אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק י · הלכה ח
העידו עליו עדי המכר שבטל המודעא הרי המודעא בטלה, ואם אמר לעדי המודעא היו יודעין שכל קנין שאני לוקח לבטל המודעא ומודעי דמודעי שהכל בטל ואיני אומר כן אלא מפני האונס שאתם יודעין ואין בדעתי להקנות לזה האנס לעולם הרי המכר בטל ואע"פ שקנו מידו לבטל המודעא על הדרך שביארנו.
ואם אמר לעדי המודעא וכו', בפ"ו מה' גירושין הל' כ' כתב הרמב"ם וז"ל א"כ מהו תקנת דבר זה שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל הדברים שמסרת שגורמים כשיתקיימו אותן הדברים לבטל גט הרי הן בטלים, והוא אומר הן ואחר כך אומר להם לכתוב ולחתום וכו', וקשה למה לא כתב כאן תקנה זו, ומדבריו כאן וכן מדברי המ"מ שכתב ע"ז דברי הרשב"א שכ' ואלו שכותבין בבטול מודעי ומודעי דמודעי עד סוף כל מודעי דמודעי אינו כלום, ומשמע דאין שום עצה לזה זולת מה שהביא אח"כ בשם הרשב"א שיפסול עדי המודעא, איברא דהרשב"א חלק על הרמב"ם גבי גט הביאו המ"מ שם על דברי הרמב"ם שהבאנו וז"ל, אבל הרשב"א כתב עליו ול"נ שאם מסירת מודעא על בטול המודעא מבטלת בטול המודעא גם כשיאמר לשון זה מה הועיל דדילמא אף הוא מסר מודעא גם על בטול כזה וא"ת כיון שהוא מבטל עכשיו כל מה שיגרום לבטל גט זה אף הוא מבטל כל מודעא שקדמה לו בלב שלם אף אנו נאמר דאפי' כשיאמר הריני מבטל כל מודעא שמסרתי יועיל שהרי מבטל בלב שלם עכשיו כל מודעא שמסר עכ"ל, ולכן באמת תקנת הרמב"ם שם צריכה ביאור דמה בין לשון זה ללשון בטול מודעא וכמו שהקשה הרשב"א.
והנראה בזה דהנה בהל' י"ט שם כתב הרמב"ם וז"ל וכן מי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתב אח"כ ונתנו לה בפני שנים אחרים ה"ז בטל וזו היא מסירת מודעא על הגט, ודבריו צריכין ביאור במש"כ וזו היא מסירת מודעא על הגט דלמה לא יהיה מסירת מודעא בגט כמו במכר ומתנה שיאמר בפני שנים גט שאני כותב לאשתי הוא משום אונס, ואף דהיכי דידעינן באונסיה לא צריך מודעא, אבל המודעא תועיל היכי שאין אנו יודעין באונסו, ולכן נראה לומר דהרמב"ם סובר דבאמת אינו מועיל בגט מודעא אחרת לבד מזו שיאמר גט שאני כותב בטל הוא, וטעמא דמילתא הוא עפמש"כ בהל' ב' במחלוקת הרמב"ם והרשב"ם דהרמב"ם סובר דבמתנה לא צריך אונס כלל, והרשב"ם סובר דגם במתנה צריך אונס והרמב"ם כתב טעמו משום דאין הולכין במתנה אלא אחר דעת הנותן, ונראה דדוקא במתנה אין הולכין אלא אחר דעת הנותן, אבל בגט אף דג"כ תלוי לגמרי בהבעל ואין האשה נותנת לו כלום מ"מ יש חילוק בין מתנה לגט עפ"מ דאיתא בירושלמי בגיטין פ' האומר הל' א' וז"ל ר' זעירא בעי קומי ר' מנא אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו אמר ליה תמן התורה זיכת אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה, והנה אף דהמפרשים פירשו דזהו משום דילפינן מושלחה מ"מ אינו מבואר דהא ר' מנא אומר טעמא דמילתא שהיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה וצריך ביאור למה הגט הוא שלה קודם שתקבלנו.
אכן נראה דכונת הירושלמי דבגט כיון שהבעל מחוייב לאשתו בשכ"ו אלא דאם יגרשנה נפטר, ולכן אם רוצה לגרשה הוי כמו שמקבלת דבר שהוא שלה דזהו זכותה שאם רוצה ליפטר מחיובו אליה, צריך ליתן לה גט, ולכן גם כאן אינו דומה גט למתנה דבמתנה אין להמקבל שום דו"ד עם הנותן והכל תלוי בדעתו ולכן אין הולכין במתנה אלא אחר גילוי דעת הנותן ומהני מודעא אף שאינו אנוס כיון דמגלה דעתו שאינו נותן בלב שלם משא"כ במכירה כיון דהוא דבר השייך להמוכר ולהלוקח ולכן אף דאם המוכר לא ירצה להקנות לא יקנה הלוקח מ"מ אין הולכין אחר דעתו במה שלא אמר להלוקח, וכן מצינו לענין דברים שבלב היכי דאיכא אומדנא שלא פירש, לפימש"כ בפי"א הל' ט' דשיטת הרמב"ם לחלק בין מכר למתנה משום דבמכר אין הולכין אחר דעת הנותן לבד, ובמתנה תלוי הכל בדעת הנותן ולכן כ"ז דלא ידעינן באונסיה לא מהני מודעא, ולפי"ז כמו דלא דמי גט למתנה דגט עושה שליח לקבל משום דהוי כמו שעושה שליח לקבל דבר שהוא שלה, דאם רוצה לגרשה מוכרח הוא ליתן לה גט, לכן גם לענין זה לא דמי למתנה דבמתנה אם נותן לו ואינו בלב שלם אינו מגרע מהמקבל שום דבר אבל בגט כשיתן גט לאשתו ויחזיק אותה איזה זמן למגורשת ולא יתן לה שכ"ו ואח"כ יודיע לה שלא גירשה בלב שלם הרי גרע אותה קודם מחיובו, ולכן לא דמי כלל למתנה ואין הולכין אחר דעתו לבד ולא מהני מה שיאמר מקודם בפני עדים שנותן הגט שלא ברצונו אם לא היכי שהוא באמת אנוס ולענין זה דמי גט למכר, והיכי שהוא אנוס אינו צריך למודעא דבמכירה צריך למודעא משום דתליוה וזבין זביניה זביני אבל בגט הא סגי לבטל באונס לבד.
ומבואר עכשיו מש"כ הרמב"ם וזו היא מסירת מודעא על הגט דבגט לשיטתו הוי מסירת מודעא באופן אחר מבמכר ומתנה דבמתנה הוי מודעא כשיאמר שנותן שלא ברצון, אבל בגט א"א דאם ידעינן באונסו לא צריך למודעא ואי לא ידעינן באונסו באמת לא מהני דלא דמי למתנה שגם גילוי דעת מהני, ומה שאומר שהוא אנוס אינו נאמן דהרמב"ם הא אינו מפרש הא דאמר בגמ' ואי דגיטא ומתנה גלויי מילתא בעלמא כפי' הרשב"ם דודאי היה אנוס, ובעיקר סברת הרשב"ם דצריך להאמינו דאם אינו אנוס מי דחקו ליתן הגט והמתנה, כבר הקשו בש"מ דבגט שמא נתנו לו קרובי האשה מעות ובמתנה שמא בקש ממנו אדם גדול שאינו יכול להשיב פניו, וכונתו דמ"מ אונס לא מיקרי, עכ"פ הרמב"ם אינו סובר דבגט ומתנה הוא ע"כ אנוס דהא כתב להדיא במתנה אפי' אינו אנוס.
והנה הרמב"ן בחידושיו בב"ב דף מ' כתב על דברי הרשב"ם וז"ל ולפי דעתי יפה כיון שהאומר גט שאני כותב לאשתי בטל הוא למה יבטל, אם נאמר בטל שליחות של סופר ועדים כשחזר ואמר להם כתובו חזר ועשאן שלוחין וכו' ואם נאמר בטל הגט עצמו שיהא כחרס והלא לאחר כתיבה נמי אינו יכול לבטל גט עצמו שלא יהא מגרש בו לעולם דאמר התם בהשולח נהי דבטליה מתורת שליח גיטא גופא מי קא בטל דחוזר ומגרש בו ואפי' אמר בפי' קודם שבא לידי שליח אני מבטל הגט לעולם לא אמר ולא כלום וכו' ולאפוקי ממאן דמפרש דמסתמא לשליח הוא דקאמר ולא על הגט עצמו, אבל במפורש אפי' הגט נפסל, עכ"ל, והנה מה שכתב ולאפוקי ממאן דמפרש, זו היא שיטת הרמב"ם בפ"ו מה' גירושין הל' כ"א דאם היה הגט ביד הבעל וכן אם פירש ואמר הרי הוא בטל מלהיות גט אינו מגרש בו לעולם ולכן לשיטתו סובר דמהני ביטול הגט קודם כתיבה וזה אינו בשביל שלא נתן הגט ברצון דזה לא מהני כמו שביארנו אלא מדין בטול דמהני גם קודם כתיבה.
ובזה יבואר דברי הרמב"ם בפ"ו מה' גירושין שכתב מהו תקנת דבר זה שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל הדברים שמסרת שגורמים כשיתקיימו אותם הדברים לבטל גט הרי הן בטלים והוא אומר הן, שהקשה הרשב"א דלמה יועיל הרי הוא יכול מקודם לבטל גם בטול זה דהא הרמב"ם אינו סובר דבטול האחרון שמבטל כל הבטולים מועיל וכן נבאר טעמא דלא כתב זה כאן גבי מכירה, ונראה דלפימש"כ דמה שאינו נותן הגט ברצון כיון שלא הודיע זה להאשה אינו מועיל כיון שאינו אנוס, ומה דמהני בטול קודם כתיבה הוא משום דבטול מהני מצד עצמו והוא חלות מיוחדת דיכול לבטל עצם הגט כמו דיכול לבטלו אחר כתיבה, א"כ מה דמהני כשמבטל מעיקרא כל בטול מודעא שיבטל בשעת נתינת הגט זהו ג"כ מגדר בטול הגט, דכיון דמודעא הוא בטול הגט וכשמבטל המודעא הוא בטול על הבטול, וכשמבטל מקודם בטול המודעא הרי הוא כמו שאומר שהוא מבטל הגט כיון שאומר שמה שאבטל את בטול הגט יהיה בטל, וא"כ בלשון זה מפורש דבטול הגט יתקיים אבל תקנת דבר זה שכתב הרמב"ם שהוא מבטל כל הדברים שמסר שגורמים כשיתקיימו לבטל גט, אם יבטל מקודם בטול זה אינו מפורש בטול הגט דהא לא בטל אלא דברים הגורמים וכשמבטל בטולו של הדברים הגורמים אינו מפורש בזה שמבטל הגט ובפרט שהרמב"ם כתב לבטל "גט" ולא כתב לבטל הגט או לבטל גט זה, ונמצא שלא ביטל אלא דברים הגורמים לבטל גט בעלמא וממילא כשמבטל בטול זה אינו מפורש כלל שמבטל הגט הזה ואין כאן אלא גילוי דעת שאינו רוצה שיתקיים הגט, ואף דנוכל לדון הא עכ"פ מבטל דברים אלו שיאמר אח"כ וממילא יצא בטול גט, ע"ז נוכל לומר דבטול דברים לא מצינו כלל ומצינו רק בטול גט שהוא יכול לבטל את הכריתות, ובזה אפשר לחלק מס"ת שאינו יכול לבטל כמו שהקשו בתוס' ריש השולח, דס"ת כיון שנכתב לשמה הרי היא ס"ת כשרה ואינה תלויה בדעתו כלל. אבל גט צריך שיהיה עומד להיות ספר כריתות וכשמבטלו ואומר שיהיה כחרס אינו עומד להיות ספר כריתות ובטל שם כריתות ממנו והרמב"ם סובר יותר דגם מקודם יכול לבטלו, ולכן לא מהני לבטל בטול מודעא אלא באופן שבלשון הבטול יהיה שהוא מבטל הגט, אבל כשהוא מבטל הדברים שאמר בתקנת דבר זה שאין בבטול זה מפורש לבטל הגט לא מהני בטול על הדברים לבד ואין לנו אלא גלוי דעת שאינו רוצה בהגט, וכבר כתבנו בשיטת הרמב"ם דמה שאינו רוצה לא מהני גבי גט.
ועכשיו מיושב שפיר מה דלא כתב הרמב"ם זו התקנה לגבי מסירת מודעא על מכר דבאמת לא מהני דמסירת מודעא על מכר אינו מגדר בטול אלא שמודיע שאינו מוכר אלא מפני האונס ולהוציא מדין תלויה וזבין זביניה זביני שמגלה דעתו דלא גמר ומקני, א"כ מה יועיל כשיאמר זה הא אינו אלא מפני האונס ובודאי גם דברים אלו בטלין והמכר בטל.
והנה במה שכתבתי בבאור דברי הרמב"ם דבגט לא משכחת מודעא אלא בבטול הגט העירני ח"ג הגאון מוהריח"ס שי' דהא משכחת לה בגט שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דבזה כבר הוי כמו במכירה דאונס לבד לא מהני דהא אמר רוצה אני וכי מסר מודעא מהני, אלא דבאמת בדברי הרמב"ם פ"ב מה' גירושין לא הוזכר דין זה דמהני מודעא בגט שכופין אותו, והנה בערכין דף כ"א איתא אמר רב ששת מאן דמסר מודעה אגיטא מודעיה מודעא פשיטא ל"צ דעשאוה ואירצי מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל דא"כ ליתני עד שיתן מאי עד שיאמר עד דמבטל ליה למודעא, ודברי הגמ' צריכין ביאור דמה אמר ל"צ דעשאוה ואירצי דבודאי זהו דין מודעא שמוסר מודעא על גט שיתן אח"כ ולא אמרינן דכשנתן אח"כ בטליה למודעא, אך הבאור הוא דדין רוצה אני דצריך שיאמר כשכופין אותו יש להסתפק אם הכונה שיאמר שרוצה גם בלא כפיה או דהכונה דע"י הכפיה כבר נתרצה, והיינו דאף דאם לא היו כופין אותו לא היה רוצה, אבל לאחר שכפו אותו מרוצה שיתקיים הגט וזהו סגי להיות נקרא רצון, והנה אם היינו מצריכים רצון ממש שגם בלא הכפיה רוצה א"כ אין שום ביאור לדברי הגמ' במה דאמר א"כ ליתני כופין אותו עד שיתן, דהא אם היינו אומרים דפי' רוצה אני שרוצה גם מעצמו א"כ איך ליתני כופין אותו עד שיתן, הא בלא רוצה אני לא מהני כלל, אכן כבר כתבתי בפ"א מה' גזילה דמד' הרמב"ם בטעמא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ולא הוי אונס משום דע"י הכפיה כפה יצרו הרע ולא מיקרי זה אונס מוכח מדבריו דאין אנו מפרשין מה דאמר רוצה אני שהוא רוצה גם בלא כפיה אלא דמכיון דיש צד רצון לקיים המצוה ויש צד המונע וזהו יצרו הרע, ולכן כאשר כפו אותו והוא אומר רוצה אני מיקרי רצון.
ולכן באור דברי הגמ' דכיון דבאמת נתן מתוך כפיה ורק דמשום דאיכא מצוה לשמוע דברי חכמים אנן סהדי דנתרצה מתוך כפיה א"כ מה מועיל המודעא הקודמת הא מקודם לא כפו אותו ועכשיו מתוך היסורים מתרצה וע"ז אמר דא"כ לא היה צריך כלל שיאמר רוצה אני כיון דאנן סהדי דמשום סברא דמצוה לשמוע דברי חכמים נתרצה, וע"כ דהך סברא דמצוה לשמוע דברי חכמים לא מהני אלא כשאומר שרוצה וא"כ כשמסר מקודם מודעא על הרצון הזה מהני המודעא וצריך דוקא לבטל המודעא, ונמצא דעיקר תי' הגמ' על מה דמקשה פשיטא דאמר ל"צ דעשאוה ואירצי הוא במה דמוקים בגט שניתן ע"י כפיה ולא בסתם גט, ולפי"ז קשה על הרמב"ם במה שהשמיט ולא הביא הך דינא דבגט שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני צריך בטול מודעא.
ונראה דמש"כ לפרש ד' הגמ' במה דאמר מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל דא"כ ליתני כופין אותו עד שיתן מאי עד שיאמר עד דמבטל ליה למודעא. דזהו בדרך הוכחה דמדצריך רוצה אני ובלא אמירתו לא אמרינן דרוצה לשמוע דברי חכמים, לכן אם מסר מודעא על אמירתו מהני אין זה מכוון בפשטות לשון הגמ' דבפשוטו במה דאמר מאי עד שיאמר עד דמבטל ליה למודעא משמע דבאמת אין צורך לאמירת רוצה אני אלא לצורך בטול מודעא, אבל אם לא מסר מודעא סגי במה שיתן הגט דבסתמא נאמר כיון דמצוה לשמוע דברי חכמים ודאי גמר ומגרש ולכן דעת הרמב"ם לפרש כן דרב ששת ע"כ לא סבר דבעינן רוצה אני היכי דלא מסר מודעא וכיון דפשטות הסוגיות בקדושין דף ו' ובב"ב דף מ"ח דמייתי המשנה כפשטה דצריך שיאמר רוצה אני, וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה' גירושין בסתם דבגט שכופין אותו צריך שיאמר רוצה אני, לכן אין לנו להוכיח ממתני' דבגט זה מהני מסירת מודעא שיודיע להעדים שהוא אנוס שבשביל אונסו יאמר אח"כ רוצה אני, כיון דידעינן וחזינן שהוא אנוס ומ"מ אמרינן שנתרצה אגב אונסו, וכמו שביאר הרמב"ם דע"י היסורין כפה יצרו הרע וממילא רוצה באמת מצד יצרו הטוב לכן מה מהני מודעא, ודחה הרמב"ם מימרא דרב ששת כיון דפשטות הסוגיא דבקדושין ודב"ב לא סברי הכי וכנ"ל.
ואפשר לבאר עוד יותר דהנה במה במפרש בגמ' דמה דאמר במתני' עד שיאמר רוצה אני היינו דמבטל ליה למודעא קשה איך נפרש רישא דתנן גבי קרבנות כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דאיזה מודעא שייך התם ולענין מה ימסור המודעא דמה ירויח מזה שיברר בעדים שהקרבן היה שלא ברצונו, ואין לומר שיגבה העור דאדרבא ב"ד ימשכנו אותו להקריב קרבן חדש, וע"כ דסבר בגמ' דבקרבנות דכתיב לרצונו הוא דוקא כשיאמר רוצה אני וכדתניא שם יכול בע"כ ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אבל בגט לא כתיב לרצונו ולכן סבר רב ששת דסגי בזה שיהיה גומר ומגרש, ולכן מפרש מה דתנן בגיטי נשים עד שיאמר רוצה אני דהיינו עד דמבטל ליה למודעה, אבל הרמב"ם בפ"א מה' גירושין הלכה ב' כתב וז"ל ומנין שעשרה דברים אלו מן התורה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו, אם לא תמצא חן בעיניו מלמד שאינו מגרש אלא ברצונו, וכיון דגבי גט נמי איכא קרא דבעינן לרצונו א"כ ע"כ הוי כמו בקרבנות דגם בלא מסר מודעא בעינן שיאמר רוצה אני וכדמוכח מפשטות הסוגיות דקדושין ודב"ב, ולכן פסק דלא כרב ששת ולא מהני מודעא שיאמר שהוא אנוס גבי אלו שכופין אותם, ומיושב מה שכתב בפ"ו דמסירת מודעא על הגט הוא דוקא בטול הגט וכמו שבארנו.