אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ו · הלכה יד
המקנה לחברו קרקע כל שהוא והקנה לו על גבה שטר חוב הרי זה קנה השטר בכל מקום שהוא בלא כתיבה ובלא מסירה, ונראה לי שגם זה יוכל למחול אחר שמכרו, וכן המוכר קרקע וכתב השטר ואין הלוקח עמו כיון שהחזיק הלוקח בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא.
השגת הראב"ד, כיון שהחזיק הלוקח וכו' א"א והוא דא"ל אגב וקני עכ"ל.
המ"מ הביא דברי הראב"ד ולא השיב עליו ומשמע דסובר דאפשר לפרש כן דעת הרמב"ם אבל לא משמע כן בדברי הרמב"ם שכתב בסתם נקנה השטר ומשמע דלא צריך לומר אגב וקני, וראיתי בש"מ בשם עליות הר"י שכתב מקודם דצריך לומר אגב וקני וכ' דאיכא מ"ד דאין צריך שיאמר אגב וקני דשטר אפסרא דארעא כדאמר בקדושין עכ"ל, ובודאי זהו שיטת הרמב"ם אכן הדבר צריך ביאור. דשם בקדושין דף כ"ז בעי אי בעינן צבורין או לא ופשיט מהכא דאמר נקנה שטר בכל מקום שהוא ודחי שאני שטר דאפסרא דארעא הוא ופריך והא עלה קתני זו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות ש"מ דלא בענין צבורין, וא"כ מוכח בסוגיא דנדחה תירוצא דשאני שטר דאפסרא דארעא הוא, ואין לומר דרק מהא דאמר זו היא ששנינו פריך דעכ"פ מדאמר זו היא ששנינו מוכח דלאו משום דשטרא אפסרא דארעא אלא משום דין אגב ודלא בעינן צבורין.
והנראה בזה עפ"מ שבארנו בפ"ג הל' ט' מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בדין אם בעי אגב וקני כשהם צבורין ודעת הרמב"ם דא"צ, וכתב הכ"מ שם בסברת הרמב"ם משום דכשהם צבורין הענין מוכיח שאגב החצר הוא מקנה המטלטלין, והקשו על הראב"ד דהא מהא דר"ג וזקנים מוכח דא"צ אגב וקני, וכתבתי דהראב"ד ג"כ מודה דהיכי שהענין מוכיח א"צ לומר אגב וקני, רק דסובר דצבורין אינו עושה הענין למוכיח שרוצה להקנות המטלטין אגב הקרקע, וכתבתי בהל' י"א שהרמב"ם והראב"ד חולקין בגדר הטפלות במה שהמטלטלין צריכין להיות נטפלין להקרקע דהרמב"ם סובר דהטפלות הוא בעצם המטלטלין דאגב וקני עושה שיהיו המטלטלין נטפלין להקרקע, ולכן בצבורין גם בלא אגב וקני הם נטפלין, והראב"ד סובר דהטפלות הוא בהקנין ולכן לא מהני צבורין, ולפי"ז נוכל לבאר גם כאן מחלוקתם, דמצד טפלות בעצם הוי שטר טפל להקרקע אפי' אינם צבורין כמו כשאר מטלטלין בצבורין, ולכן א"צ אגב וקני אבל הראב"ד סובר דע"י אגב וקני עושה טפלות בהקנין, ולכן גם בשטר צריך שיאמר אגב וקני.
ועכשיו יתיישב לפימש"כ שם במה דקשה על דעת הרמב"ם דבצבורין לא בעינן אגב וקני מהא דבעי בגמ' למיפשט מר"ג וזקנים ודחי דמה דאמר ומקומו כי היכי דלא לטרחניהו, דהא גבי ר"ג וזקנים כיון דלא אמר אגב וקני צריך צבורין, וכתבתי בזה דזהו מעיקרא מקמי דאיבעי אי בעינן אגב וקני והוי בעי אי בעינן צבורין לעיקר דין קנין אגב, אבל למסקנא דהיכי דלא אמר אגב וקני בעינן צבורין לא צריך באמת לדחוייא דכי היכי דלא ליטרחינהו אלא דמעיקר הדין בעינן גבי ר"ג וזקנים צבורין, ומצאתי כן בביאור הגר"א, וכתבתי עוד שם דיש לומר דגם למסקנא צריך לדחוייא משום דהוי מצי ר"ג לומר אגב וקני, אבל עכ"פ לפ"ד הגר"א אנו צריכין לומר דלפי מה דהוי סבר מעיקרא אי בעינן צבורין אפי' אמר אגב וקני לא מהני דהא מעיקרא לא אסיק אדעתי' לחלק בין אמר אגב וקני או לא. אלא בעי בעיקר דין קנין אגב דאפשר בעינן דוקא צבורין.
ולפי"ז יש לומר דיש נ"מ בין הך דצבורין ובין הך דאגב וקני, דבהך דצבורין כיון דהוי סבר דזהו קפידא בעיקר קנין אגב, א"כ גבי החזיק בקרקע דנקנה השטר בכל מקום שהוא אם זה בשביל קנין אגב ע"כ מוכח דלא בעינן צבורין, אבל בהא דאגב וקני דזהו בשביל לעשות המטלטלין טפלים להקרקע שיהיו נקנין עמה, ובזה מסיק הגמ' דבצבורין לא בעינן אגב וקני ובאינם צבורין בעינן, בזה שייך שפיר לחלק דכיון דבין אגב וקני בין צבורין הוא לעשות המטלטלין טפלין להקרקע, וא"כ בשטר דהוא אפסרא דארעא אפי' בכל מקום שהוא דינו כצבורין ולא בעינן אגב וקני.