אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק יא · הלכה א

פרק יא

המקנה בין קרקע בין מטלטלין והתנה תנאין שאפשר לקיימן בין שהתנה המקנה בין שהתנה הקונה, אם נתקיימו התנאין נקנה הדבר שהוקנה ואם לא נתקיים התנאי לא קנה, וכבר בארנו משפטי התנאים בהלכות אישות. בד"א בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהן והרי יש עליו לקיים את התנאי, אבל אם לא קנה עתה והתנה עמו שאם נתקיים התנאי הזה יקנה ואם לא נתקיים לא יקנה, אע"פ שנתקיים התנאי לא קנה שהרי סמך קנייתו לעשות כך וכך וכל אסמכתא אינה קונה שהרי לא גמר בלבו להקנותו.
כתב המ"מ דעיקר דברי הרמב"ם הוא בשביל שהחזיקו להקונה מעכשיו בדבר הנקנה וקשה טובא דאף דבהלכה ג' במש"כ כיצד המוכר בית לחבירו וכו' כתב והחזיק זה בבית, אבל כאן הא כתב להדיא בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהם, והרי דרכים שקונין בהם אינו רק חזקה אלא גם כסף ושטר וק"ס, ועמש"כ בהלכה י"ג, וא"כ אינו מוחזק בדבר הנקנה, ועיקר דברי הרמב"ם ברורים שהוא מחלק בין אם קנה מעכשיו והתנה ע"מ שילך עמו או שאמר אם תלך עמי. דע"מ הוא כמעכשיו ואם הוא כלאחר, כמבואר בפ"ז מה' אישות, ומצאתי שכתב כן הגר"א בחו"מ סי' ר"ז אלא שגם דברי הגר"א הם תמוהים שכתב בס"ק ה' וז"ל דברי הרמב"ם בזה לקוחים מדברי רב האי גאון בשער י"ז שכ' אם אמר הרי המכר מכור לו אם תעשה כך וכך וכו' והביא שם דברי רה"ג וכתב הגר"א כללו של דבר דנחית לחלק בין אם או ע"מ, וכן הרמב"ם כתב כאן בדרך כלל, ואני תמה מאוד על מאור עינינו הגר"א ז"ל שצירף דעת הרמב"ם לדעת רה"ג שבאמת הם שיטות חלוקות, דרה"ג הסביר כאן דין האסמכתא משום שסמך קנין הקרקע לדין אחר והיינו משום דאם הוא כלאחר. ולפי פירושו לא איירי כאן אם מהני מה שיחזיק הקונה אחר שנתקיים התנאי דאינו מחדש מדין אסמכתא אלא לומר דכיון שאמר אם, שהוא כלאחר, לא מקנה מעכשיו, והגר"א לא העתיק כל דברי רה"ג דז"ל שם דכל היכי שאומר מעכשיו יהא מכור לך ואח"כ הזכיר את התנאי כגון שאמר ושתעשה אתה כך וכך אותו המכר. הוא המקויים והנכון, אבל אם אמר הרי המכר מכור לך אם תעשה אתה כך וכך נמצא דלא גמר והקנה באותה שעה שהזכיר שם התנאי כיון שלא הזכיר שם מעכשיו והו"ל כמו שמוכר לזמן כמו שנפרש דאין מעשהו מעשה והוי בטל ואע"פ שיתקיים התנאי ודומה דבר זה כמו שלוה ממון מאדם ואמר לו אם לא אחזיר לך ממון זה ביום פלוני תהא שדה זה מכורה לך, נמצא שאינה מכורה עכשיו בשעת התנאי אלא לאחר זמן והיא אינה מכורה דאע"פ שעבר הזמן ולא הביא הלוה אותו ממון אפ"ה לא קנה המלוה את השדה דזו היא אסמכתא לפי שסמך קנין הקרקע לזמן אחר לאחר שהתנה ואינו קנין בשעתו עכ"ל והאריך שם וכתב לחלק בין אם ובין ע"מ, וכתב עוד וז"ל ותדע דבשאר דברים נמי שאינו במקח וממכר אותו הדין אנו דנין בהם לענין אסמכתא כמו שאנו דנין במו"מ שאם השלים תחלה עיקר המעשה במעכשיו או בלשון ע"מ ואח"כ אמר שתעשה כך וכך הוי תנאו קיים והמעשה נעשה ובלבד שיתקיים התנאי אבל אם לא הזכיר בלשון ע"מ אלא בלשון אם או בלשון אי אע"פ שיתקיים התנאי אותו מעשה בטל הוא ואין בו ממש כדגרסינן לענין גיטין הרי זה גיטך אם מתי הרי זה גיטך מחולי זה הרי זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום, מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי הרי זה גט עכ"ל, והאריך שם עוד לחלק בין אם לע"מ לענין נשרף הגט, הרי מבואר מדבריו שהוא מפרש כל דין אסמכתא שהוא רק לומר שכיון שסמך קנייתו למעשה שיעשה הקונה אחר זמן לא הקנה לו מעכשיו כיון שאמר בלשון אם, וממילא כיון שהקנין עושה עכשיו נתבטל הקנין, ולדברי רה"ג אם מכר לו השדה בכסף אם יעשה דבר פלוני אין לנו טעם לבטל המכירה, ומה דאמרינן בהלוהו על שדהו דלא מהני כל זמן שלא אמר מעכשיו אף דהתם היה כסף צ"ל משום דמתחלה היה בלשון הלואה אלא שהתנה שאם לא יפרע אחר שלש שנים יהיה שלו, א"כ לא נתן לו הכסף עכשיו לשם קנין ורה"ג לשיטתו דסובר בשער י"ג דמכר במלוה לא קנה, א"כ לא נעשה אח"כ קנין כלל.
אבל הרמב"ם מפרש עיקר דין אסמכתא כפירש"י ושאר ראשונים דזהו בשביל שסמך קנייתו לעשות כך וכך ולא גמר בלבו להקנותו, ולכן ביאר להדיא בהלכה ג' שאע"פ שהחזיק בבית, אחר שקיים התנאי לא קנה שזו היא אסמכתא, אלא שצריך להוסיף דמש"כ הרמב"ם אע"פ שהחזיק ע"כ הוא כשאמר לו בשעת התנאי אם תלך עמי לירושלים לך חזק וקני, דבל"ז לא מהני חזקת הקונה, והרמב"ם לא הזכיר זה משום דזה פשוט דכשכתב והחזיק היינו שהיה בדיני חזקה דלולי התנאי היה קונה.
ואולי אפשר לומר דכונתו כשהחזיק בפני המוכר, ונאמר דמה דאמרינן דבפניו אין צ"ל לך חזק וקני זהו כשהמכירה היתה ודאית, אבל כשהמכירה ע"פ אסמכתא לא מהני אפי' חזקה בפניו וצ"ע בזה.
והנה בהא דאמר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא דמחלק בגמ' בב"מ דף ק"ד ע"ב מאם אמר אשלם אלפא זוזי דבהא גזים ובהא לא גזים, וכתבו התוס' בדף ע"ד ד"ה הכא דכל היכי דהוא בידו לגמרי ולא גזים לא הוי אסמכתא, וכן כתב הרמב"ן שם בדף ק"ד, ומדברי התוס' בדף ס"ו ע"א ד"ה ומניומי מבואר דהטעם הוא בשביל שהפסידו, והרמב"ם בפ"ח מה' שכירות הל' י"ג כתב וז"ל ומפני מה נתחייב לשלם מפני שלא פסק על עצמו דבר קצוב כדי שנאמר הרי הוא כאסמכתא, אלא התנה שישלם במיטבא, ולפיכך גמר ושעבד עצמו עכ"ל, ומדברי כולם מבואר דעכ"פ מה שמחוייב לשלם באם אמר במיטבא הוא משום דמהני התחייבותו וגמר ומקני ולא הוי אסמכתא, אבל רב האי גאון בסוף ס' המקח במשפטי תנאים כתב וז"ל ואופן רביעי והוא מי שהתנה על עצמו תנאי לעתיד בלשון אם, והיה חייב אלו לא התנה על עצמו אין לשון אם הנזכר בו מבטל אותו, מפני שהוא מתחייב בתנאי ואע"פ שלא התנהו כמו שהוא כמשפט, זה שאמרו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, ופי' הדבר כי מי שקבל שדה מחבירו לעבדה ובאה ברשותו על אופן שקבלו ממנו חייב להשלים כל מה שקבל, ואם פשע נעשה מזיק ונתחייב במה שאמר הכתוב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, וענין זה מבואר במשנה האומרת המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו, לכן התנאי שיהיה בו בלשון אם אינו מבטל תנאי זה המחוייב הראוי אופני התנאי מפני שהיה (מקויים) [מחוייב] בלא תנאי ואינו על דרך זו אסמכתא, אך אם התנה תנאי שאינו מחוייב בו כשלא התנה אותו על עצמו, אז יהיה התנאי האמור בלשון אסמכתא בטל, כמו שארז"ל אי מובירנא יהיבנא לך אלפא זוזי ואינו מחוייב בתנאי זה כשלא יתנה אותו על עצמו עכ"ל, ומבואר דרה"ג מפרש דהחדוש באם אוביר הוא רק שלא נתבטל החיוב הראוי, ובאמת משמע כדבריו גם בפירש"י בדף ק"ד דז"ל לא גזים אינו מקבל עליו דבר גוזמא אלא כמשפט ולאו אסמכתא היא דהכי אפסדיה, ולשון כמשפט שכתב רש"י זהו ממש לשונו של רה"ג אלא שהראשונים כנראה לא פירשו בדברי רש"י כן שא"כ היו מביאים פירושו, והרא"ש במקומו כתב שם וז"ל דבמתני' כתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ואי לא כתב לא מחייב מידי מדתלי טעמא שכן כתב לו.
אמנם דברי רה"ג צריכים ביאור דהא בגמ' מייתי על מתני' הא דר"מ דורש לשון הדיוט וכן בתוספתא פ"ד דכתובות שזהו הך ברייתא תניא כלשון מתני' דרש ר' מאיר המקבל שדה וכו' שכך כותב לו וכו', וצ"ל דסובר רה"ג דמדלא תנן במתני' הא דשכך כותב לו, וכן בגמ' דמייתי ר"מ דורש לשון הדיוט לא קאמר מ"ט דמתני' ולמתני ע"ז הא דר"מ ומוכח דבאמת הם שני ענינים דבמתני' תנן עיקר דינא אפי' לא כתב לו, ור"מ חדש עוד דגם בכתב אם אוביר לא נימא דכיון דאם כלאחר ולא מהני ע"ז התחייבותו עכשיו ונימא דנתבטל גם חיובו שמחוייב ע"פ דין ואשמעינן דלא נתבטל כמו שכתב רה"ג.
ובעיקר הדברים רה"ג הולך בזה לשיטתו דלא מהני כאן סברות לומר דכיון דלא גזים לא הוי אסמכתא דכיון דעכ"פ אם הוא כלאחר לא מהני מה שיתחייב עכשיו ולא מהני מה שמחזיק בשדה ע"מ שיתחייב דלא מהני עכשיו חיוב על אחר זמן וזהו עיקר דין אסמכתא לשיטתו וכמו שבארנו.
-השמטות ומלואים-
במש"כ מדברי רה"ג דטעמא דאם אוביר ולא אעבוד אשלם במיטבא הוא משום דבלא התחייבותו הי' חייב מדין פושע שהוא כמזיק, ואשמעינן רק שאינו מבטל מה שהי' מחוייב בלא תנאי, ולא בארתי טעמו של רה"ג דלמה הוי קס"ד דע"י התנאי יתבטל מה שהי' מחוייב ע"פ דין, ונראה דסברתו הוא דמה שכתב שהיה מחוייב מדין פושע שהוא כמזיק ע"כ במה שסמך עליו שבודאי יזרע השדה וא"כ כל זה הוא כשקבל בסתם, אבל אם אמר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, א"כ כבר הטיל ספק בקבלתו את השדה דאפשר לא יזרע רק שישלם לו במיטבא, א"כ יש סברא לומר דכבר אינו מזיק על עיקר השדה רק שאנו באין לחייבו מטעם התחייבותו, וכיון שמטעם זה א"א לחייבו בשביל שלא התחייב מעכשיו הו"א שהוא פטור, לכן השמיענו דמה שהתחייב לשלם אינו מגרע מה שסמך עליו שבודאי יזרע ונקרא פושע וחייב לשלם, ודברי רה"ג אלו מפורשים ברמב"ם ב"פ הל' ג' שהראב"ד השיג עליו, וזהו שכ' הרמב"ם הורו רבותי, ולפלא על המ"מ והכ"מ שלא הזכירו דבריו.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה