אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יא · הלכה ד
לפיכך הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר ואם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך, אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו, ואם חזר בו המוכר אין מחייבין אותו לכפול הערבון שזו אסמכתא היא ואסמכתא לא קנה.
השגת הראב"ד, ואם חזר בו המוכר וכו' א"א אין הכל מודים בזה שהרי הצריכו הגאון שיהא מבטל זכותו שהיא מחילה ושלא יהא אנוס והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב, אבל אם יאמר לו המוכר המעות שנתת לי לא יצאו מתחת ידו ואתה אם תרצה קח מקחך או תניח אותו לעולם, הדין עמו ובענין זה יכול להיות מה שכתב עכ"ל.
המ"מ בהלכה א' ביאר שיטתו של הרמב"ם דמה שכתב כאן דליכא דין אסמכתא על המוכר וזכה בערבון כיון שהוא תחת ידו, ומה שכתב בהלכה הקודמת דאם מכר בית לחבירו ע"מ שילך עמו לירושלים והחזיק זה בבית הרי זה קנה כשילך עמו לירושלים וליכא דין אסמכתא, הוא חד טעמא דאין דין אסמכתא במה שמוחזק עתה ביד הקונה, ולפי דבריו מדוייקים דברי הרמב"ם במה שכתב בהלכה זו, לפיכך, דבין מה שהמוכר זוכה וליכא דין אסמכתא, בין מה שהלוקח אינו זוכה והוי אסמכתא הכל הוא מטעם יסוד ההלכה בהלכות הקודמות, אבל באמת א"א לפרש כן דעת הרמב"ם שלפי דבריו מה שכתב בהלכה ג' והחזיק זה בבית הוא בדוקא, וכן הוא לשון המ"מ שאין דין אסמכתא במה שמוחזק מעתה ביד הקונה, אבל מדברי הרמב"ם בהלכה ב' מבואר דאינו כן, דהא כתב בד"א בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהם והרי יש עליו לקיים את התנאי, ואם כן גם בשקנה בכסף או בשטר או בק"ס נמי ליכא דין אסמכתא, ובהל' ג' כתב המ"מ וז"ל נראה סיוע לזה ממה שאמרו למטה דבמעכשיו קנה אפי' שאינו מוחזק בבית וכו' וא"כ כשהוא מחזיקו מעתה למה לא יועיל יותר משאמר לו מעכשיו, והלא חזקה זו מעכשיו הוא מחזיק בו עכ"ל, וא"כ לפי דברי המ"מ בעצמו עיקר הלכה הקודמת הוא בשביל שהקנהו מעכשיו וא"כ אין לזה שייכות לדין ערבון דע"ז גופא אנו דנין אם קנין הערבון הוא מעכשיו דאם היה מעכשיו הוא גמ' מפורשת בב"מ דף ס"ו דבמעכשיו ליכא דין אסמכתא וכמו שציין המ"מ בהל' ז', ולא היה חולק בזה הראב"ד, וצ"ל בכונת המ"מ דכיון שלא אמר בפי' מעכשיו לכן הסביר הדברים דכיון שהוא מחזיקו בבית בודאי מקנהו מעכשיו, ונמצא דהוא יסוד אחד עם הלכה זו דמטעם זה אנו אומרים דגם הערבון הקנהו מעכשיו, אבל כבר כתבתי למעלה בהל' א' ובהל' ג' דע"ז אין אנו צריכין להוכחות שהקנהו מעכשיו דהא קיי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו, וכן כתב הגר"א ז"ל בטעמא דהלכה א' וב', אלא שבארתי למעלה בהל' ג' עוד יותר לחלק בין ע"מ ובין מעכשיו, אבל עכ"פ לפי"ז מה שכתב הרמב"ם בהל' ב' והחזיק זה בבית אינו בדוקא וכמו שכתב בהלכה א' וא"כ אין שייכות הלכה זו דהמוכר קנה הערבון וליכא דין אסמכתא, להלכות הקודמות.
ולכן צ"ל דמה שכתב כאן לפיכך אינו אלא על עיקר דין אסמכתא והוא מפרש הברייתא דדין אסמכתא נאמר כאן על הקונה, וכמו שכתב המ"מ, דמלשון דיו שיקנה כנגד ערבונו, מוכח דר' יוסי אינו חולק על ר' יהודה אלא בדין הקונה ולא בדין המוכר, ולזה כתב הרמב"ם בטעמא דמילתא שכיון שהוא תחת ידו לא אמרינן בזה אסמכתא, ומפשטות לשונו מוכח דלא שייך דבר זה אלא במטלטלין דכיון שהוא תחת ידו אף שלא אמר מעכשיו ליכא דין אסמכתא, אבל בקרקע לא שייך זה דממ"נ אם אמר מעכשיו הלא נתבאר דלא צריך לזה שהחזיק דאפי' קנה בקנין אחר ליכא דין אסמכתא, ואם לא אמר מעכשיו, מה מהני מה שהחזיק, הא חזקה אינה מועלת על אחר זמן, אכן לקמן בהלכה י"ח בארתי דשייך מש"כ לפיכך גם על מה שזכה המוכר בהערבון ע"ש.
והנה המ"מ הביא מה שהוכיחו הרמב"ן והרשב"א מהלוהו על שדהו ושו"ט בזה אם לוקח אוכל פירות דהוי מוחזק, והמ"מ תי' דלא בשביל זה החזיקו, ובאמת זה פשוט דאפי' לוקח אוכל פירות לא דמי למטלטין וכן כתב הר"ן, הביאו הכ"מ, אכן הקשה הכ"מ מדין מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא נתתי מכאן ועד יום פלוני תן לו שטרי דאמרינן בזה דין אסמכתא כמו שכתב הרמב"ם לפנינו בהל' ח' והא ע"כ כשאמר תן לו שטרי היינו שיהיה הפרעון מתנה דאם לא כן אפי' בלא דין אסמכתא הא כבר נמחל שעבודו והיכי אמר ר' יוסי יתן, וכיון דהכונה שיהיו המעות מתנה והם תחת ידו אמאי הוי אסמכתא, ותי' הכ"מ עפ"מ שהביא מדברי המרדכי דבשטר שנמחל שעבודו אם יחזור ויתן לו בעדי מסירה הוי שטר, ולכן גם כאן מפרש שיתן לו שטרו בעדי מסירה ומלבד דהתי' דחוק, דלא הוזכר בדברי ר' יוסי דאמר יתן, שיתן בעדי מסירה, ובפשוטו משמע שהשליש בעצמו יוכל ליתן, וגם שצריך לדחוק דלא יגבה אלא מבני חורין כיון שהשטר מוקדם, אך לבד זה, כיון דבעדי מסירה צריך להיות התחייבות חדשה וקשה דממ"נ אם עכשיו שהגיע הזמן מרוצה הלוה שהשליש יתן למה לא יתן, וע"כ שעכשיו אינו רוצה שיתן השליש וא"כ מה מהני מה שזכה השליש בהשטר כיון דצריך עכשיו להיות התחייבות חדשה כשיתן השליש השטר להמלוה בעדי מסירה ועכשיו אין הלוה רוצה להתחייב, ואם נבוא לבאר תירוצו של הכ"מ דלא כמו שכתב דהכונה שיתן הוא בעדי מסירה, אלא דכשהשליש את שטרו השליש בעדים וכשאמר להשליש שאם לא יתן לזמן פלוני יתן להמלוה השטר, היינו שיזכה עכשיו השטר בשביל המלוה וזה מסר לו בעדי מסירה, גם זה קשה דאם אמר לו שיזכה מעכשיו הא במעכשיו ליכא דין אסמכתא, ולכן ע"כ צריך לפרש דאם לא יתן לזמן פלוני יהיו המעות שנותן להמלוה מתנה לכשיגיע הזמן דמש"ה שייך בזה אסמכתא וא"כ קשה הא המעות תחת ידו וכמו שהקשה הכ"מ.
אכן באמת כבר הרגיש המ"מ בקושיא זו, שכתב בהל' ה' על הא דמי שפרע מקצת חובו וז"ל והטעם לפי שתלה הדבר בחזרת השטר ואינה ביד המלוה אלא ביד השליש עכ"ל, ובודאי בא ליישב קושיית הכ"מ דאמאי הוי אסמכתא דע"כ הכונה שהמעות יהיו מחולין וע"ז תי' דדוקא גבי ערבון דאין כאן אלא מעות הערבון לא הוי אסמכתא דודאי גמר ומקני כיון שהם ביד המוכר, אבל הכא גבי שטר אף דדיינינן לגבי מעות הפרעון דכונת הלוה שיהיו למתנה אם לא יפרע לזמן פלוני, מ"מ כיון שהם תלויים בשטר שביד השליש דיינינן גם במתנתו על המעות דין אסמכתא, אכן מש"כ המ"מ שם עוד וז"ל, ואפשר לדעת המחבר שאם השטר ביד המלוה וא"ל וכו' ה"ז גובה, כיון דהשטר והמעות בידו דבריו אינם מובנים דאיזה ספק בדבר הא זהו ממש דין הערבון דסובר הרמב"ם דליכא דין אסמכתא, ונראה דכונתו כיון דעכ"פ לא דמי לערבון דהכל תח"י המוכר בין המקח בין המעות, אבל הכא בשטר דגם השטר צריך גוביינא לכן כתב ע"ז, ואפשר, דכיון דעיקר המחילה הוא על המעות והשטר נשאר כמקודם ביד המלוה לכן גם בזה ליכא דין אסמכתא.
ומה שכתב הראב"ד אין הכל מודים בזה שהרי הצריכו הגאון שיהא מבטל זכותו שהוא מחילה וכו' בודאי כונתו לדברי הגמ' בנדרים בההוא גברא דאתפיס זכוותא, ומה שהזכיר הראב"ד דברי הגאון זהו מה שכתב הרי"ף בהלכות וקאמר גאון דהאי פסקא ליתא אלא במתפיס זכוותיה בלחוד אלא דמ"מ אינו מובן למה הוצרך לדברי הגאון וגם למה כתב אין הכל מודים דהא כן איתא בגמ' בהדיא דאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלו זכוותאי ומסקינן והלכתא והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב, והיה אפשר לומר דהוא משום דבגמ' אינו מוכח דהך והלכתא קאי על הא דאתפיס זכוותא דהא מעיקרא פריך והא אסמכתא היא ומשני שאני הכא דאמר ליבטלן זכותי, ובתר הכי קאמר והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב א"כ יש לומר דזה קאי על עיקר אסמכתא ולא על אתפיס זכוותא ומצאתי בש"מ שכן פי' הרנב"י, אבל אינו מיושב דלמה כתב הראב"ד אין הכל מודים והיה לו להשיג משיטת הרמב"ם עצמו בהל' י"ג שכתב אסמכתא שקנו מידו עליה בב"ד חשוב ה"ז קנה והוא שהתפיס זכיותיו בב"ד.
ונראה דהוא משום שבלשון ליבטלן זכותאי יש שני פירושים א' מלשון מחילה וא' מלשון הודאה כמו שהביא הר"ן בנדרים שם וכן הוא ברשב"א, ולכן דייק הראב"ד מדברי הגאון שכתב שיהא מבטל זכותו, וזה מלשון מחילה דלשון ליבטלן אפשר לפרש שזהו שיבטלו מעצמם שהוא לשון הודאה, אבל לשון הגאון שכתב שיהא מבטל זכותו זהו לשון מחילה, ובעיקר השגתו של הראב"ד, כבר נתיישב בדברי המ"מ דהכא נמי תלה התנאי בבטול זכיותיו שהשליש בב"ד, וא"כ דברי הראב"ד צריכים ביאור, דבלא תי' המ"מ, יכול להקשות ממתני' דמי שפרע מקצת חובו ואינו צריך לדברי הגאון.
אכן אחר העיון ראיתי דקושיית הכ"מ ודברי המ"מ מבוארים בד' הרשב"א בנדרים דף כ"ז גבי ההוא גברא דאתפיס זכוותא דפריך שם והא אסמכתא הוא ומשני שאני הכא דאמר ליבטלן זכותי, וכתב הרשב"א דיש מי שפי' מלשון הודאה ויש מי שפי' דהוא לשון מחילה ובמחילה ליכא אסמכתא, והקשה מהא דמי שפרע מקצת חובו דע"כ אין האסמכתא על חזרת השטר אלא על הפרעון שיהיה מתנה דאל"כ הוי שטר שנמחל שעבודו, וכתב ע"ז דלעולם האסמכתא על חזרת השטר דאל"ה למה תנן במשליש את שטרו ליתני בלוה שהתנה עם המלוה, שאם לא יפרע לו ליום פלוני יגבה כולו, ומה דקשה דהא הוי שטר שנמחל שעבודו ל"ק דבודאי אם השליש יחזיר את השטר אז הוי מעות הפרעון מתנה או מחילה אלא שזה תלה מחילתו או מתנתו בחזרת השטר כלומר החזר לו את שטרי וכשתחזירנו יגבה בה הכל ויהיה מה שנתתי מתנה ועד שלא יחזיר ואינו גובה בו, פרעון הוי, הלכך הכל תלוי בחזרת השטר, ועיקר האסמכתא בחזרת השטר הוא, ע"כ תורף ד' הרשב"א, ולפי דבריו מבואר דלא דמי הא דמי שפרע מקצת חובו להא דאתפיס זכוותא דהתם תלה להדיא בחזרת השטר, אבל הכא לא תלה בזה אם ב"ד יחזירו הזכויות, וממילא יש כבר מקום להשגתו של הראב"ד דאף דגם הוא סובר דממתני' דמי שפרע ליכא קושיא על שיטת הרמב"ם אבל מהא דאתפיס זכוותא דעכ"פ להלכה אסיקו בגמ' דלא מהני אלא בב"ד חשוב אף דאתפיס זכותו לפי' זה הוי מחילה.
אלא דמ"מ בדברי הרמב"ם נוכל לומר כמש"כ דגם באתפיס זכותו כיון דעכ"פ התנאי היה מפורש על זכיותיו שהשליש בב"ד אף דע"כ מה שיבטלו הוא ע"י מחילת החוב, מ"מ כיון שהשליש הזכויות והתנה על הזכויות לכן בטולו של החוב תלוי בזה שהב"ד לא יחזירו לו את הזכויות, ולכן שייך גם בזה אסמכתא, וע"כ צריך לומר דכן הוא גם דעת הרשב"א דאף דלהדיא חילק זה מהא דהמשליש, אבל כל זה הא ביאר לפי תירוצא דגמ' דאמר שאני הכא דאמר ליבטלן זכותא ולפי הפי' דהוא מטעם מחילה ומשום דבמחילה ליכא אסמכתא, אבל במסקנא הא אמר והלכתא אסמכתא קניא והוא דקני מיניה בב"ד חשוב, ובעצמו הביא אח"כ דברי הגאון דרק בזה דאתפיס זכותו מהני ב"ד חשוב, וע"כ דבמסקנא נאמר דגם זה לא דמי למחילה גרידא וכמש"כ, ואף די"ל דבמסקנא נדחה הך סברא דבמחילה לא הוי אסמכתא, אבל מדבריו שם משמע דבזה נחית להלכה וע"כ כנ"ל.
והנה במה שכתב הראב"ד אבל אם יאמר לו המוכר המעות שנתת לו לא יצאו מתחת ידי ואתה אם תרצה קח את מקחך או תניח אותו לעולם הדין עמו, כתב ע"ז המ"מ דזהו כשאמר כן בשעת נתינה. והלח"מ פי' דברי המ"מ דהיינו כשאמר בשעת נתינה שיקנה כנגד ערבונו, ואינו מובן דממ"נ אי במטלטלין למה לא יחזור ויקבל מי שפרע ואי בקרקע פשיטא דמעות קונות ע"כ פשוט דכונת המ"מ לפרש דאמר בשעת מכירה דע"ז חל הערבון שהוא מוכרח לגמור את מקחו וליתן דמים בעד כל המקח וכל זמן שלא יתן כל דמי המקח לא יקבל הערבון, ואינו אסמכתא דלא דבר כלל מענין מחילה ובלשון אם דזהו לאחר שיחזור ויש בזה דין אסמכתא, אלא שאומר לו שקונה עכשיו הערבון על זה שהלוקח צריך לגמור המקח ואין כאן מחילה בשביל שלא קבע זמן, אלא הלוקח נתן לו ע"ז מקצת הדמים שכל זמן שישלים לו כל הדמים יתן לו המוכר את מקחו, ולפי"ז אפשר להיות זה הדין גם במטלטלין דכיון דהערבון לא ניתן אלא על זה אין בזה גדר קנין מעות דהא כ"ז שלא השלים כל המעות לא קנה כלום.
-השמטות ומלואים-
בדברי הרמב"ם אם חזר בו הלוקח קנה זה הערבון, עי' מש"כ בזה המרדכי פ' איזהו נשך דף ס"ו.