אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק יא · הלכה ג
כיצד המוכר בית לחבירו או נתנו לו במתנה ע"מ שילך עמו לירושלים ביום פלוני והחזיק זה בבית ה"ז קנה כשילך עמו לירושלים באותו היום ואם עבר אותו היום ולא הלך לא קנה, אבל אם התנה ואמר לו אם תלך עמי לירושלים ביום פלוני או אם תביא לי דבר פלוני אתן לך בית זה או אמכרנו לך בכך וכך והלך עמו באותו היום או שהביא לו אע"פ שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה שזו היא אסמכתא, וכן כל כיוצא בזה.
כתב המ"מ נראה סיוע לזה ממה שאמרו למטה דבמעכשיו קנה אע"פ שאינו מוחזק בבית ובשדה אלא שקנו מידו במעכשיו, וא"כ כשהוא מחזיקו מעתה למה לא יועיל יותר משאמר לו מעכשיו, והלא חזקה זו מעכשיו הוא מחזיק בו עכ"ל, והנה כבר בארתי בהלכה ב' מדברי הגר"א ז"ל שזהו עיקר טעמו של הרמב"ם לחלק בין תנאי דע"מ לתנאי דאם, משום דע"מ הוא כמעכשיו ואם הוא כלאחר, ואין עיקר הטעם בשביל שהוא ביד הקונה אלא בשביל שבמה שהקנין חל מעכשיו ליכא דין אסמכתא, אבל אכתי אינו מיושב לומר דזהו עיקר טעמא דהלכה זו דבהלכה ז' כתב וז"ל כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל וקנה שאילו לא גמר להקנותו לא הקנהו מעכשיו, כיצד אם באתי מכאן ועד יום פלוני קנה בית זה מעכשיו וקנו מידו על כך הרי זה קנה אם בא בתוך הזמן שקבע עכ"ל, וקשה דלמה המתין עד הלכה ז' לכתוב טעמא דמילתא במה דאם אמר מעכשיו ליכא דין אסמכתא שאילו לא גמר להקנותו לא היה מקנה לו מעכשיו, והיה לו לכתוב זה כאן בתחלת הפרק.
לכן נראה דדין הלכה זו בתנאי דע"מ, ודין האמור בהלכה ז' בתנאי דאם ובמעכשיו, הם באמת שני דינים, דתנאי דע"מ מכיון שהקנהו עתה, ורק שהתנה ע"מ שיקיים הקונה תנאו שהתנה, א"כ לא שייך לומר דלא גמר והקנה דהא בפי' הקנהו עכשיו, אבל אם הקנה אותו בתנאי דאם שהוא לאחר שיקיים הקונה תנאו, דבלא דין אסמכתא אם לא חזר עד שעברו שלשים נגמר הקנין והיכי שיש בו גדר אסמכתא אמרינן דלא גמר דעתו שיקנה אחר זמן, ולכן אף דנגמר אחר זמן מעשה הקנין לא מהני, ולכן בתנאי דאם שהוא כלאחר ורק שהוסיף מעכשיו אין פירושו ממש כמו תנאי דע"מ, דהקנין הוא עכשיו והתנאי הוא רק באופן שימלא הקונה את התנאי, אלא דתנאי דאם הוא תמיד כלאחר, וזהו דלאחר שיתקיים התנאי יחול הקנין מעכשיו והוא בגדר למפרע, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ו מה' אישות הל' ט"ז דמקודשת למפרע, אלא שכתב אח"כ בהל' י"ז לענין כפילת התנאי דע"מ הוא כמעכשיו, אבל בזה יש חילוק ביניהם, וכונת הרמב"ם במש"כ דע"מ הוה כאומר מעכשיו היינו מעכשיו ממש ולא שנגמר אח"כ למפרע, וכמו שכתב אח"כ בהל' י"ח וז"ל שהרי כשיתקיים התנאי תזכה זו בחצר ותתקדש זו ותתגרש משעה ראשונה שבה נעשה המעשה כאלו לא היה שם תנאי כלל.
ומבואר דהיה מקום לומר דבתנאי דאם אף דאמר מעכשיו יהיה שייך דין אסמכתא כיון דעכ"פ לא הקנה עתה ממש אלא דכשיתקיים תנאו יחול הקנין למפרע, ולכן הוצרך הרמב"ם בהל' ז' לבאר הטעם במה דאם אמר מעכשיו בתנאי דאם ליכא דין אסמכתא, שאילו לא גמר להקנותו לא הקנה מעכשיו משום דלא דמי לתנאי דע"מ וכמו שבארנו.
וראיתי להרמב"ן בב"ב דף קס"ח בסוגיא דאסמכתא שכתב וז"ל, והרב ר' משה הספרדי ז"ל פי' שכל האומר אם תעשה אתן לך שדה פלוני זו היא אסמכתא אבל אמר אם תעשה שדי נתונה לך זהו תנאי בני גד, ואינו נכון שהאומר אתן קנין דברים הוא כדכתב רבינו הגדול ז"ל בתשובה, ועוד שהאומר שדי נתונה לך נמי משכחת לה באסמכתא שהרי שנינו במציעא דף ס"ה ע"ב הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי מכאן ועד יום פלוני הרי הוא שלי הרי הוא שלו ואתמר עלה בגמ' דהויא אסמכתא עכ"ל, והנה מה שכתב דקנין אתן הוי קנין דברים ודאי מוכח דהרמב"ם אינו סובר כן, וכבר הביא המחבר סי' רמ"ה ב' דעות בדין קנין אתן אלא שלפלא שלא הזכיר דעת הרמב"ם, והגר"א ז"ל בבאורו בס"ק ה' כתב וז"ל וראיה מע"ז ע"ב א' ההוא גברא וכו' אבל הרי"ף ספ"ז דב"ב מוקי בשאמר מעכשיו וקנו מיניה והיא סברא הראשונה עכ"ל, וד' הגר"א הם דברי הנמוק"י ריש ב"ב שכתב שם בשם הגאונים דקנין אתן לא מהני ומה דאמר בע"ז דף ע"ב ההוא דאמר לחבריה אי מזבנינא ומוכח שם דאי לא דזוזי אנסוהו הוי מהני קנין שם מיירי בקנו מידו מעכשיו, וכן העמידה הרי"ף בפ' בית כור עכ"ל, אלא דלפי"ז קשה לן שיטת הרמב"ם דבהך דינא דאי מזבנינא כתב גם הרמב"ם בפ"ח הל' ז' הך עובדא בקנו מידו מעכשיו, וקשה דלמה הוצרך לזה כיון דסובר דמהני קנין אתן גם בלא מעכשיו, אלא דבאמת לא קשה כלל דגם לשיטת הרמב"ם ע"כ צריך לאוקמי במעכשיו כיון דאמר בלשון תנאי אי מזבנינא, וא"כ בלא מעכשיו הוי אסמכתא וכמו שנתבאר בהל' א', ולפי"ז לא היה צ"ל גם בדעת הרי"ף שהעמידה במעכשיו משום דסובר דלא מהני קנין אתן, אלא משום דקושטא דמילתא הכי הוא דסובר הרי"ף דלא מהני קנין אתן וכמש"כ הרמב"ן וכן הוא בתשובותיו הנדפסות בסי' י"ד, אבל דעת הרמב"ם מבואר שפיר.
-השמטות ומלואים-
לעיל כתבתי "והנה מה שכתב דקנין אתן הוי קנין דברים, ודאי מוכח דהרמב"ם אינו סובר כן", עיין מה שכתב המ"מ בפ"ח מהל' זכי' ומתנה הל' ו' ומה שכתבתי שם על דבריו דמדברי הרמב"ם בהל' זו אין ראיה דמהני קנין אתן רק מדבריו בהל' ו' מוכח כן ע"ש.
ד"ה וראיתי, כתבתי שם דדעת הרמב"ם דקנין אתן מהני ולא הוי קנין דברים, ובאמת אין ראי' מדברי הרמב"ם דמהני קנין אתן דהא כתב והחזיק, ומש"כ שם דגם לשיטת הרמב"ם מוכרחים לאוקמי במעכשיו כיון דאמר בלשון תנאי אי מזבנינא וא"כ בלא מעכשיו הוי אסמכתא ולפי"ז לא היה צ"ל גם בדעת הרי"ף שהעמידה במעכשיו משום דסובר דלא מהני קנין אתן אלא משום דקושטא דמילתא הכי הוא דסבר הרי"ף דלא מהני קנין אתן וכמש"כ הרמב"ן וכן הוא בתשובותיו, הנה עינתי עכשיו ברי"ף שם וראיתי שכתב גם לשון אסמכתא וא"כ לא היה צריך לומר דהוא משום דסבר דל"מ קנין אתן, ובאמת יש לומר עוד דהא אפי' מאן דסבר דמהני קנין אתן אינו אלא לענין התחייבות ובגמ' בע"ז מבואר דקנה ולכן צריך לאוקמי במעכשיו. [ע"כ].
אבל כ"ז הוא במה דמוכח דסובר הרמב"ם דמהני קנין אתן, אבל מה דמשמע מדברי הרמב"ן דהרמב"ם מפרש דעיקר דין אסמכתא הוא דוקא באומר אתן זה בודאי מבואר מדברי הרמב"ם דאינו סובר כן דהא בהל' ב' כתב וז"ל אבל אם לא קנה עתה והתנה עמו שאם נתקיים התנאי זה יקנה ואם לא נתקיים התנאי לא יקנה אע"פ שנתקיים התנאי לא קנה שזו אסמכתא היא וכו' ולהדיא שכתב באומר יקנה והיינו באומר יקנה לאחר שיתקיים התנאי דזהו כמו כל קנין לאחר שלשים דמהני בלא אסמכתא, אלא דיש פוסקים דסברי דק"ס לא מהני לאחר שלשים משום דהדר סודרא למאריה, אבל קנין כסף ודאי מהני, והרמב"ם כתב מקודם בד"א בשקנה בא' מן הדרכים שקונים בהם וגם קנין כסף בכלל ובזה הוא שכתב דלאחר שיתקיים הוי אסמכתא, והרמב"ם בעצמו סובר דגם ק"ס מהני לאחר שלשים וכמו שנכתוב בהל' י"ג, וכן מבואר מדבריו בהל' ז' במה שכתב דכל האומר קנה מעכשיו לא הוי אסמכתא דמוכח דבאומר קנה לאחר שיתקיים התנאי הוי אסמכתא וא"כ אינו סובר דכל דין אסמכתא הוא באומר אתן, אלא משום דסובר דקנין אתן מהני לולי דין אסמכתא לכן כתב בהל' ג' ובהל' ו' באומר אתן, אבל עיקר דין אסמכתא הוא ודאי גם באומר שיקנה אם יתקיים התנאי דהוי כלאחר וכמו שכתבנו. ואני תמה על הנתה"מ שכ' דדעת הרמב"ם דוקא באומר אתן.
והנה במה שכתב הרמב"ם דשייך דין אסמכתא כשאמר לו אם תלך עמי לירושלים כתב המ"מ דחולק בזה הרמב"ן וסובר דאסמכתא לא הוי אלא כשתולה במעשה עצמו אבל היכי שתלה במעשה הקונה לא הוי אסמכתא דכיון שתלה תנאו בדעת הקונה ולא ידע אי עביד לה או לא לאו אסמכתא היא, דגמר ומקנה, ודברי הרמב"ם בזה צריכים ביאור דהרמב"ן שם כתב כן ליישב קושיית הראשונים דהיכי משכחת לה דיני תנאים דממ"נ אם אמר מעכשיו לא צריך לתנאי כפול ואם לא אמר מעכשיו הא תנאי כפול נמי לא מהני דהוי אסמכתא.
ונראה דלהרמב"ם לשיטתו דסובר דהיכי שהדבר הנמכר הוא כבר ברשות הקונה ליכא דין אסמכתא א"כ לא קשה דמשכחת לה דיני תנאים בלא מעכשיו במטלטלין שמסר המוכר להקונה, ומשכחת לה נמי בקרקע דאם לא התנה ת"כ כיון דאמרינן דלא הוי תנאי וגמר והקנה בכל אופן וממילא לא הוי אסמכתא, ואם התנה ת"כ באמת לא קנה הקרקע משום דהוי אסמכתא, אלא דאפשרות קיום דיני תנאים שאם יקיים התנאי יקנה זה לא משכחת לה אלא במטלטלין:
והנה הרמב"ן בקדושין דף נ' גבי ההוא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל הביא שהוכיח מכאן הראב"ד דבממון לא בעינן תנאי כפול, וכתב הרמב"ן דיש חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים, דבתולה בדעת עצמו לא צריך ת"כ, והוכיח זה דאם לא כן כל אסמכתא ליבעי ת"כ, אח"כ כתב דעכ"פ לר"מ דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו גם בתולה בדעת עצמו בעינן ת"כ, לכן כתב דגם הכא בהא דאדעתא למיסק מיירי שכפל דבריו ואינו מבואר בדברי הרמב"ן איך הוא מסקנתו לענין אסמכתא, דמתחילה הוכיח דבריו מאסמכתא ומשמע דפשיטא ליה דבאסמכתא לא צריך ת"כ, וגם בלא ת"כ אסמכתא לא קניא, ואח"כ כשכתב דלר"מ דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו גם בתולה בדעת עצמו צריך ת"כ כתב רק דבהא דאדעתא למיסק מיירי שכפל דבריו ולא כתב כלום מדין אסמכתא לומר דבאסמכתא נמי ע"כ מיירי שהיה תנאי כפול.
ונראה דהרמב"ן סובר במסקנת דבריו דבאסמכתא כיון דאם תנאו הוי תנאי לא קנה כלל אפי' נתקיים התנאי בשביל שסמך דעתו שלא יתקיים, א"כ לא גמרינן כאן מתנאי דב"ג להצריך ת"כ דתיכף בתחלת דבריו כשהתנה לא סמך דעתו לקיים הקנין בשביל שחשב שלא יתקיים התנאי, ואפי' לר"מ דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו זהו דוקא כשהתחיל הקנין להתקיים, דהיינו כשהתנה על תנאי שביד אחרים או ביד הקונה שאמר אם תתן מאתים זוז או אם ירדו גשמים היום דאז כיון דהקנין עכ"פ חל על אופן התנאי לדעת הרמב"ן לכן חל הקנין בכל אופן כיון שלא כפל תנאו ולא אמר שאם לא יתקיים התנאי לא יקנה, ואמרינן שאין התנאי אצלו בדוקא, אבל בתולה בדעת עצמו באופן דהוי אסמכתא כגון שאמר אם לא אפרע לך עד יום פלוני תקנה השדה, כיון שבאותה שעה שאמר זה סמך דעתו שיפרע ולא יתקיים התנאי א"כ לא סמך דעתו כלל להקנות, ולכן לא הוצרך בזה לכפול תנאו ולומר ואם אפרע לא תקנה כיון דלא סמך דעתו מעיקרא להקנות, וגם אם לא יפרע לא הקנה לו.
אבל דעת הרמב"ם הוא דגם באסמכתא בעינן תנאי כפול כמבואר להדיא בהל' ב' שכתב והתנה עמו שאם נתקיים התנאי יקנה ואם לא נתקיים לא יקנה, ואף שבהל' ג' לא כתב כפילות התנאי בודאי סמך על מש"כ בהל' ב' וכן בהל' ו' כתב להדיא תנאי כפול ומוכח דסובר דגם באסמכתא כל שלא כפל תנאו לא הוי תנאי כלל ולא הוי אסמכתא.