אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ו · הלכה יב

הלכה י

קנין השטרות בדרך הזאת מד"ס, אבל מן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר בלבד קנוי, לפיכך המוכר שט"ח לחבירו עדיין יכול למחול ואפי' יורשו מוחלו.
השגת הראב"ד קנין השטרות וכו' א"א לא מן השם הוא זה אלא מפני שהלוה אומר ללוקח אני לא שעבדתי לך את עצמי, לפיכך אם כתב לו בשטר חובו הריני משועבד לך ולכל הבאים מכחך אינו יכול למחול משמכר שטר חובו, עכ"ל.
דעת הראב"ד צריכה ביאור דסובר דמכירת שטרות מדאורייתא אלא מפני שהלוה אומר ללוקח אני לא שעבדתי לך את עצמי וא"כ יקשה דגם בלא מחילת המלוה כשבא הלוקח לגבות מן הלוה יאמר לו הלוה אני לא שעבדתי לך את עצמי, ואין לומר דאה"נ ובלא רצון הלוה א"א להלוקח לגבות ומה דמהני מכירת שט"ח הוא רק לענין אם יתרצה הלוה לשלם להלוקח יוכל לשלם לו ויפטר מן המלוה, דהא בהלכה י"א כתב הראב"ד דכי אמר רבא א"צ ראיה ה"מ להדי מוכר אבל לגבי לוה כי אתא למיגבי מצי א"ל אייתי ראיה היכי מטא שטרא לידך, ומוכח דעכ"פ כשיש להלוקח ראיה גובה מן הלוה בע"כ, ולכן ע"כ צריכין אנו לומר דכונת הראב"ד הוא כשיטת ר"ת דהשעבוד נכסים נמכר והוא שייך ללוקח, ורק דשעבוד הגוף לא נמכר ולכן כ"ז שהלוה מחויב לשלם החוב חלה המכירה על השעבוד נכסים וצריך הלוה לשלם להלוקח, אבל אם מחל המלוה כיון דשעבוד הגוף נפקע אז נפקע גם השעבוד נכסים, וכן כ' הלח"מ דשיטת הראב"ד כשיטת ר"ת אף שבדברי הראב"ד חסר עיקר חילוק זה.
אכן קשה לי על שיטת הראב"ד דאם נימא דעיקר דין דמהני מחילה הוא משום שהלוה אומר אני לא שעבדתי לך את עצמי א"כ אמאי לא מהני מחילה בשטר שהכניסה האשה לבעל מפני שידו כידה כמו שהביא הרמב"ם בהלכה י"ד והוא בכתובות דף פ"ה ומה מהני סברא דאלמוה רבנן לקנין הבעל בכל מה שיש לאשה וידו כידה עכ"פ הלוה למה לא יטעון אני לא שעבדתי לך את עצמי, ובלא הסברו של הראב"ד לא קשה על שיטת ר"ת דר"ת לא כתב אלא דעל שעבוד הגוף לא מהני מכירה, ובזה נוכל לומר דחז"ל אלמוה לקנין הבעל בכל מה שיש לאשה ועשו שתהא ידו כידה ויש לו זכות גם בשעבוד הגוף של האשה, אבל לפי הסברו של הראב"ד שהלוה אומר אני לא שעבדתי לך את עצמי א"כ גם בשטר שהכניסה לבעל יטעון הלוה דעכ"פ הוא לא שעבוד עצמו להבעל אמנם שיש ליישב קצת לדברי הראב"ד כמו לדעת ר"ת אבל הוא דחוק.
עוד קשה לשיטת ר"ת והראב"ד דהנה הרי"ף בכתובות בהכותב הוכיח מסוגיא מפורשה בב"ב דף קמ"ז דמה דמהני מחילה הוא משום דמכירת שטרות דרבנן דבעי בגמ' לאוכוחי דמתנת שכ"מ דאורייתא מדאמר ר"נ שאם נתנו במתנת שכ"מ אינו יכול למחול ואי מתנת שכ"מ דרבנן אמאי אינו יכול למחול מוכח דטעמא דמהני מחילה במוכר שט"ח הוא משום דמכירת שטרות דרבנן, וכתב על זה ר"ת דכונת הגמ' דאי הוי דאורייתא דילפינן זה מוהעברתם א"כ הוי כיורש, ולכן אין להיורש זכות למחול כיון דהמקבל מתנה הוא יורש, וקשה לי ע"ז דא"כ מאי מהני מה דמתנת שכ"מ דרבנן הא עכ"פ מדרבנן עשאוהו כיורש וכיון דלשיטת ר"ת אין אנו מחלקין בין דאורייתא לדרבנן אמאי יכול למחול.
שוב ראיתי בד' הר"ן בהלכות בכתובות שהביא דברי ר"ת בתירוצו זה וכתב וז"ל לאו קושיא היא דמתנת שכ"מ כי משוינן לה כשל תורה הוי לה כירושה וכדילפינן לה התם מוהעברת יש לך העברה אחרת שהיא כזו, וסוגיא דהתם נמי מוכחא דבין מדאורייתא בין מדרבנן כירושה היא, דאמרינן התם דש"מ שאמר הלואתו לפלוני מהני הואיל ויורש יורשה. ובעובדא דאיסור גיורא נמי אמרינן דמתנת שכ"מ כירושה שויוה רבנן הילכך אי מתנת שכ"מ דאורייתא הו"ל כיורש דאורייתא עכ"ל, ומבואר מדבריו דגם לדעת ר"ת אנו צריכים לחלק בין דאורייתא לדרבנן, וכל מה שחולק ר"ת על הרמב"ם הוא רק משום דמוכח מהא דממעט שטרות מאונאה דמכירת שטרות דאורייתא, וכיון שכבר דחו בתוס' בב"ב ובכתובות ראיה זו א"כ שיטת הרמב"ם ברורה כפשטא דהגמ' בב"ב דדין מחילה תליא אם הקנין הוא דאורייתא או דרבנן, כיון דגם לדעת ר"ת מוכרח לומר כן לענין ירושה.
ובעיקר הסברא לשיטת הרי"ף והרמב"ם דמה שיכול למחול הוא משום שמכירת שטרות דרבנן דצריך ביאור דמה מהני מה דהוא דרבנן הא כל קנינים דרבנן מהני כמו דאורייתא ולמה יש נ"מ לענין מחילה, וזה אין לומר דגם לדעת הרי"ף הוי טעמא דמילתא דכיון דלא מהני מכירת שט"ח מדאורייתא לכן הקנין מדרבנן אינו אלא על דין גביה דא"כ זהו ממש שיטת ר"ת ויקשה לן מדין מתנת שכ"מ דמחלק בגמ' בין אי דאורייתא אי דרבנן דהא מתנת שכ"מ כירושה הוא עוד קשה גם לשיטת הרמב"ם דכיון שמתנת שכ"מ הוי כירושה ומ"מ מהני מחילה כיון דהוא דרבנן וצריך הגמ' לומר דעשאוה כשל תורה ואמאי לגבי מכנסת שט"ח לבעלה דאמר בגמ' שאינה יכולה למחול מפני שידו כידה כיון דעכ"פ כ"ז הוא דרבנן הו"ל לגמ' לומר דעשאוה כשל תורה, ומשמע בגמ' דכיון דידו כידה סגי אף שהוא מדרבנן, וקשה מ"ש ממתנת שכ"מ דהוא כירושה ומ"מ צריך הגמ' לומר דעשאוה כשל תורה.
ונראה דטעמא הוא בשביל דתקנת חכמים שיחול הקנין לא היה אלא לגבי הקונה והמקנה ולא לגבי הלוה ולכן כ"ז שחייב הלוה חל מכירת השט"ח לענין שיהיה יכול הלוקח לגבות אפי' בע"כ של לוה כיון שאין לו היזק מזה, אבל כשמחל המלוה לא מהני המכירה לגבי הלוה, וכן הוא גם במתנת שכ"מ כיון דתקנת חכמים היה על קנין פרטי אף דהוא מדין ירושה מ"מ אמרינן דאינו אלא בין הנותן ובין המקבל, ולכן דוקא משום דעשאוה כשל תורה אינו יכול למחול, אבל במכנסת שט"ח לבעלה שתיקנו חכמים דמה שקנתה אשה קנה בעלה זהו תקנה כללית שידו כידה בזה סבר הגמ' דאף שהוא מדרבנן מ"מ כיון דידו כידה בכל נכסיה ועומד הוא במקומה מהני אפי' לגבי הלוה ואינה יכולה למחול.
ובעיקר הוכחת ר"ת והתומים הוסיף להקשות מהא דממעט בבכורות לרבי דדריש רבוי ומעוטי רק שטרות, עמש"כ בזה הנתיבות, ונראה להוסיף דלפימש"כ הכ"מ דאם כתב לו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך גם הרמב"ם מודה א"כ הוא פשוט דמשכחת מכירת שטרות דאורייתא בכה"ג ובודאי גם בזה נתמעט מאונאה ופה"ב, ועיין מש"כ הק"נ על הרא"ש בפ' הכותב סי' ו' באות ז', ולפי דבריו אפי' לפי"ד הרא"ש החולק על הראב"ד משכחת לה דליהני מכירת שטרות מדאורייתא ע"ש.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה