אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יא · הלכה טז
חייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה וכן הורו רבותי. ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהיה זן את בתה חייב לזונה מפני שפסק בשעת נשואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה.
השגת הראב"ד. בדבר שאינו וכו' א"א רבותיו הורו ולא ידעתי מאין הורו שהרי בגמ' הקשו מאותה משנה לר"ל וסייעו לר' יוחנן והיו סבורין שאינה בשטרי פסיקתא, ור"ל הוא שמעמיד אותה בכך וכשתעיין יפה הכל דרך אחד עכ"ל.
המ"מ כתב על קושיית הראב"ד דאה"נ דהוי מצי למימר וליטעמך והוא דחוק. והנתיבות בסי' ס' כתב ליישב עפ"מ שכתב בטעמו של הרמב"ם דבשעת נשואין מהני קנין וכמו שכתב הכ"מ ע"פ דבריו בה' אישות דאף שאינו מהדברים הנקנין באמירה ממש דזה בשעת אירוסין דגם קנין אינו צריך מ"מ לענין זה מהני דהוי כמו דברים הנקנין באמירה דמהני קנין, ובאר הנתיבות בטעמא דמילתא ע"פ דברי הכ"מ דעיקר דינו של הרמב"ם דמהני התחייבות הוא בלשון הודאה ומטעם אודיתא, ולכן כיון דבשעת אירוסין מהני בלא קנין מהני בשעת נשואין בלשון הודאה שאמר אני חייב ומשמעו שנתחייב כבר משעת אירוסין ומהני הקנין למשעבדי, ודבריו תמוהים דהיכן הזכיר הרמב"ם כאן לשון הודאה הא כתב ומפני מה הפוסק עם אשתו שיהיה זן את בתה חייב לזונה מפני שפסק בשעת נשואין, והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה, ומבואר להדיא דמיירי בלשון פסיקה ולא בלשון הודאה, אכן דברי הרמב"ם במה שכתב דבשעת נשואין דומה לדברים הנקנין באמירה דמהני קנין באמת צריכים ביאור וכמש"כ הנתיבות.
ונראה עפ"מ שכתב הריטב"א הביאו המל"מ דסבור היה לומר דמה דסובר הרמב"ם דלא מהני קנין בדבר שאינו קצוב אינו אלא דמתחייב דרך מתנה וגמילות חסדים ולא בנוטל שכר, אלא שדחה זה דא"כ למה הוצרך לכתוב בפוסק בשעת נשואין משום דדומה לדברים הנקנין באמירה, אבל באמת הלא מפורש כן בלשון הרמב"ם שכתב שזו כמו מתנה הוא, ומה שדחה הריטב"א דא"כ למה הוצרך לטעמא דדברים הנקנין באמירה הנה באמת הא לא דמי ממש לדברים הנקנין באמירה דהא צריך קנין, אך לבאר זה נקדים לבאר מה נ"מ לענין זה בין מתנה למכר ונראה דמה דלא מהני קנין בדבר שאינו קצוב אינו בעיקר דין אפשרות ההקנאה אלא משום גדר לא סמכא דעתיה דבדבר שאינו מבורר לא סמכא דעתו להקנות, וכיון שאין המניעה מצד אפשרות ההקנאה לכן לא אמרינן הכי אלא בדבר שתלוי לגמרי בדעת המקנה כמו במתנה, אבל במקח וממכר כמו דלא מהני אומדנא שלא פירש לבטל המכירה וכמש"כ בהלכה ט' ה"נ לא אמרינן דלא סמכה דעתו להקנות כיון שקבל מחברו בשביל הקנאתו, ולכן כתב דאם התחייב בשעת נשואין אף דלא הוי ממש כדברים הנקנין באמירה דלא בעי קנין דזהו דוקא בשעת אירוסין דהוא התחלת החתון דאמרינן אגב דמיחתני אהדדי גמרי ומקני אהדדי מ"מ בשעת נשואין מועיל לענין זה דמהני מה שנתחייב בקנין דכיון דעכשיו נשאת לו על תנאי זה לא הוי כמתנה גרידא והוי כמו שקבל ממנה עבור זה וגמר והתחייב ע"י קנין, וכן מהני ע"י שטר וכמש"כ הרמב"ם בפכ"ג מה' אישות הובא בכ"מ.
איברא דלפי"ז דנימא דבשעת נשואין לא מיקרי מתנה גרידא יקשה לן לפימש"כ שם בהלכה ט' דשיטת הרמב"ם הוא דבמכר לא מהני אומדנא כ"ז שלא פירש וכמש"כ הגר"א ז"ל בחו"מ סי' ר"ז לשיטת הריא"ז דהיכי שהוזכר דמהני אומדנא בכולהו מיירי במתנה והגר"א ז"ל הזכיר שם גם הא דקיי"ל כראב"ע דאינה גובה תוס' כתובה במת הבעל קודם הנשואין שלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה, ולפימש"כ דבשעת נשואין לא הוי מתנה גרידא ודמי למכירה וכ"ש דבשעת ארוסין דמהני דברים הנקנין באמירה אפי' בלא קנין הרי דמי למכירה ולמה מהני אומדנא.
והנה הרמב"ם בפ"י מה' אישות הל' י"א כתב המארס את האשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה. עדיין ארוסה היא וכו' ואם מת או גרשה גובה עיקר כתובתה מבני חורין ואינו גובה תוספת כלל הואיל ולא כנסה, וכתב המ"מ דמה דפסק דאינו גובה אלא מב"ח זהו מהא דאמר בגמ' בכתובות דף מ"ג ומיגבא מאימת גביא וכו' ואסיקו בגמ' דאפי' מנה ומאתים מן הנשואין, וכבר תמה הרא"ש שם על שיטת הרמב"ם דמ"ש שטר זה מכל שטרות שלא יגבה ממשעבדי. ונראה דהרמב"ם סובר דמה דתנן שלא כתב לה ע"מ לכנסה לכאורה הפי' הוא משום גדר אומדנא ואדעתא דהכי שעל דעת זה שימות קודם הנשואין לא כתב לה התוספת, אבל מלשון הגמ' דאמר שם בבעיא דנכנסה לחופה ולא נבעלה אי חיבת חופה קונה אי חיבת ביאה קונה מוכח דאינו רק מגדר אומדנא וכמו תנאי אלא דהחופה עושה עיקר התחייבות התוספת, ואף דמבואר שם דהוא משום אומדנא אינו אלא לענין זה דמשום אומדנא אמרינן דאין דעתו להתחייב אלא לאחר הנשואין, ולפי"ז מבואר דבדין שעבוד נכסים בכתובה כתב הרמב"ם בפט"ז מה' אישות הל' י' וז"ל ועוד תקנו חכמים שיהיו כל נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובה אפי' כתובתה מנה ויש לו קרקע באלפים זוז הכל תחת שעבוד הכתובה וכו' והוא מד' המשנה והגמ' דכתובות ס"פ האשה שנפלו מתקנת שמעון בן שטח והתוס' פירשו שם דמתחלה היו מיחדין מעות בשביל הכתובה וכדמפורש שם בגמ' דלכן לא היו מקבלין אחריות על חיוב הכתובה, אבל מדברי הרמב"ם משמע דעיקר דינא מה שכל נכסיו אחראין לכתובתה ואינו יכול למכרם. זהו מן התקנה דלא הזכיר כלל שלא ייחד לה מעות או מטלטלין וצריך ביאור דמה חידוש יש כאן בכתובה הא בכל חוב הדין כן שאפי' חובו מנה ויש לו נכסים באלפים זוז כולם משועבדים ואינו יכול למכרם, ואפי' היכי דלא כתב כתובה הא קיי"ל דכל מעשה ב"ד גובה ממשעבדי וכתובה הוא מעשה ב"ד כדאיתא בכתובות ובב"מ דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וא"כ למה צריך כאן לתקנה חדשה.
ונראה דלולי התקנה לא היינו אומרים דכתובה הוא דין חיוב מעכשיו שישתעבדו הנכסים כיון דעיקר כתובה הוא לאחר גרושין או מיתה והיינו אומרים דלא נשתעבדו הנכסים אלא בשעת גירושין ומיתה, ואף דאחר מיתה אין דין לחייב היורשין בכתובה וחיוב הכתובה הוא על הבעל היה אפשר דבשעת מיתה נגמר החיוב ונשתעבדו הנכסים וכדאיתא בב"ב דף קל"ז דגם גט שייך שיחול עם גמר מיתה, ואף דעיקר דין הכתובה ודאי נעשה בשעת נשואין מ"מ כיון דאכתי אינו מחוייב לשלם לא נשתעבדו הנכסים ותיקן שמעון בן שטח שישתעבדו משעת נשואין, ועכשיו מבואר דלפי"מ שבארנו דכל דין דאמרינן דבמת קודם הנשואין אינה נוטלת תוספת דאינו משום גדר תנאי ואדעתא דהכי אלא משום גדר "לאחר" דאמדינן דעתו דלא רצה להתחייב בתוספת אלא לאחר נשואין, לכן אמרינן דגם במנה ומאתים שכתב לה לא היה דעתו אלא על עיקר דין כתובה קודם תקנת שמעון בן שטח, אבל מה שכתב בשטר הכתובה אחריות מכל נכסיו זה דינו כמו תוספת דמלבד עיקר הכתובה לא היה דעתו להתחייב אלא אחר הנשואין ולכן אמרינן דאחד זה ואחד זה מן הנשואין.
ולפי"ז מבואר מה שעמדנו לפימש"כ דבשעת נשואין לא מיקרי מתנה גרידא וא"כ כ"ש דבשעת ארוסין לא מיקרי מתנה, וא"כ אמאי אמרינן הך אומדנא שלא כתב לה אלא ע"מ לכנסה, אבל לפי"מ שבארנו מיושב דמה דבמכר לא מהני אומדנא זהו היכי שאנו צריכים לבוא בגדר אומדנא של בטול, ואדעתא דהכי. בזה אמרינן דכיון שאינו תלוי בו לבדו לא אמרינן אומדנא דהו"ל לפרש וכ"ז שלא פירש הוי דברים שבלב. אבל מה דאמרינן דע"י האומדנא דיינינן שלא רצה להתחייב עכשיו אלא לאחר נשואין זה אינו בגדר בטול ולא שייך לגדרי דברים שבלב דאינו מגדרי תנאי ומשו"ה מהני אפי' במכירה.
ועכשיו מיושב השגת הראב"ד דהגמ' שפיר פריך לר"ל דבמתני' תנן הנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה דמיירי בשעת נשואין ולא בשעת ארוסין דלא הוי דברים הנקנין באמירה ממש וכמש"כ הרמב"ם בפכ"ג מה' אישות וכנ"ל. ולכן מוכח שפיר כר' יוחנן דמהני שטר בחייב אני לך אלא דלענין זה דמי לדברים הנקנים באמירה דמהני אפי' בדבר שאינו קצוב בין בקנין ובין בשטר, אבל לר"ל דלא מהני שטר בחייב אני לך קשה, וע"ז משני אליבא דר"ל דהוי דברים הנקנים באמירה. וסבר ר"ל דבשעת נשואין נמי הוי דברים הנקנים באמירה, אבל לר' יוחנן לא אמרינן הכי אלא דוקא בשעת אירוסין ומבואר שיטת הרמב"ם דמחלק בין שעת ארוסין לשעת נשואין וכנ"ל.
והנה הכ"מ כתב מקור לדין זה מכתובות דף ק"ב דאמר בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין ופריך מי לא עסקינן דהואי בשעת קנין דגרשה ואהדרה, ואי מהני לוקמה שילדה הבת וקנו ממנו לזונה. ולדברי הכ"מ יקשה דלמה תלה זה הרמב"ם בהוראת רבותיו, ונראה דבאמת קשה דברי הגמ' דבאופן דגרשה ואהדרה וקנו מידו א"כ אין זה בתו אלא בת אשתו, ולמה הוצרך הגמ' לחדש דלא מהני בזה קנין משום חששא דצררי, והנה הטור אה"ע סי' קי"ב כתב בשם הרמ"ה וז"ל הא דלא מהני לה קנין דוקא דקנו מיניה בשעת נשואין בכלל מאי דקנו מיניה בתנאי כתובה ולא כתב לבנות שטר באפי נפשייהו אבל אי כתב להו שטרא באפי נפשייהו אי נמי קנו ממנו לאחר נשואין סתם קנין לכתיבה עומד וגבי ממשעבדי דמעידנא דקנו מיניה גמר ומשעבד נפשיה עכ"ל, וקשה דבגרשה ואהדרה הא התנאי כתובה מנשואין האחרונים אינו אלא על בנות שיהיו לה ממנו אחר הנשואין כדתנן בנן נוקבין דיהוי לך מינאי, וא"כ היכי אפשר דקנו מיניה לבנות שכבר נולדו בכלל מאי דקנו מיניה בתנאי כתובה.
ונראה דכיון דקיי"ל דהמגרש את אשתו והחזירה על תנאי כתובה הראשונה מחזירה, וזהו לענין כל חיובי כתובתה שמחויב לה, לכן שייך בשעת נשואין השניים גם תנאי כתובה מנשואין הראשונים לענין דין בנן נוקבן, ושייך שיקנו מידו לקיים תנאי כתובה הראשונים גם במזונות הבנות, ולפי"ז מבואר דמה דפריך בגמ' דבנות נמי מי לא עסקינן דהוו בשעת נשואין דגרשה ואהדרה, הכונה דכמו שבבת אשתו מתחייב בשעת נשואין בפסיקה לבד ומ"מ מוקמינן כשקנו מידו שתגבה ממשעבדי א"כ משכחת לה בנות נמי שיקנו על חיובם מתנאי ב"ד היכי דהוו בשעת נשואין כגון שגרשה ואהדרה, ומבואר דברי הרמ"ה דבקנו בפי' לזון את בתו לא מיירי בגמ' דזהו כמו בת אשתו.
ועכשיו מבואר דאין מקום להוכחת הכ"מ דאם קנו ממנו לזון בתו שנולדה לא הוי מזונות הבנות ולאוקמה דאחר לידת הבת קנו על מזונות הבנות משמע מדברי הרמ"ה דכל שאינו בשעת נשואין ופירשו בשעת קנין מלידת הבת ג"כ הוי כמו בת אשתו וגבי ממשעבדי, ואפי' בל"ז כיון דע"כ שקנו על מזונות הבנות ולא לזון את בתו א"כ שכיח יותר בשעת הנשואין דהוא זמן ההתחייבות, ולכן שפיר אמר דגרשה ואהדרה.