אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יב · הלכה יב

הלכה י

הנותן סלע חסרה לחברו אם היה מכירה אפי' לאחר י"ב חודש ה"ז מחזירה ואם היה אפשר להוציאה ע"י הדחק אינו יכול להחזירה אחר זמן אא"כ קבלה ממנו במידת חסידות.
כתב המ"מ דלפי הנראה בגמ' אפי' אינו יכול להוציאה ע"י הדחק אינו חייב להחליפה מן הדין, אבל מלשון המחבר נראה שהמשנה הוא דוקא ביכול להוציאה וסיים דבריו בצ"ע. והטור כתב וז"ל ושיעור חזרה למטבע וכו' ולאחר זמן אין המאנה חייב להחליפה ומיהו מדת חסידות להחליפה אפי' לאחר זמן זה אם הוא מכירה ובלבד שתצא ע"י הדחק ופי' הפרישה וכן בסמ"ע דכונת הטור דאם אינה יוצאת אף ע"י הדחק אף במדת חסידות אינו חייב להחליפה, דהא בטלית לא מצינו שיהא חייב להחזיר אחר כדי שיראה משום מדת חסידות, והב"ח תמה על דבריו דהא תנן במתני' ונותנה למע"ש שאינו אלא נפש רעה, ואמר בגמ' ש"מ האי מאן דמוקים אזוזי מיקרי נפש רעה וה"מ הוא דסגי להו, א"כ מוכח כדברי הרמב"ם דהא דתנן במתני' דאינו אלא ממדת חסידות היינו דוקא היכי דיוצאה ע"י הדחק, והביא דברי המ"מ וכתב דכונת המ"מ לפרש כדברי ריב"ם בתוס' דהא דתנן ונותנה למע"ש שאינו אלא נפש רעה קאי ארישא דמתני' בפחות מכדי אונאה, וכן פי' הנמוק"י וכתב הב"ח ע"ז מיהו תמוה לי טובא דהא כתב הרי"ף וז"ל ואם היה מכירה וכו' פרישנא הכי אם היה מכירה אפי' לאחר י"ב חודש יקבל ממנו במדת חסידות, ואם לא קבלה ממנו אין לו עליו אלא תרעומות שאינו אלא נפש רעה אמר רב פפא ש"מ האי מאן דמוקים אזוזי מיקרי נפש רעה וה"מ דנפיק ע"י הדחק עכ"ל אלמא דקאי נמי אסיפא אאם היה מכירה וכו', לכן פי' הב"ח דכונת הטור כמש"כ הרמב"ם דאם אינה יוצאה אף ע"י הדחק חייב להחליפה מדינא, וכן כתב הט"ז והוסיף דמקור דברי הרמב"ם לחלק בין יוצאה ע"י הדחק או לא הוא ממה דאמר בגמ' מקודם לחלק בין טלית לסלע משום דבסלע דלא סגי לא מחיל, ומוכח דאינה יוצאה ואח"כ אמר בגמ' וה"מ דסגי להו, ולכן ע"כ דמה דאמר דסגי להו היינו ע"י הדחק, וכדברי הב"ח והט"ז כתב הגר"א בבאורו לחו"מ וציין לדברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב להדיא דהא דתנן שאינו אלא נפש רעה קאי על חסרה כדי אונאה ע"ש.
והנה אני תמה על דבריהם דאיברא דשיטת הרמב"ם ודאי כן הוא דלבד מש"כ בפיה"מ כתב ג"כ בפ"ד מה' מע"ש הל' י"ט וז"ל. היתה הסלע חסרה שתות או פחות משתות אם היתה יוצאה ע"י הדחק מחלל עליה לכתחילה בשוה סלע ואינו חושש וזהו כפי' המשנה וכנ"ל, אבל מה שכתבו כן על שיטת הטור הוא תימה דהא הרא"ש בסי' כ' כתב להדיא דהא דונותנה למע"ש קאי אפחות מכדי אונאה, והוכיח דהא בכדי אונאה קיי"ל דיקוץ ואיך אפשר דהוי נפש דהוי נפש רעה מי שאינו מקבלה, וכתב דהשיטות שמפרשים דונותנה למע"ש קאי אכדי אונאה ע"כ סברי דהא דאמרינן יתר ע"כ יקוץ הוא דוקא בחסרה יותר מכדי אונאה אבל הרא"ש הוכיח דאינו כן אלא דבכדי אונאה יקוץ, וכן כתב הרי"ף דאם לא חסרה אלא פחות משתות יקיים, א"כ דברי הרא"ש ברורים דגם לשיטת הרי"ף הא דאינו אלא נפש רעה, דע"ז אמרינן וה"מ הוא דסגי להו קרי אפחות מכדי אונאה, ומה שכתב הב"ח להוכיח מדברי הרי"ף הוא תימה, דמה שכתב הרי"ף שאינו אלא נפש רעה הוא דבור מיוחד וכן הוא ברי"ף שלנו רק שהשמיט הא דונותנה למע"ש שהביא כבר במשנה והביא רק זה להביא הא דאמר ר"פ דהאי מאן דמוקים אזוזי מיקרי נפש רעה, וא"כ א"א לפרש בדברי הטור כשיטת הרמב"ם דבודאי הטור אינו חולק על הרא"ש ואין להוכיח ממה דבפחות מכדי אונאה דנותנה למע"ש דמיירי היכי דיוצאה בהוצאה להא דתנן דאם היה מכירה א"צ לקבל אלא ממדת חסידות דהא בכל דיני אונאה לאחר כדי שיראה אינו צריך להחזיר וכמו שכתב הסמ"ע.
אכן נראה דבעיקר דינא יש לחלק דאף דבכל דיני אונאה לאחר כדי שיראה אמרינן שכבר מחל ואינו מחוייב לקבל, אבל בסלע חסרה אם אינה יוצאה בהוצאה א"כ הוא כמו מין אחר ובמכר לו מין אחר לא אמרינן דבכדי שיראה נתקיים המקח, ונראה לפי"ז מקור לדברי הרמב"ם מקדושין דף ח' דאיתא שם בברייתא התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר או דינר של נחושת אינה מקודשת דינר רע ה"ז מקודשת ויחליף ופריך ע"ז דינר רע היכי דמי אי דלא נפיק היינו דינר של נחושת, אמר ר"פ כגון דנפיק ע"י הדחק א"כ מבואר בגמ' דהיכי דאינה יוצאה אף ע"י הדחק הוי כמו דינר של נחושת ובדינר של נחושת ודאי לא מהני בכדי שיראה ואין אנו צריכין עכשיו למש"כ הט"ז דהרמב"ם עשה בעצמו הכרעה זו מה דמעיקרא אמרינן סלע דלא סגי ובתר הכי אמרינן והוא דסגי להו ופירש דהיינו דיוצאה ע"י הדחק, אבל לפימש"כ הוא גמ' מפורשת דתליא ביוצאה ע"י הדחק.
אלא דקשה על דעת הרמב"ם מה שהקשה הרא"ש דאיך אפשר לומר שאינו אלא נפש רעה כיון דקיי"ל דבכדי אונאה יקוץ, וכן הוא שיטת הרמב"ם בפ"ז מה' גנבה שכתב כדברי הרי"ף דאם לא חסרה פחות משתות יקיים, ומוכח דבשתות יקוץ, ועוד דקשה עיקר הך דינא דאיך אפשר שתהיה יוצאה ע"י הדחק כיון דאסור לקיימה וזה קשה גם על דברי הטור שכתב ובלבד שתצא ע"י הדחק, וראיתי להנתיבות שכתב דכל הך דינא דסלע חסרה דאמרינן דלאחר זמן אינו חייב להחליף מיירי שבמקום אחר הולכין הסלעים במשקל זה וכיון שדעתו להוליכו שם אינו מחויב לקוץ, ודבריו אינם מיושבים דכל כה"ג הוי להו להפוסקים לפרש שזהו אוקימתא רחוקה, ועוד דהא מדברי הרא"ש מוכח דאינו סובר כן דהא הוכיח דא"א להעמיד הא דאינו אלא נפש רעה אכדי אונאה משום דקיי"ל יקוץ.
והנראה בזה דבאמת הא בהא תליא דהיכי שהסלעים יוצאים במנין ורוב אינם מקפידין אפי' בחסר שתות ועל זה הוא דתנן שאינו אלא נפש רעה, וכמו שפי' הרמב"ם בפי' המשנה, בזה באמת אין דינו שיקוץ, ובפ"ז מה' גנבה במה דפסק יקוץ לא הזכיר שהסלעים יוצאים במנין, ומיירי בסתם דדרך הלוקחים לשקול הסלעים אם הם במשקלם ואז ודאי אינו יוצא בהוצאה בחסר שתות ולכן דינא שיקוץ, וביחוד לפי"מ שכתב שם הרמב"ם בהל' ד' דטעמא דיקוץ שמא יבוא אחר ויעשנה משקל ולא כפירש"י דשמא יוציאנה בסלע, ולכן מבואר דבמקום שהסלעים יוצאים במנין והיא יוצאה בהוצאה אין דרך לעשותה משקל.
איברא דהרמ"א בסי' רכ"ז סעיף י"ח כתב להיפוך דמטבע שאין לוקחין אותה רק במשקל מותר לקיימה שכל הלוקח ישקלנה, והוא מדברי רבינו אך זהו ירוחם אך זהו לשיטת רש"י דהא דיקוץ הוא משום דשמא יוציאנה ביפה, אבל לשיטת הרמב"ם דכל החשש הוא שמא יעשנו משקל ודאי יקוץ כיון דאינו יוצא בהוצאה, והגר"א ז"ל מביא מקור לדבריו מד' הירוש' דאיתא שם בד"א בדינרין ובסלעין, אבל בדינרי זהב ובמטבעות כסף מוציאן בשוייהן ופי' הפ"מ משום דדרך לשקול ואינו מובן דלמה ישקלו מטבעות כסף יותר מסלעים, ובפרט לגירסת הפ"מ ע"פ התוספתא מטבעות נחושת, ולכן נראה דלדעת הרמב"ם הוא להיפך דסלעים ודינרי כסף דרך לעשותן משקל, אבל זהב ומטבעות כסף שהם מעות כסף בשביל קטנן אין דרך לעשותן משקל, ולגירסת הפ"מ מטבעות נחושת שהם פרוטות ודאי הם קטנות ואין דרך לעשותן משקל.
אלא דלפי"ז צריך ביאור מה שכתב הרמב"ם שם בהא דאם חסרה פחות משתות יקיים, שכל פחות משתות רוב בני אדם מוחלין בו במשא ומתן וקשה דהא כשיוצאים במשקל כתב המ"מ בהלכה ד' דאפי' פחות מכדי אונאה חוזר, וכן כתב הרמב"ם בפי' המשנה על הא דתנן שאינו אלא נפש רעה דמתני' הוא במקומות שלוקחין המעות בלי משקל ואין מקפידים בחסרונם והנמנע מלקבל אותם הם מעט ועל דרך הכילות, אבל במקומות שמקפידים אפי' פחות כמשקל שעורה ראוי להשלים לו משקל בלא ספק עכ"ל, וכיון דנימא דבה' גנבה לא מיירי במקום שיוצאין במנין א"כ אמאי כתב שכל פחות משתות רוב בני אדם מוחלין בו.
אכן באור דבריו נראה עפ"מ שכתבתי שם במה שכתב רוב בני אדם מוחלין בו. וכאן בהל' ג' כתב שכל פחות משתות דרך הכל למחול, ובארתי דכונת הרמב"ם שם לא על המחילה של אונאת פחות משתות אחר המכירה דזה דרך הכל למחול, אלא כונתו על שעת הוצאת הסלע דהיכי דאין חסר בו אלא פחות משתות רוב בני אדם מוחלין בו, ומדוייק מה שכתוב שם במשא ובמתן והיינו דמוחלין בשעת הקנין ואין מקפידין על סלע שחסר בו פחות משתות דאפי' במקומות שלוקחין במשקל מ"מ כשחסר בהסלע רק פחות משתות רוב בני אדם מוחלין ולוקחין אותו, ומה שכתב הרמב"ם בפי' המשנה דמתני' דתנן שאינה אלא נפש רעה הוא ע"כ במקומות שאין לוקחין במשקל זהו לשיטתו דמפרש מתני' על סלע שחסרה שתות. אבל בחסר פחות משתות אפי' במקומות ששוקלין מ"מ רוב ב"א אין מקפידין. ומיושב קושיית הרא"ש דבמתני' דמיירי שיוצאה בהוצאה ע"י הדחק וכמש"כ הרמב"ם בפי' המשנה דרוב ב"א לוקחין. בזה באמת לא אמרינן דיקוץ כיון דהסלע יוצאה בהוצאה ולא יעשנה משקל.
ולפי"מ שבארנו אנו צריכים לומר דגם הטור סובר חילוק זה דהיכי דיוצאה בהוצאה לא יקוץ. ולכן שייך לומר שיוצאה ע"י הדחק. וא"כ צריך ביאור במה דהוכיח הרא"ש דע"כ הא דאינו אלא נפש רעה לא קאי אחסרה כדי אונאה כיון דדין הוא שיקוץ, ונראה דהרא"ש אינו רוצה לחלק ולאוקמי מתני' דהזהב כשהסלעים יוצאים במנין ומתני' דכלים דעל זה קאי הסוגיא בהזהב דאמרינן דיקוץ כשהסלעים יוצאים במשקל דהו"ל לגמ' לפרושי כיון דהסוגיא הוא על הך מתני' דהזהב ולכן הוכיח מזה דהכל הוא בחדא גוונא, ובסתם מיירי ותלוי בשיעור האונאה דבשתות יקוץ, ולכן א"א שתצא ע"י הדחק. וא"א לומר דהוי נפש רעה מי שאינו נוטלו אבל מ"מ מודה הרא"ש דהיכי שהסלעים יוצאים במנין ואין מקפידין על המשקל אז אפשר דגם בחסרון שתות יוצאה ע"י הדחק וממילא לא הוי דינא שיקוץ, ולכן שפיר כתב הטור ושו"ע ובלבד שתצא ע"י הדחק.
והנה בדעת הרמב"ם כתבנו דהוא לשיטתו דמפרש דטעמא דיקוץ הוא משום דשמא יעשנו משקל אבל להרא"ש אם הוא מפרש כפירש"י דטעמא הוא דשמא יוציאנו בסלע א"כ צריך לבאר הנ"מ דהא גם כשהסלעים יוצאים במנין יש בו דין אונאה, וע"כ דהוא כמש"כ בהל' ד' דאף דרוב לוקחין מ"מ כיון דאין יוצא אלא ע"י הדחק יש בזה דין אונאה ולא היה לו רשות לאנותו וכשנתן לו ביפה בלא דעתו צריך הוא להשלים לו החסר ככל דיני אונאה, וכיון דיש בזה דין אונאה א"כ אמאי לא יקוץ כיון דנפרש דטעמא דיקוץ הוא משום דשמא יוציאנו ביפה, וצריך לומר דכיון דעכ"פ יוציאה ע"י הדחק ביפה גם בידיעת הלוקחה לכן לא אמרינן דיקוץ דלא חיישינן שיאנה בזה כיון דיכול להוציאה בלא אונאה, וכמו בחסרה פחות משתות דאפי' במקום שלוקחים במשקל לא אמרינן דיקוץ אף דאם נתן בדרך אונאה יחזיר מ"מ כיון דרוב ב"א נוטלין לא יקוץ.
וארוחנא, בדברינו דמה שכתב הב"ח ואחריו הגר"א ז"ל לפרש דברי הטור כדברי הרמב"ם והוכיחו ממה דתנן שאינה אלא נפש רעה דאמר בגמ' דה"מ הוא דסגי להו והגר"א ציין גם לדברי הרמב"ם בפי' המשנה, דכל זה לא שייך אלא לדברי הרמב"ם דמפרש כולה מתני' על כדי אונאה אבל על דברי הטור דודאי הולך בשיטת הרא"ש א"א להוכיח זה ממתני' דבאינה יוצאה ע"י הדחק אפי' אחר זמן צריך להחזיר. ורק ע"פ הסברא אפשר להוכיח מהא דקדושין דדינר רע דאינו יוצא הוי כמו דינר של נחושת אלא דאפשר אין הכונה דהוי כמו דינר של נחושת ממש אלא לפי שברישא איתא דדינר של נחושת אינה מקודשת, לכן פריך דהיינו דינר של נחושת לענין זה דאינה מקודשת, ולכן בדברי הטור אפשר דפי' הסמ"ע הוא נכון דכן משמע הלשון, אבל דעת הרמב"ם דדין כדי שיראה אינו אלא ביוצאה ע"י הדחק ברורה משום דמפרש דכולה מתני' בכדי אונאה וכמו שנתבאר.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה