אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יא · הלכה ח
מי שמכר חצרו או שדהו ופירש בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני או מפני המטר שנמנע כדי לקנות חטים בדמי חצרו ה"ז כמוכר על תנאי, לפיכך אם ירד המטר אחר שמכר או באו חטין והוזלו או נמנע הדרך לילך לאותה הארץ או שלא נסתייע לו לעלות או לקנות חטים ה"ז מחזיר אותן הדמים ותחזור לו קרקע שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני והרי לא נעשה, וכן כל כיוצא בהן.
הרמב"ן בחדושיו כתב בשם הראב"ד להוכיח מכאן דלא בעינן תנאי כפול בדיני ממונות דאי בעינן אמאי מהני אם פירש, וכתב הרמב"ן לחלק בין תולה תנאו באחרים לתולה תנאו בעצמו דאלת"ה בכל אסמכתא בלא ת"כ היה לנו לומר דהוי כמו בלא תנאי [בהל' ג' כתבנו בדעת הרמב"ם דבאמת באסמכתא בעינן ת"כ] וע"כ דכיון שתולה תנאו בעצמו לא צריך ת"כ, ומ"מ כתב הרמב"ן דלר"מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן אפי' בתנאי דע"י עצמו, ולכן צריך לאוקמי הכא דכפל דבריו ולא בתורת תנאי דא"כ אפי' בלא אונס תבטל המכירה, אבל בשם הרי"ף כתב כדברי הראב"ד, והרשב"א כתב לחלק דגלוי דעת עדיף מתנאי דכיון שפי' תנאו ולא כפל מוכח שאינו מקפיד, והרמב"ן הביא תי' זה וכתב דאינו נכון כלל, וכן הריטב"א כתב כד' הראב"ד, והר"ן כתב דמיירי שכפל דבריו וכנ"ל, ומדברי הרמב"ם מוכח להדיא שלא כפל וגם סובר בפ"ו מה' אישות ובפ"ג מה' זכיה דבעינן תנאי כפול בממון, ונשאר לנו רק התי' לומר דתנאי שלא כפלו גרע מגלוי דעת שהרמב"ן כתב ע"ז שאינו נכון כלל.
ונראה דכל עיקר הקושיא לא קשה כלל לדעת הרמב"ם דכיון דדעתו בפ"ו מה' אישות דכל האומר מעכשיו אין צריך תנאי כפול, וכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו נמצא דאין צריך לת"כ אלא בתנאי דאם שהוא כלאחר, וא"כ מה דפירש בשעת המכר שהוא מוכר כדי לעלות לא"י אין לנו להוכיח מגלוי דעת זה אלא שהוא תולה מכירתו על תנאי זה, אבל לא לומר שהוא דלאחר שיעלה אז תתקיים המכירה דאין לנו הוכחה מגלוי דעת זה דאינו רוצה שתחול המכירה עכשיו, ולכן הוי כמו ע"מ דאין צריך ת"כ, והרמב"ן והרשב"א שהקשו כן י"ל לפי דלא ברירא להו הך דינא דמעכשיו א"צ ת"כ כמש"כ המ"מ בפ"ו מה' אישות.
והנה במה שכתב הרמב"ם ה"ז מחזיר אותן הדמים ותחזור לו הקרקע נראה דאין כונתו אותן הדמים שקבל מן הלוקח אלא אותן הדמים לאפוקי אם הוזל חצרו או הוקר דמחזיר דמי המכירה ולא דמים ששוה עכשיו, אלא דמ"מ יש חידוש בדבריו דמוכח דאם אין לו להחזיר לא נימא דתחזור הקרקע והדמים יגבה כשאר בע"ח ונ"מ אם קרקע זו עידית ויש לו בינונית ואף דבב"מ דף ע"ז איתא לר"א בדר"א דמוכר שחזר הו"ל לגבי הלוקח כמזיק, אבל זהו רק כשקנה באלף זוז כדאיתא התם, ועוד דזהו דוקא בחוזר אבל כאן הא הוי כמו תנאי ואינו חזרה, ובעיקר ההלכה שם לא פסק הרמב"ם כר"א בדר"א עיין בפ"ח הל' ב' ובמש"כ שם.
ונראה לבאר זה ע"פ דברי התוס' בכתובות דף מ"ז גבי שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה שהקשו דא"כ הלוקח פרה מחברו ונטרפה או מתה נימא ג"כ דאדעתא דהכי לא קנה ותירצו דשאני התם דתלוי גם בדעת הלוקח שלא היה מתרצה בתנאי זה, וא"כ ה"נ כיון שאנו מבטלין המכירה מכח אומדנא שגלה דעתו שמוכר בשביל צרכיו אלו, א"כ ה"נ איכא אומדנא דהלוקח לא היה נותן לו המעות על תנאי באופן זה, ואף שבהלכה י"ד כתבתי לחלק מדברי התוס' לענין אונס בתנאים, מ"מ לענין זה אין לחלק דודאי על דעת זה שלא יחזיר לו מעותיו לא היה מתרצה, אבל זה דוקא כאן שאנו מבטלין המכירה בשביל אומדנא, אבל גבי תנאי מפורש לא הזכיר הרמב"ם בהלכה א' שאם לא נתקיימו התנאים יחזיר הלוקח המעות ותחזור לו הקרקע, משום דגבי תנאי מפורש אף דאיכא אומדנא שהלוקח לא היה מתרצה מ"מ לא נוכל לעשות קנין באומדנא דעכ"פ עכשיו התנה מפורש שאם לא יתקיים התנאי לא יקנה והאומדנא מועלת רק לבטל ולא לחדש קנין, אבל כאן שכל כחו של בטול המכירה הוא בשביל אומדנא, ע"ז איכא אומדנא, להיפוך דבלא חזרת הדמים לא היה הלוקח מתרצה, ומבואר לפי דברינו דהרמב"ם בזה לשיטתו בשביל שאינו סובר כהרמב"ן שכתב דמיירי הכא שכפל דבריו דא"כ הוי כמו תנאי ממש ולא הוי מהני האומדנא של הלוקח.