אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יא · הלכה טו
המחייב עצמו בממון לאחד בלא תנאי כלל ואע"פ שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב שדבר זה מתנה הוא ואינה אסמכתא, כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אע"פ שלא אמר אתם עדי הואיל ואמר בשטר ה"ז כמו שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב וכזה הורו רוב הגאונים.
המ"מ כתב דדברי הרמב"ם הוא מסוגיא דפ' הנושא דפליגי בזה ר' יוחנן ור"ל ומפרש דכל הסוגיא הוא בבא להתחייב. וכן כתב הר"ן בהלכות בדעת הרמב"ם וכתב דמה דצריך בערב לאחר מתן מעות קנין ולא סגי כשיאמר אתם עדי לפי שהוא דומה לאסמכתא, והלח"מ האריך כאן ובסוף דבריו נשאר בצ"ע במה דכאן דימה הגמ' הך דינא לערב היוצא אחר חיתום שטרות וכיון דפסק הרמב"ם דערב היוצא אחר חיתום שטרות בעי קנין אמאי מהני כאן בלא קנין, ואף שכבר הביא דברי הר"נ דטעמא דבערב בעי קנין משום דדמי לאסמכתא מ"מ קשה דכיון דדימה הגמ' הא דערב לדינא דכאן מוכח דבערב נמי לא בעי קנין. וכתב שכבר הקשה כן הרמב"ן בסוף ב"ב והרמב"ן הוכיח שם שיטתו מכאן דערב היוצא ל"צ קנין.
ונראה דסובר הרמב"ם דאה"נ דהך סוגיא לא הוי סברה לחלק מהא דחייב אני לך מנה לערב היוצא אחר חיתום שטרות דלא הוי סבר דערב דמי לאסמכתא כיון דאינו אסמכתא גמורה דבאסמכתא גם קנין לא מהני. וביותר יש לומר דכאן הא קאי הסוגיא אליבא דר' יוחנן. ור' יוחנן הא אמר בסוף ב"ב חלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק והלכה כמותו אף בחנוק. וסובר דערב לא בעי קנין. ואח"כ מייתי בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל חנוק וקנו מידו משתעבד. ומסיק והלכתא בכולהו בעי קנין, נמצא דלר' יוחנן לשיטתו שפיר מדמה הסוגיא בכתובות דין חייב אני לך לדין ערב היוצא. אבל לדידן דערב היוצא בעי קנין משום דדמי לאסמכתא באמת לא דמי לחייב אני לך מנה דכיון דהוי חיוב ברור ולא דמי לאסמכתא לכן לא בעי קנין.
ומה שכתב הרמב"ם שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב זהו רק לעיקר הדין שיכול אדם להתחייב בחיוב חדש מה שלא היה חייב מעולם. וע"כ אין כונתו מערב שלא בשעת מתן מעות או ביוצא אחר חיתום דכיון דבעי קנין אין הוכחה לכאן דמחייבינן בלא קנין. אלא כונתו מסתם ערב דהוא בשעת מתן מעות וסבר דמה דמהני הא דעל אמונתו הלוהו זה אינו אלא לומר דגמר והתחייב וליכא כאן אף דמיון לאסמכתא דליבעי קנין. אבל אי הוי אמרינן דאדם אינו יכול להתחייב עצמו בדברים בלא קנין לא הוי מהני אפי' הא שהלוהו על אמונתו דאינו חייב כאן משום שסמך עליו המלוה ונמצא שהזיקו דזה אינו אלא גורם להזיק. ואפי' לדעת הרמב"ם דסובר דגרמי מדאורייתא ולא מדין קנס מ"מ הא סבר דאינו חייב אלא במתכוין להזיק ובעינן ברי היזיקא. וכאן אינו ברי שהלוה לא ישלם. ולכן ודאי דאין החיוב משום שגרם לו להזיק אלא דעיקר החיוב הוא בשביל שהתחייב עצמו. וסברא דעל אמונתו הלוהו מועלת נמי דאין צריך לומר אתם עדי דכיון דעל אמונתו הלוהו גמר ומתחייב גם בלא אתם עדי. אבל עיקר החיוב למד שפיר הרמב"ם דאפשר להשתעבד בחיוב אף שלא לוה כלום כמו שישתעבד הערב.
והנה הר"נ כתב שם דלפי"ז מה דאמרו בב"מ דף נ"ח ודף צ"ד בשקנו מידו ה"ה דהוי מצי לשנויי בשאמר אתם עדי. אבל בש"ך סי' מ' וכן בבאור הגר"א שם כתבו דכמו שכתב הר"נ דלכן בערב אחר מתן מעות בעי קנין ולא מהני מה שחותם בשטר משום דדמי לאסמכתא דאין החיוב ברור דשמא ישלם הלוה ה"נ גבי שומרים אין החיוב ברור. ומבואר כן בלשון הרמב"ם שכתב המחייב עצמו בממון לאחד בלא תנאי כלל. [והנה בסי' י"ב כתב הסמ"ע דבפשרה דצריכה קנין מהני נמי שטר. והתומים חלק עליו מטעם זה דשטר לא מהני אלא היכי דהחיוב ברור. ולכאורה מפורש להדיא בת' הרשב"א הובא בב"י סי' ר"ז אות מ"ו כד' הסמ"ע שכתב דבנתחייב בשטר כמו שיאמרו אומני העיר מהני ולא הוי אסמכתא. אך באמת זה תלוי בדין ערב היוצא אחר חיתום שטרות דהרשב"א סובר דלא צריך קנין כמש"כ המ"מ בפכ"ו מהל' מלוה הל' א'. ומוכח דבהך אסמכתא דערב דאינה אסמכתא גמורה מהני שטר כמו קנין. אבל לשיטת הרמב"ם שם דבעי קנין אלמא דלא מהני שטר היכי דאין החיוב ברור. ולכן בחיוב בתנאי נמי לא מהני שטר. ומשום זה כתב הרמב"ם כאן בלא תנאי כלל וכנ"ל.]
והנה הכ"מ כתב על דברי הרמב"ם וז"ל זה נלמד מדאמרינן בפ' מי שמת ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא עכ"ל, והחזיק אחריו הקצוה"ח בסי' מ' לבאר דכל טעמו של הרמב"ם הוא רק בשביל אודיתא ולכן מיושב מה שהקשה הר"ן מערב אחר מתן מעות ומשומר להקדש וממתנה ש"ח להיות כשואל דצריך קנין, משום דבכל הני הוא לשון התחייבות ולא לשון הודאה, ואני תמה דהא כתב הרמב"ם להדיא שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב ומוכח דהוא משום התחייבות ולא משום אודיתא, אלא דבאמת נראה דהרמב"ם אינו סובר כלל כל הקנין אודיתא שמשמע מדברי הפוסקים שהוא הלכה ברורה, דאם היה סובר עיקר קנין אודיתא היה לו לכתוב דין זה גבי מתנת בריא כמו שכתב כאן גבי חיוב לפי דברי הכ"מ שהוא מטעם אודיתא דהא עיקר דברי הגמ' גבי איסור גיורא אינו בדין התחייבות, אלא להקנות המעות שהיו לו אצל רבא, ועיקר דין אודיתא קבע הרמב"ם בדיני מתנת שכ"מ בפרק ט' מהל' זכיה ומתנה הלכה ט' וז"ל, שכ"מ שהודה שיש לו לפלוני אצלו כך וכך תנוהו לו או שאמר כלי פלוני פקדון הוא בידי לפלוני תנוהו לו חצר פלונית של פלוני הוא חוב שיש לי ביד פלוני אינו שלי של פלוני הוא בכל אלו הדברים וכיוצא בהן הודאתו הודיה, ואפי' הודה הגר לבנו שאין הורתו בקדושה דבריו קיימין אפי' הודה שכ"מ לעכו"ם נותנין לו, וכתב המ"מ ע"ז וז"ל ופי' הר"י מיגש שהודאתו כהודאת בריא ואם עמד אינו חוזר שאין זה מתנה וכו', וכן כ' הראב"ד עכ"ל, ודברי הראב"ד מובאים בש"מ, נמצא שאין כאן שום חדוש אלא דבש"מ נמי אמרינן שהוא הודאה ומהני אפי' בגר, אבל לא איירי כלל אם המקבל מודה שאין זה שלו ובא ליטול בתורת מתנה.
ואף דקשה לפי"ז דהא רב מרי ידע שאין המעות שלו ואיך הוציאם מיד רבא והקשו כן בתוס' הרא"ש בש"מ והוכיחו מזה דהוא מתנה יש לומר עפ"מ דאמר בגיטין דף מ' ע"ב נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, ויש לומר דלאו דוקא בלשון נתתי לו דגם במודה שהיא שלו הוי נמי הודאה אף שהמקבל מודה שאינה שלו, דאמרינן נמי שמא זיכה לו ע"י אחר, ואשמעינן בלשון נתתי לו דמשמע יותר שנתן לו בעצמו, ובזה מבואר מה דאיקפד רבא ואמר קא מגמרו טענתא לאינשי ומפסדו לי דקשה מה הפסידוהו הא עדיין לא זכה בהמעות, וכיון דאיסור היה רוצה ליתן לבנו רב מרי רק שלא ידע דרך קנין למה לא יתנו לו עצה איך להקנותו. ובפרט לפי"מ שמפרשים שהיה שכ"מ הא הוי מצוה שלא תטרף דעתו, ועוד קשה טובא לשון טענתא דאיזה טענה יש כאן אבל לפי"ז מבואר שפיר דבאמת מתורת קנין לא מהני כלל, ורק מתורת הודאה גמורה, וכיון דרבא היה יודע שהמעות אינם של רב מרי ושאיסור לא זיכה אותו מעולם בהמעות, וא"כ אין זה אלא שלימדוהו לרב מרי טענות להוציא ממנו המעות שבאמת הם שלו.
אלא דאכתי קשה על איסור גיורא איך עשה זה שיוציא רב מרי המעות מרבא שלא כדין, יש לומר דכיון דע"פ ב"ד יהיה על רבא ליתן המעות לרב מרי א"כ אפי' אם היה רבא זוכה בהם לא מיקרו ברשותו לפי"מ שביארתי בפ' י"ב מה' גזילה במה שהשמיט הרמב"ם הא דעקל בית הבד כרוך עליה דאנס עומד כנגדו הוי אינו ברשותו ולא היה יכול רבא להקדישן. וממילא אינו יכול מעיקרא לקנות דבר שאינו ברשותו, דנראה דגם אצל הקונה איכא חסרון דדבר שאינו ברשותו א"א לקנות כמו שא"א להקנות. וא"כ לא עשה איסור עברה במה שהודה ומ"מ אמר רבא שפיר ומפסדו לי כיון דבאמת הפסיד מלזכות רק בשביל זה שהיה רב מרי כמו אנס עומד כנגדו ובודאי זה מיקרי הפסד.
ובזה שכתבתי דדבר שאינו ברשותו א"א לקנות נוכל לבאר דברי הרמב"ם פט"ז מה' גזו"א הל' ח' שכתב דלכן אינו קונה בעל הגל משום שהוא אבודה ממנו ומכל אדם ומה אבדה של אדם אמרה תורה אשר תאבד וגו' ק"ו למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם. והקשה הראב"ד דזהו ק"ו שיש עליו תשובה. אבדה שבים למי תזכה היא אבל אבדה שבגל תזכה לבעליו ועיין במש"כ שם דהראב"ד סובר דכיון דגם אבודה ממנו ומכל אדם צריך יאוש והכא לא מהני יאוש כיון שהוא ברשותו לכן ליכא ק"ו. ובדעת הרמב"ם כתבתי דכיון דהוי אבודה ממנו ומכל אדם לא מיקרי ברשותו והוי יאוש, אבל באמת דברי הרמב"ם עוד אינם מיושבים דהא בעל הגל אינו יודע והוי יאוש שלא מדעת, וכיון דסובר דגם אבודה ממנו ומכל אדם צריך יאוש א"כ ליכא ק"ו. אבל לפי"ז אפשר לומר דסובר הרמב"ם דמדין אבודה ממנו ומכל אדם דמיעטה התורה דמבואר מזה דתמיד איכא יאוש ואפי' עומד וצוח ולכן ודאי יש על זה דין אינו ברשותו ודבר שאינו ברשותו א"א לקנות, ומבואר מד' הרמב"ם דסתם אבדה עומדת ברשותו. וכדברי הריטב"א שהבאתי שם בפי"ד הל' ו' ועמש"כ שם. וזהו מה שכתב ולמה לא תקנה החצר לבעליה דמשום טעם זה אינו קונה כלל.