה רק שיודיע כמה מרויח מ"מ חייבין ב"ד לפסוק השערים, ואף דהנמוק"י מפרש בדברי הר"ח שאח"כ הודיעהו אבל אינו מוכרח דחולק על המ"מ ומבואר מה דהטור כתב הך דינא דהנמוק"י בלשון ויש מפרשים דאפי' לא אמר לו בכך וכך לקחתיו וכו', ובדברי ההג"א ראיתי באור זרוע שאינו מביא פי' זה מדברי הר"ח אלא מד' הר"י ע"ש.
והנה הנתיבות הקשה מהא דמכור לי באלו דיש לו אונאה ואמאי לא נימא נמי דלא סמך על שיווי המקח וכתב דמיירי שהמוכר יש לו אומדנא כמה חפץ וטעה באומד, והוא דחוק טובא לאוקמי בכה"ג והרמב"ם פסק הלכה זו בסתם, ונראה דהנה בגמ' איתא ויש לו אונאה ונוכל לפרש דקאי בין על המוכר בין על הלוקח, ולשון ויש לו משמע עוד יותר דהלוקח יש לו אונאה, אבל הרמב"ם כתב קנה ומחזיר אונאה, ומוכח דסובר לחלק בין המוכר להלוקח דבלוקח שקנה החפצים או הפירות יותר שייך לומר דלא סמך על שיווי המקח והוסיף בדמים בשביל שהיה צריך להמקח, אבל המוכר לא אמרינן דבשביל שהיה צריך למעות מכר בפחות כיון שאפשר למכור בשויים, ולכן בנושא ונותן באמנה כתב הרמב"ם דוקא אם הלוקח נתאנה אין לו אונאה, ודלא כמש"כ בקצור פסקי הרא"ש הובא בש"ך דאין לזה ע"ז אונאה, ולכן אין סתירה מדין מכור לי באלו לדין נושא ונותן באמנה דזה בלוקח וזה במוכר.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה