אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יא · הלכה יג
אסמכתא שקנו מידו עליה בב"ד חשוב ה"ז קנה והוא שיתפוס זכיותיו בב"ד והוא שלא יהיה אנוס. כיצד הרי שהתפיס שטרו או שוברו בב"ד וקנו מידו שאם לא בא ביום פלוני ינתן שטר זה לבעל דינו, והגיע היום ולא בא הרי אלו נותנים, ואם עכבו נהר או חולי מלבוא לא יתנו וכן כל כיוצא בזה והוא שיהי' בב"ד חשוב.
המ"מ הביא מה שהקשו הראשונים דלמה לן ב"ד חשוב תיפוק ליה דכל קנין הוא במעכשיו כדמוכח בנדרים פ' השותפין, ועיין מה שהאריך בזה הכ"מ, ובסוף דבריו כתב דאם נימא דהרמב"ם סובר כמש"כ המ"מ דשייך קנין בלא מעכשיו צריך ליישב ההיא דנדרים, ולפימש"כ בפ"ה הל' ז' דהרמב"ם סובר דסתם ק"ס אי תפיס מיתפיס רק דמהני ג"כ אם נתן לו הסודר ע"מ להחזיר, א"כ שפיר דבסתם ק"ס מהני גם בלא מעכשיו דלא הדר סודרא למאריה, אלא דבאמת א"צ לזה דהרמב"ם סובר דקני ע"מ להקנות מהני כר"נ ואפי' היכי דלא הוי מעכשיו וכמו שפסק בפ"ה מה' נדרים הל' ז' ועיין מש"כ בזה בהשמטות לפרק ה'.
והנה לבאר ההלכה אעתיק מה שכתבתי בדברי הרמב"ם בהך דינא בפ"ז מהל' סהנדרין, בשביל שכאן עיקרה של הלכה זו וז"ל שם בהל' י' מי שקנה מידו שאם לא יבוא ביום פלוני וישבע יהיה חבירו נאמן בטענתו ויטול כל מה שטען בלא שבועה או שאם לא יבוא ביום פלוני וישבע ויטול אבד את זכותו וכו' ואם הביא ראיה שהיה אנוס באותו היום הרי זה פטור מקנין זה וישבע כשיתבענו חבירו כשהיה מקודם וכן כל כיוצא בזה, וכתב הסמ"ג הובא בהגהות מיימוני שם וז"ל וכן ראיתי בירושלמי דקדושין בענין אדם המתנה אם לא אעשה לך כך יום פלוני יהיה כך ואירע לו אונס, ר' יוחנן אמר אונסא כמאן דלא עבד ור"ל אמר אונסא כמאן דעבד והלכה כרבי יוחנן לגבי ר"ל עכ"ל, ועיין בב"ח ובש"ך סי' כ"א ומבואר שהסמ"ג תמוה מתרי טעמא, חדא דמייתי ראיה לסתור דבירושלמי מבואר דלר"י דאמר אונסא כמאן דלא עביד לא נתבטל דיני התנאי ונשאר כמו שהתנה דשם מיירי שקידשה ע"מ שיכניסה ליום פלוני, ואם לא יכניסה ליום פלוני יבטלו הקדושין ואירע לו אונס ולא הכניסה וסובר ר"י דמ"מ הוא כמו שלא כנס אותה ובטלים הקדושין ור"ל סבר אונסא כמאן דעבד והוי כמו שכנס והקדושין אינם בטלים, ונמצא דלר"י אונס אינו מגרע כלל, וא"כ מאי מייתי ראיה לכאן דבאונס לא נתקיים דין התנאי, ואיברא דקושיא אין כאן מר' יוחנן על הך דינא דהרמב"ם משום דהכא כיון שע"י מה שלא בא צריך הוא להתחייב שפיר אמרינן דמה שלא בא באונס אינו מחייב אותו, אבל התם בירושלמי כיון שעכ"פ היא נתקדשה ע"מ שיכניסה וכיון שלא הכניס אותה אף שהוא באונס מ"מ האונס אינו עושה כניסה ואונסא כמאן דלא עבד ובודאי ליכא קושיא מירושלמי על הרמב"ם אבל גם ראיה אין כאן, וביותר קשה מה שכתב הסמ"ג והל' כר"י לגבי ר"ל כמו דמר"י מוכח יותר, ובאמת הוא להיפך דמר"ל היה ראיה ברורה בתורת כ"ש וק"ו מה התם דהאונס עושה שמתבטל דין התנאי שמתקיימים הקדושין עי"ז, א"כ כ"ש שהאונס יגרום שיתבטל דין התנאי שלא יהיה מחוייב במה שהתחייב, ועוד תימה עצומה מה שהקשה הש"ך שם דהא הוא גמ' בנדרים ד' כ"ז גבי ההוא דאתפיס זכותא והוא בדברי הרמב"ם בהל' זו והוא כדברי הרמב"ם שם ולמה הוצרך הסמ"ג להביא ע"ז ראיה מירושלמי שאינו ראיה כלל וכנ"ל.
והנה הרמב"ם בפ"ט מה' גירושין הל' י"ז פסק דאם אמר ה"ז גיטך אם מתי מחולי זה ונפל הבית או הכישו נחש אינו גט, ואם אמר אם לא אעמוד מחולי זה הוי ספק גירושין, וכתב המ"מ דהרמב"ם מפרש הא דאמר בגמ' שלחו מתם אכלו ארי אין לנו, היינו דאם לא אעמוד הוי ספק, והך ספק הוא במשמעות הלשון דאם מתי מחולי זה משמע דהמיתה תהיה מסבת החולי, אבל אם לא אעמוד הוי ספק אם כונתו מתוך החולי או מסבת החולי, וקשה דאפי' נימא דאם לא אעמוד הכונה מתוך החולי מ"מ אמאי הוי גט דהא עכ"פ היה אונס, ועל אונס לא סליק אדעתיה, ועל הרמב"ם אפשר לומר דמשום אונס לא בטל הגט דהא אין אונס בגיטין ולא יסבור כשיטת התוס' ריש כתובות דבאונס דלא שכיח לא אמרינן אין אונס בגיטין, אבל קשה על המחבר בשו"ע בסי' קמ"ה שפסק כשיטת התוס' דבאונס דלא שכיח יש אונס בגיטין, ומ"מ פסק דבאם לא אעמוד הוי ספק, ומצאתי שעמד בקושיא זו הב"ש בס"ק י' ונשאר בצ"ע.
והנראה בזה דהנה הא דאונס מבטל קיום התנאי בהא דאם לא באתי צ"ל בפשוטו משום דאדעתא דהכי לא התנה, וקשה מהא דפריך הגמ' בנדרים אונס הוא ואונסא רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר, וכי תימא קטלא שאני והתנן נדרי אונסין וכו' וקשה מה ס"ד להביא מהא דולנערה לא תעשה דבר לבטל מה שהתנה שאם לא יבוא יבטלו זכיותיו, דאטו מה שאנו אומרים שיבטלו זכיותיו הוא משום דין עונש הא אינו אלא בשביל שכך נתחייב והתפיס זכיותיו על תנאי זה וזכה הלה בתנאו, וצ"ל דזה ודאי אנו יכולים לומר גם בעצמנו הך סברא דאדעתא דאונס לא התנה ולא עלה על דעתו להתחייב אלא באופן הרגיל, אלא דהיינו יכולים לומר כמו דאמר בגמ' באונסא דשכיח דהוי ליה לאתנויי ולא אתני, ה"נ היה צ"ל בכל אונס דכיון דעכ"פ כל אדם יודע שמצוי אונסים בעולם ואפי' אונסים דלא שכיחי, א"כ כשהתנה אם לא באתי ונתכוין לדרך הרגיל היה צריך להתנות שעל אונס אינו מתחייב, וע"ז בעי הגמ' ללמוד מקרא דולנערה לא תעשה דבר, דכיון שהתורה לא חייבה לאדם על אונסים א"כ גם כשמתנה על עצמו להתחייב אם לא יבוא אינו מחוייב להתנות שאם יארע אונס יהיה פטור מתנאו, ולכן אמר הגמ' הך סברא רק באונס דשכיח דאין לזה גדר אונס דהוא דבר מצוי שיהיה פסקיה מברא, אלא דעכ"פ עכשיו אינו יכול לבוא ולכן על אונס המצוי מחוייב להתנות דבשעת התנאי אין לזה גדר אונס, אלא דדחי הגמ' דקטלא שאני ומוכיח מהדירו חבירו דבתנאים נמי אמרינן דעל דעת אונס לא התנה.
והנה בריש כתובות דבעי לאוכוחי דאין אונס בגיטין מהא דפסקיה מברא ודחה דאונסא דשכיח שאני, עוד בעי לאוכוחי ממת בתוך י"ב חודש ודחי דמיתה שאני דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם, וכתב ע"ז הר"ח הובא בתוס' דהוי שינויי דחיקא נינהו ולא סמכינן עלייהו, ולכן קיי"ל דאין אונס בגיטין וקשה דבשלמא בכתובות דבעי לאוכוחי דאין אונס בגיטין וע"ז דחי שינויי דחיקי דלא היה אפשר לדחות באופן אחר, אבל בנדרים דשו"ט בגמ' בעיקר דין אונס אם מבטל קיום התנאי, ומייתי בגמ' נמי הא דפסקי מברא והא דמת בתוך י"ב חודש ודחי כדדחי בכתובות, ולדברי הר"ח קשה דלמה הוצרך בנדרים לדחות דהוי שינויי דחיקי ולא דחי דהתם טעמא משום דאין אונס בגיטין, איברא דהר"ן שם בנדרים כתב דה"ה דהוי מצי לשנויי דאין אונס בגיטין, אבל זה שייך אם גם אלו הטעמים הם להלכה דגם בשאר תנאים שלא מעניני גיטין לא דיינינן דין אונס באונסא דשכיח, אבל כיון דהני שינויי אינם להלכה הו"ל לגמ' לדחויי כהלכתא משום דאין אונס בגיטין.
ונראה דהנה במה שכתבנו דעיקר סברא דאונס מבטל קיום התנאי הוא משום דאדעתא דהכי לא התנה, ראיתי שהרא"ה בכתובות שם הובא בש"מ כתב טעם אחר דבתנאי שמתנה במעשה עצמו כמו באם לא באתי תלה הדבר בדעתו ורצונו, וכמו שאומר אם לא אבוא ברצוני, ונ"מ בין ב' הטעמים בתנאי שאינו מתנה במעשה עצמו אלא במעשה אחרים ונראה דיש עוד נ"מ דבהך סברא שכתבנו משום דאדעתא דאונס לא התנה והוא בגדר אומדנא וטעות, וסברא דאונס רחמנא פטריה אנו צריכין בשביל זה דלא נימא הוי ליה לאתנויי, וא"כ עכ"פ באונס דשכיח כיון דבשעת התנאי אינו דבר בלתי מצוי כלל דשכיח שיהיה פסקיה מברא, א"כ לא שייך לומא דאדעתא דהכי לא התנה, וזהו סברת הגמ' דאונסא דשכיח שאני דהוי ליה לאתנויי ולא אתני, אבל אם נימא כסברת הרא"ה דכיון שתלה הדבר במעשה שלו תלה בדעתו ורצונו, א"כ לא שייך כלל לומר דהו"ל לאתנויי ולא אתני דאנן לא משום אומדנא וטעות אתינן אלא דהוי כמו שאמר אם לא באתי מרצוני א"כ הוי כמו שהתנה, ולכן לפי הסבר הרא"ה גם בפסקיה מברא שפיר הוי אונס.
והנה מה דאמרינן בגמ' לא ניחא ליה דתיפול קמי יבם והקשו בתוס' גבי אכלו ארי דאמרינן דלא הוי גט הא לא ניחא ליה דתיפול קמי יבם, והיינו לשיטתם דאכלו ארי הבטול הוא משום דין אונס דלשיטת הרמב"ם דאכלו ארי הבטול הוא משום דאם מת מחולי זה הוא מסבת החולי ואין זה בלשון התנאי לא יקשה כלל דמשום דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם לא תתגרש דמה יועיל מה שלא ניחא ליה עכ"פ לפי תנאו לא נתגרשה באופן זה, ותירצו בתוס' דבאונס דלא שכיחא כלל לא אסיק אדעתיה שירצה שיהיה גט, והקשה הבית יעקב דא"כ מוכח דתוס' מפרשי דבאונס סתם אסיק אדעתיה שירצה שיהיה גט בכל אופן וא"כ אי אסיק אדעתא באונס סתם אמאי הוי אונס הא אמרינן דאונס דשכיחא כיון דסליק אדעתא הו"ל לאתנויי ולא אתני, ונ"ל דאונס סתם איברא דאדם מעלה בדעתו שמצוי אונסין, כמו במתנה אם לא באתי אדם יודע שאפשר שיחלה רק בכ"ז אמרינן שדעתו הוא דאינו מתנה אלא במנהגו של עולם ולא אם יהיה סבה עפ"י אונס, וכבר כתבנו דמשום דאונסא רחמנא פטריה אינו מחוייב להתנות שאין כונתו על אונס, וע"כ בלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם מפרשי התוס' דהוי כמו שהיה בדעתו דאונס מיתה לא יבטל את התנאי.
אכן כ"ז הוא לפי' התוס' אבל לשיטת הר"ח י"ל דבסוגיא דנדרים איתא לשון הסוגיא באופן אחר, דלשון הגמ' שם הוא שאני התם דאי הוי ידע דמית לאלתר הוי מגרש יהיב גיטא, ומשמע בפשוטו דאינו משום שכן חשב וגמר בעת נתינת הגט, אלא דהוא אומדנא דאנן אמדינן דעתיה שלא לבטל את הגט בשביל טענת אונס דכיון דאונס אינו אלא בשביל גדר טעות ואדעתא דהכי, וכיון דעל אופן מיתה בודאי היה נותן הגט א"כ בטלה האומדנא, ולכן נראה דכן דעת הר"ח דלא כפי' התוס' דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם הוא שגמר בדעתו שיהיה גט באופן זה, אלא דלעולם לא אסיק אדעתיה כלל על אונס רק דהוא אומדנא דאמדינן דעתיה לבטל האומדנא דאונס וקושיית התוס' מאכלו ארי לא יקשה על הר"ח כמש"כ למעלה דלפי' הרמב"ם דמפרש דאכלו ארי אינו מטעם אונס אלא משום דלא נתקיים התנאי כלל א"כ לק"מ כנ"ל, והנה לפי"ז א"כ לא שייך הך סברא דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם אלא אם נפרש בטול דאונס משום גדר אדעתא דהכי, אז שפרי אמרינן דבאונס מיתה לא שייך דהכי דבודאי היה רוצה, אבל אם נפרש כפי' הרא"ה דאונס הוא משום דבשעה שמתנה אם לא באתי תולה בדעתו וברצונו שאם לא יבוא היינו שיהיה מצד שלא יחפוץ לבוא, א"כ הוא כמו שמפורש כן בתנאי א"כ אם אח"כ נעשה אונס מיתה כיון דלא סליק אדעתא כלל ובהתנאי הא מבורר שתלה בדעתו וא"כ מה יועיל שאם היה יודע היה נותן בלא תנאים עכ"פ עכשיו הוא נתן על תנאי, ואומדנא לא תוכל לעשות גט, דאומדנא אינה יכולה אלא לבטל גט מכח טעות ואדעתא דהכי, או לבטל את הטעות ואומדנא הסותרת כנ"ל, ולקיים את הגט שלא יבטל מכח האונס, אבל אם עפ"י התנאי מפורש שבאופן כזה לא יהיה גט מה מהני מה שאם היה יודע היה נותן באופן אחר, עכ"פ עכשיו לא נתן אלא באופן זה, ולפי"ז נאמר דהר"ח יסבור כהרא"ה וממילא שני התירוצים בין אונסא דשכיח בין לא ניחא ליה דתיפול קמי יבם הוי דלא כהלכתא.
והנה נראה דהא דהרא"ה לא שייך אלא באם לא באתי שנותן הגט מדעת עצמו ועל דעתו, ולכן אמרינן דכשתלה ואמר אם לא באתי תלה בדעת עצמו שאם לא יבוא מדעתו אז נותן הגט, אבל בההוא גברא דאתפיס זכותיה שהיה עפ"י ב"ד משום שהיה צריך לבוא לדין וקבעו לו זמן שיבוא לזמן פלוני, ואם לא יבוא לזמן פלוני יבטלו זכיותיו, א"כ היה תנאו על דעת ב"ד שרצו בודאי שיקויים הבטחתו שיבוא לזמן פלוני, ובאופן זה אם לא בא ע"י אונס המצוי מסתבר דאינו מבטל את קיום התנאי, דהכא לא היה התנאי על רצונו אלא על עיקר ביאתו, ודוקא אונס שאינו מצוי דמבטל קיום התנאי משום גדר אונס של אומדנא דאדעתא דהכי לא התנה יוכל לבטל קיום התנאי דעכ"פ אדעתא דאונס לא ביטל זכיותיו.
ובזה מיושב מה דהכא קאמר הגמ' דאונס מבטל את התנאי משום דאונס רחמנא פטריה ולשיטת הרא"ה לא צריך לזה כלל דהא הוי כמו שהתנה ממש ותלה בדעתו, אלא משום דהכא לא שייך זה, וע"כ צריך כאן לאונס של בטול ואדעתא דהכי וכנ"ל, וכן בהא דמייתי הגמ' מהדירו חברו שיאכל אצלו וחלה, התם נמי הא לא הוא התנה והדיר כי אם חבירו, ולכן אמרינן דלא נתכוין אלא לאכילה ממש ולא לדעתו ורצונו ורק הבטול הוא כאן נמי משום אומדנא דלא כיון אלא למנהגו של עולם ולא על דעת אונס, ועכשיו שפיר מיושב שיטת הר"ח ויש להוסיף דבאונס דשכיח מוכח בגיטין דף ל"ד גבי אי לא נסיבנא דאיכא טענת אונס ורק משום דאין אונס בגיטין הוי גט, וכן כתב שם הרשב"א בחידושיו, ומוכח דנקטינן כסברת הרא"ה וממילא גם הא דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם הוי נמי דלא כהלכתא וכמש"כ, אבל בסוגיא דנדרים כיון דשם לא איירי בסברא דתלה בדעתו ורצונו אלא משום אומדנא ואדעתא דהכי, משום הכי שפיר קאמר דאונס דשכיח אינו אונס וגם לא ניחא ליה דתיפול קמי יבם מהני לבטל האונס, אבל באמת קיי"ל דבאם לא באתי איכא טעמא אחרינא לבד הך טעמא דאומדנא אלא משום דאם לא באתי וכיוצא בזה תולה בדעתו ורצונו, ולכן שפיר קיי"ל דגם אונס דשכיח הוי אונס וגם לא ניחא ליה דתיפול קמי יבם אינו מבטל טעם אונס:
ועכשיו שפיר מיושב ד' הרמב"ם וד' המחבר דאף דלא קיי"ל כהסברא דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם, ומש"ה אם התנה אם לא באתי ונעשה אונס דלא שכיח אף אם מת מזה מ"מ לא הוי גט, לשיטת התוס' דבאונס דלא שכיח יש אונס בגיטין, היינו דוקא באם לא באתי דשם טעמא דאונס הוי משום דהוא כמו שהתנה ממש שתולה בדעתו וכנ"ל, אבל באם לא אעמוד מחולי זה ואכלו ארי הא כאן לא שייך לומר שתלה בדעתו ורצונו ואלא שנפרש שהיה כונתו דווקא מחולי זה, הא בזה קיי"ל דזהו ספק אם לא אעמוד מחולי זה משמע מתוך אותו החולי או מסבת החולי, וא"כ אם נבוא כאן לטעמא דאונס הוא ע"כ לטעמא דאומדנא ואדעתא דהכי שאדעתא דאונס לא התנה, ובזה שפיר הדר קיימא הסברא דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם, דבזה לא נדחה כלל סברת הגמ' ולכן מיושב שפיר מה דבאם לא אעמוד מחולי זה הוי ספק ולא נתבטל הגט משום דין אונס דלגבי דין אונס דאומדנא איכא הא דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם וכנ"ל.
ועתה נבוא לד' הסמ"ג שהבאנו והנה הבעל העיטור הובא בר"ן פ' כל הגט ובהמ"מ פ"ט מהל' גירושין כ' דאיבעי קמי דרב שמואל ריש כלה אי יש אונס בקדושין ולא איפשטא, וז"ל הבעל העיטור וגברא דקדיש על תנאי אי לא אתינא ליבטלי קדושין ולא אתא בעי מקמי דרב שמואל ריש כלה אי יש אונס בקדושין והיינו שלא נתקיים התנאי באונס ולא איפשטא, והנה הר"נ שם כתב על פלוגתא דר"י ור"ל וז"ל ומשמע לי דבהא פליגי, ר"ל מדמי לה למגרש ומתנה אם לא באתי דכי פסקיה מברא שמיה מתיא אי לאו משום תקנתא שהתקינו שלא יהא אונס בגיטין, כדאיתא בריש כתובות וה"נ אונסא כמאן דעביד, ר' יוחנן סבר דלא דמי דהתם שאין הדבר תלוי אלא בו אינו גומר לגרש אלא אם יעבור על תנאי ברצון אבל באונס לא, אבל הכא שהאשה אינה מתקדשת אלא מדעתה הרי אינה מסכמת בקדושיו אא"כ יקיים תנאו, אבל כל שלא נתקיים אע"פ שנאנס אינה מתרצה בקדושיו, והיא סברא פשוטה ובאמת צריך להבין בטעמא דר"ל וכן ספיקו של ר"ש ריש כלה, והנה אמנם דיש לומר דהכונה בשביל שאמר אי לא אתינא ליבטלי קדושין והיינו שהתנאי היה בבטול הקדושין וכיון דהתנאי דלא אתינא נתקיים באונס א"כ הוי כמו שלא נתקיים התנאי דלא אתינא ולא נתבטלו הקדושין, ולפי"ז יהיה כאן נמי כמו לענין גירושין באם לא באתי דשם הוי קיום התנאי באונס וכאן ג"כ אם נפרש דהתנאי הוא בבטול הקדושין וא"כ אם נתקיים הלא אתינא באונס יהיה נקרא קיום התנאי באונס, אך מ"מ עוד קשה הדבר דכיון דסוף סוף לא נתקדשה אלא ע"מ שיבוא א"כ מה בכך שהיה אונס עכ"פ לא בא ומה לה באונסו ואיך יוכל האונס לקיים הקדושין, וביותר דבהך דירושלמי ובסברת ר"ל קשה לומר כן דהא איתא שם דקדיש ע"מ מכניסינך ליום פלן ואף שאמר עוד ואי אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי עלך כלום, מ"מ התחלת הקדושין היה ע"מ שיכנסנה וגם לשון ר"ל דאמר אונסא כמא דעבד קשה להבין דאיזה סברא הוא דאונס יהיה כמו שקיים.
ונראה דכל זה תליא במה שהבאנו למעלה דאם מה דאונס מבטל קיום התנאי גבי אם לא באתי גבי גירושין הוא משום דהוי כמו שהתנה בפי' אם לא באתי ברצוני נוכל לומר דסובר ר"ל דגם הכא בקדושין כיון שהוא היה המתנה דהא מסיים בירושלמי דאם היא תתנה ותאמר אם לא תהוי כניסה לי אז גם ר"ל מודה, וכיון דהוא היה המתנה לכן סובר ר"ל דאף שהוא לטובתה מ"מ אמרינן ג"כ הך סברא דרא"ה דכיון שהוא היה המתנה היה כוונתו שתלה בדעתו ורצונו שאם יהיה העיכוב מסבתו אז לא יהיו הקדושין ויהיה כמו שהתנה בפי' אי לא כנסתיך מדעתי ורצוני אז לא יהיה קדושין וזה דאמר ע"מ מכנסינך ליום פלן סומך על דבריו שאומר אח"כ ואי אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי עלך כלום והיינו שתולה הדבר בסבתו דבזה האופן תולה הקדושין, וע"כ סובר ר"ל דכיון שהוא היה המתנה את התנאי אף שהוא לטובתה מ"מ התנה אדעתא דידיה וגם היא אדעתא דתנאי שלו סברה וקבלה את הקדושין, אבל ר' יוחנן סבר דכיון שעכ"פ היא קבלה את הקדושין והוא ג"כ אמר לה התנאי לטובתה ע"כ לא אמרינן דהוי כמו שמפורש בלשון התנאי שאם לא יכניס אותה בסבתו אלא דהתנאי היה על עיקר הכניסה, דמה שאונס מבטל אם נתקיים התנאי עפ"י אונס הוא משום דאמדינן לדעתיה דאדעתא דאונס לא כיון והוא מגדר בטול וטעות וא"כ דין אומדנא אינו יכול להיות מועיל אלא לבטל דבר ולא לקיים דבר.
ונמצא דמה דאמר ר' יוחנן אונסא כמאן דלא עבד הכונה דאונס אינו כמו שנתקיים התנאי ממש וגם הקדושין מתקיימים, דאונס אינו יכול אלא לבטל חיוב משום דאדעתא דהכי לא התנה אבל עכ"פ התנאי לא נתקיים, וי"ל עוד דמה דאמר ר"י אונסא כמאן דלא עבד היינו דכל כחו של אונס הוא לומר דאדעתא דהכי לא היה מתרצה א"כ הוא כמאן דלא עבד כמו שלא עשה עיקר המעשה, וגבי גט שייך זה לומר דהוי כמו שלא נתן גט על אופן זה, וכן היכי שנתחייב על תנאי ונתקיים התנאי באונס לומר שעל דעת כן לא נתחייב, אבל בקדושין מה מהני אונס דאם לא עבד לא הוי קדושין. ור"ל סבר אונסא כמאן דעבד דאין האונס גורם בטול כל מעשה הקנין, אלא גבי גט מה דאמרינן דמה שלא בא באונס אינו גורם קיום התנאי זהו משום דלא נתקיים שלא יבוא מדעתו ורצונו ולכן גם גבי קדושין כיון שאנו מפרשים דבריו במה שאמר ע"מ מכנסינך ליום פלן היינו שלא יהיה עיכוב מצדו מדעתו ורצונו, וכיון שלא היה עיכוב מצדו דרק מאונס לא כנסה הוי קדושין, ולכן זהו מה שמביא הסמ"ג ראיה לדינו של הרמב"ם מהא דר' יוחנן דעיקר מה שהוצרך להביא ראיה משום דדין טענת אונס שמצינו גבי גיטין דהוי מהני אי לאו תקנת צנועות ופרוצות הא מיירי בבעל שנתן גט לאשתו שנותן הכל על דעתו, אבל בדינו של הרמב"ם שהתפיס זכיותיו שב"ד הכריחו אותו לעשות כן בשביל שהיה צריך לבוא לב"ד היה סברא דלא נדון בזה דין אומדנא כלל, וכמו כן כתבו התוס' בכתובות דף מ"ז גבי שלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה שהקשו דא"כ כל הלוקח פרה מחבירו ומתה נימא שע"מ כן לא לקחה, ותירצו דלא אמרינן כן אלא בנותן דאזלינן אחר דעתו לבד דהמוכר לא היה מוכר לו ע"מ כן, וא"כ היה סברא לומר דלא ניזל כאן בתר אומדנא לכן הוצרך הסמ"ג להביא ראיה מהא דאמר ר' יוחנן אונסא כמאן דלא עבד דמוכח דגם בתנאים שבין אדם לחבירו שאינו תלוי בדעת אחד אונס ג"כ מבטל קיום התנאי אלא דאמר ר' יוחנן דעכ"פ אינו כמאן דעבד וכמו שבארנו.
ומבואר דמר"ל לא היה יכול להביא ראיה דר"ל לא נחת מטעם אומדנא אלא משום דהוי כמו שהתנה בדעתו וברצונו ובזה הא אמר להדיא דהוא דוקא כשהבעל התנה אבל כשהאשה מתנית לא מהני אונס וא"כ הכא בדינו של הרמב"ם ב"ד הם שהתנו וקנו מידו שאם לא יבוא ליום פלוני יהיה חבירו נאמן בטענותיו ויטול כל מה שטען, ולא נוכל לבוא כאן מטעמו של ר"ל ולכן הביא דוקא מדברי ר' יוחנן וכנ"ל, אלא דצריכין אנו להוסיף דמ"מ לא קשה מהא דר' יוחנן על דברי התוס' בכתובות שהבאנו דלא דמי דהתוס' כתבו זה על קושייתם בלוקח פרה מחבירו ומתה דזהו אונס הבא אחר המכירה וזהו דומיא דהתם כשמת הבעל קודם הנשואין דאמרינן שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ובזה כתבו התוס' דלא מהני מה שאם הלוקח היה יודע שתמות הפרה לא היה קונה דהמוכר לא היה מרוצה למכור על ספק זה, אבל הכא אין זה אונס הבא אחר המכירה, אלא דעיקר הגורם דזהו קיום התנאי נעשה באונס, ובזה שפיר מוכיח מדברי ר' יוחנן דאפי' באופן שהתנאי בין שנים נמי שייך פטורא דאונס.
ועתה עלינו ליישב הקושיא החמורה דהא הוא סוגיא מפורשת בנדרים ונראה לי דהנה הב"ח והט"ז כתבו מה דהכא לא בעי שיקנה בב"ד חשוב ובנדרים מסקינן להדיא דבעי אדם חשוב ותירצו דהכא אין הזכות מבורר דהא אכתי שכנגדו צריך לישבע או שהוא עוד צריך לישבע, אכן לבאר יותר נראה לי דמתי הוי אסמכתא הא איתא להדיא דדוקא היכי דגזים. אבל אם אוביר אשלם במיטבא אינו אסמכתא. ע"כ נראה דהנה במי שצוו לו ב"ד לישבע הא מחוייב לישבע ואם אינו חפץ לישבע הא צריך לשלם. א"כ כשהניחו לו ב"ד את השבועה עתה בשביל שיתחייב שאם לא ישבע אחר ל' ישלם הא לא גזים כלל דהא מעיקרא דדינא אם אינו נשבע עתה צריך לשלם. וכן כל נשבע ונוטל אם אינו רוצה לישבע מפסיד ואינו יכול לאחר את השבועה וראיה מת"ח שאין משביעין אותו ומ"מ אינו גובה וא"כ מאי עדיפותא דת"ח. וע"כ לענין זה שיש לו רשות להשאיר הדין תלוי ועומד. וא"כ בנשבע ונוטל שלא רצה לישבע ואיחר הזמן וקנו ממנו שאם לא ישבע ליום פלוני יאבד זכותו לא גזים כלל משא"כ בהא דנדרים הא אתפיס זכותו והיינו זכותים מבוררים שא"א לו להפסיד באיחור זמן וא"כ הוי גזים. ולכן שם הוי אסמכתא וא"כ מיושב שפיר מה דלא הביא הסמ"ג מנדרים משום דהתם כיון דהוי גזים והוי כנותן מתנה מצדו דהא הוי אסמכתא וא"כ שפיר התם על דעת אונס לא נתן אבל הכא בהא דהרמב"ם כיון שהב"ד התנו עמו והוי בגדר מקח וממכר דהא לא לקחו ממנו יותר ממה שנתנו לו דמשום הכי לא הוי אסמכתא. א"כ ס"ד דאינו מועיל אונס ואדעתא דהכי דהא כתבו התוס' בכתובות דף מ"ז דגבי מקח וממכר לא שייך אדעתא דהכי משום שהמוכר לא היה מתרצה, ע"כ מוכיח שפיר מהא דר' יוחנן דקאמר אונסא כמאן דלא עביד והיינו שאונס אינו יכול רק לבטל ולא לקיים ולמה צריך ר' יוחנן לזה תיפוק ליה דהיכי שתלוי בדעת חבירו לא אמרינן אדעתא דהכי, וע"כ דגם בכה"ג אמרינן אדעתא דהכי ומדברי התוס' בנקל יש לחלק וכמש"כ למעלה.
והנה בהך פלוגתא דאונסא כמאן דעבד איתא בירושלמי שם בגיטין פ"ז הל' ו' וז"ל, חד בר נש אקדים פריטין לאילפא ונגב נהרא אתא עובדא קומי ר' נחמן בר יעקב הא אילפא אייתי נהרא, אבא בר הונא בשם ר' אבא הוה מצלי דייגב נהרא בגין דניסב פריטי אשכחת אמר ר' יוחנן ור' בא לא סברין כרשב"ג, ר"ל ורב נחמן ב"ר יעקב סברין כרשב"ג. ופירשו הפ"מ והק"ע שהקדים מעות לבעל הספינה שיעבירנו ויבש הנהר, ואמר רנב"י שכיון שהספינה לפניו אינו מחוייב להחזיר המעות. ור' אבא סבר דצריך להחזיר ותולה זה הירושלמי בפלוגתא דר"י ור"ל אי אונסא כמאן דעבד וגם בפלוגתא דת"ק ורשב"ג בדין כל עכבה שאינה ממנה. וקשה דכיון דבירושלמי אמר מקודם להדיא דאם האשה מתנית ע"מ שיכניסנה ליום פלוני גם ר"ל מודה דלא מהני אונס ואפי' אם ע"פ אונס לא הכניסה הקדושין בטלין. וא"כ קשה דבהא דרשב"ג דהתנה הבעל ע"מ שתשמשי את אבא או ע"מ שתניקי את בני. הרי הבעל כשמתנה כאן הוא כמו האשה שהתנית וא"כ אמאי אמר דר"ל סבר כרשב"ג הא גם לר"ל גם לא מהני כאן טענת אונס. וכן נמי קשה במה דתולה לענין הך עובדא דהקדים מעות לבעל הספינה דאף דמוכח דסבר דקיום ההעברה הוא רק בגדר תנאי. אבל עכ"פ צריך להיות דמי להיכי שהתנית האשה דהא הכא כשנתן מעות לבעל הספינה ודאי הוי כמו שהוא התנה על אופן שיעבירו וא"כ אמאי דין אונס שיזכה בהמעות.
ונראה דיש נ"מ בין היכי דמניעת קיום התנאי היה ע"י אונס ובין שנתבטל אפשריות קיום התנאי במציאות. דאף דהיכי שבעל הדבר שצריך לקיום התנאי מתנה לא מהני טענת אונס משום דרוצה הוא בעצם קיום התנאי ואינו מתנה על מניעת קיום התנאי מדעתו של המותנה מ"מ היכי דאינו במציאות סובר הירוש' דלר"ל לא יתבטל הגירושין או הקנין, וגם זה תלייא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל, דלר"י דסבר שבתנאי צריך דוקא שיתקיים עצם התנאי גם היכי דקיום התנאי אינו במציאות נמי לא מהני דעכ"פ לא נתקיים התנאי. אבל לר"ל דסבר דהיכי דהמקדש התנה אז גם אונס מהני שלא יתבטלו הקדושין. לכן לדידיה היכי שקיום התנאי אינו במציאות גם היכי שהתנה המגרש דהוי כמו האשה בקדושין לא נתבטלו הגירושין דאזלינן בתר אומדן דעת דעל אופן שאינו במציאות לא התנה.
והנה בבבלי סבר דרבנן ורשב"ג פליגי אי לצעורה קא מכוין או להרוחה קא מכוין. ומוכח דאי להרוחה קא מכוין גם רבנן מודו דלא נתבטל הגירושין כיון דלא איצטריך, וסבר בבבלי דעיקר טעמא משום דלא איצטריך, ומשמע דלהבבלי גם ר' יוחנן מודה כיון דלא איצטריך אינו מבטל הגירושין. אבל בירושלמי לא סבר כן דהא אמר דנחתכה דדה כמי שלא עיכבה ומוכח דטעמא דרשב"ג אינו משום דלא איצטריך אלא משום דכיון דקיום התנאי א"א כלל לא התנה באופן זה.
אלא דאכתי צריך ביאור דהתינח בהא דרשב"ג דעיקר הגט אינו מוכרח שיהיה תלוי בקיום התנאי ולכן אמרינן דעל אופן דא"א לא התנה, אבל בהא דספינה דאף דנימא דאינו אלא בגדר תנאי שיעבירנו. אבל עכ"פ הא בודאי אומדן דעתא שלא נתן לו המעות אלא על אופן שיעבירנו, וא"כ מהיכי תיתי נאמר יבש נהרא ואינו יכול להעבירו הוי אומדנא דעל אופן זה לא התנה ונשאר המעות לבעל הספינה אף שלא יעבירנו.
ונראה דהך עובדא דירושלמי אינו כמו שפירשו המפרשים בסתם נהר שעוברת בה ספינה למקום רחוק דלפי"ז אינו מובן מה דאמר דר' אבא הוי מצלי דייגב נהרא שפירשו דהיה רוצה לחזור בו דקשה לומר על ר' אבא שיחפוץ לחזור בו ועוד יתפלל ע"ז, לבד מה דהוא דבר שאינו מצוי שייבש נהר גדול שהספינה הולכת בו. לכן נראה דהך עובדא מיירי באופן דלא איצטריך וכעובדא דמייתי בבבלי בההוא דאמר לאריסיה וכו' דבעי למתלי בפלוגתא דרבנן ורשב"ג ודחי דטעמא דרבנן משום דלצעורה קמכוין. ולכן הך עובדא נמי מיירי בספינה קטנה כמו מעבורת דכי יבש הנהר אפשר לעבור ברגל ולכן אינו מקפיד על תנאו אף דעכשיו אין לו עבור מה לשלם. מ"מ כיון דמעיקרא קנה הספינה ונתן ע"ז המעות רק שהוא בגדר תנאי וכיון דלא איצטריך אמרינן דאינו מעכב.
עכ"פ מבואר דבזה מחולק הירושלמי עם הבבלי דבבבלי סבר דטעמא דרבנן הוא משום לצעורה קמכוין וא"כ א"א לתלות זה בפלוגתא דרבנן ורשב"ג. וכן בדין יבש נהרא דסבר בבבלי דכיון דלא איצטריך ניחא ליה גם בלא קיום התנאי גם לרבנן וטעמא דרבנן דפליגי על רשב"ג הוא משום דלצעורה קמכוין, אבל בירושלמי סבר דרבנן פליגי בעיקר דינא דסברי דכיון דעכ"פ לא נתקיים התנאי אף שאין העכבה ממנה וגם הבעל כבר אינו צריך להתנאי מ"מ כיון שעכ"פ התנאי לא נתקיים אינה מגורשת ולרשב"ג אם אין העכבה ממנה אפי' צריך כמו בנחתכה דדה מגורשת וביבש הנהר יש כאן ב' הטעמים ולכן תולה בזה הירושלמי הא דיבש נהרא ופלוגתא דאונסא כמאן דעביד וכמו שבארנו, ובעיקר הדבר במה דסבר הירוש' דהקדים מעות לבעל הספינה ויבש הנהר תלוי בגדרי תנאי ואין השכירות בשביל עיקר ההעברה צריך ביאור אלא שאין כאן מקומו ובפ"ה מה' שכירות נבאר בעזה"י.