אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה ט
וכן פירות שהיו צבורין בסמטא או בחצר של שניהם והמדה אינה של א' מהן והיה המוכר מודד עד שלא נתמלאת המדה הרי היא ברשות המוכר ומשנתמלאת המדה הרי היא ברשות לוקח ואין א' מהן יכול לחזור בו, היתה המדה של אחד מהן והיו בה רשמים לידע חציה שלישה או רביעה וכיוצא בהן כיון שהגיע לרושם מן הרשמים קנה ראשון ראשון ואע"פ שלא נתמלאה המדה שכל רושם מהם כמדה בפני עצמה שהרי של אחד מהן הוא המדה והוא סומך על הרשמים שבה.
השגת הראב"ד היתה המדה של א' מהן [בדפוס כתובה ההשגה על אינה של א' מהן והוא ט"ס כמבואר במ"מ] א"א והמדה של לוקח עכ"ל, כיון שהגיע לרושם כו', א"א קנה ראשון ראשון ואפי' בסמטא עכ"ל.
המ"מ הביא דברי הראב"ד בהשגות וכ' ע"ז וז"ל והמחבר הביא לשון הברייתא כפשטה ואני תמה במדה של מוכר במה יקנה לוקח והלא משנה שלימה מדד ולא משך לא קנה ואולי שהוא מפרש אותה בכור בל' שלא גמרה מלאכת המדידה עכ"ל, הגר"א ז"ל בחו"מ סי' ר' בדבריו שהבאנו בהל' ז' במה שביאר דעת הרמב"ם דהוא משום דהלוקח קונה בכלי של מוכר דהוי כמקנה לו כליו, כתב וז"ל ומ"ש במתני' מדד ולא משך כו' במדד והניח ע"ג קרקע וכמ"ש שם ת"ש מדד ולא משך כו' וערשב"ם שם ד"ה מדד כו' ובע"כ במדד כו' והמ"מ לא עיין שם, ובזה מתורץ קושיית תוס' שם ד"ה ת"ש כו' וא"ת כו' עכ"ל, והנה מש"כ הגר"א והמ"מ לא עיין שם כונתו לדברי המ"מ בהלכה שלפנינו במה שכתב והלא משנה שלימה מדד ולא משך לא קנה, ובזה כתב הגר"א דמתני' דמדד ולא משך לא קנה מיירי במדד והניח ע"ג קרקע ולא לכליו של מוכר, וכתב ע"ז וערשב"ם שם וכונתו דבמה דפריך שם בגמ' על ר' אסי דאמר מדד והניח ע"ג סמטא קנה ממתני' דתנן מדד ולא משך לא קנה כתב הרשב"ם וז"ל, ובע"כ במדד והניח ע"ג קרקע מיירי דאי בתוך קופתו קשיא לכולהו, ואין כונת הגר"א לומר דהרשב"ם סובר ג"כ כמו שמפרש בשיטת הרמב"ם דמודד לתוך קופתו של מוכר קנה, דהרשב"ם מפרש שם להדיא במה דאמר במודד לתוך קופתו דזהו לתוך קופתו של לוקח דקני ליה כליו בסמטא, וכונת הגר"א רק לומר דעכ"פ מוכח מהגמ' דמפרש למתני' במדד והניח ע"ג קרקע, וא"כ אין להקשות על הרמב"ם דסובר דכליו של מוכר ג"כ קונים ללוקח דהוי כמקנה לו כליו.
ובדעת המ"מ נראה דאינו סובר דאפשר לקנות בכליו של מוכר ובאמת קשה דמה נ"מ בין כליו של מוכר לרשותו של מוכר דא"כ גם רשותו יהיה יכול להקנות להלוקח בדבור בעלמא, וא"כ למה תניא ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או שיוציאנה או שישכור את מקומו, וכן כ' הרא"ש בסי' ט"ז דא"א לקנות ברשות מוכר אלא בשכירות משום דמוכר אינו יכול להשאיל רשותו ללקוח, ולכן סובר המ"מ דטעמו של הרמב"ם משום דהמדידה עושה קנין, ובזה הוא שהקשה מדתנן מדד ולא משך לא קנה וכמבואר ממה שכתב בתירוצו וז"ל, ואולי שהוא מפרש אותה דדוקא בכור בל' שלא גמרה מלאכת המדידה עכ"ל, ולהדיא דסובר בדעת הרמב"ם דגמר המדידה עושה הקנין, ומש"כ הגר"א ובזה מתורץ קושיית תוס' וכו' והיינו במה שהקשו דדילמא מיירי בכליו של מוכר באמת גם לדעת המ"מ דכליו של מוכר אינם קונים ללוקח לא קשה לדעת הרמב"ם דהא כ' התוס' להדיא דקושייתם הוא לשיטתם דמשיכה מועלת בכלי של מוכר אבל לשיטת הרמב"ם דאינה מועלת כמש"כ המ"מ בהל' ה' לק"מ.
אלא דמ"מ בדעת הרמב"ם נראה יותר דרך הגר"א דלדעת המ"מ דהוא משום קנין מדה קשה ממתני' דמדד ולא משך לא קנה, ומה שכתב המ"מ דמיירי בכור בשלשים שלא גמרה מלאכת המדידה קשה דהא מתני' סתמא קתני ומשמע דאפי' מדד כל הכור ועוד דהא בגמ' הקשו על ר' אסי דאמר מדד והניח ע"ג סמטא קנה ממתני' ומשני דמיירי ברה"ר אבל בסמטא קנה, ובכור בשלשים ודאי לא קנה גם בסמטא וכמו שכתב הרי"ף על הא דרב ושמואל דמשכחת לה בסמטא.
ומה שכתבנו דלפי"ז קשה מאי נ"מ מכליו של מוכר לרשותו של מוכר ולמה לא יוכל המוכר להשאיל רשותו ללוקח ושכן מבואר בד' הרא"ש אחר העיון לא קשה כלל דבודאי פירות שמונחים ברשות מוכר מוכר אינו יכול להקנות ללוקח ע"י שאלת מקום דבמה יקנה הלוקח שאלת המקום דבדבור בעלמא א"א לקנות, אבל כשמודד המוכר בכליו אמרינן דעיקר המדידה הוא צורך הלוקח והוי כמו שהלוקח נשתמש בהמדה דהוי קנין לשאלה וכדאמרינן במשאיל קרדום לחברו דבקע בו קנאו, ובאמת דברי הרא"ש אינם ברורים שהרכיב שני ענינים, ונביא פה כל דבריו וז"ל, מדת סרסור עד שלא נתמלאה למוכר ואפי' יש בה שנתות, משנתמלאה המדה היא מושאלת ללוקח וקני כדרך שקנה לוקח בכליו כי כן דעת הסרסור שתהא מושאלת ללוקח כשנתמלאה, וכשאמר אדם יזכה כלי שלי לחברו או תזכה חצרי לחברו במקח שהוא לוקח מחברו קונה חברו דחצרו כידו והרי הוא יכול לזכות לחברו בשל אחרים, אבל אם הוא מונח ברשות המוכר ואמר יזכה חצרי ללוקח במקח שקנה ממני לא קנה לו שאין אדם יכול לזכות בשל עצמו לחברו שלא ע"י אחרים, והיינו דתניא ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או ישכור את מקומו אלמא בקבלה לחוד זכתה חצרו ללוקח, וברשות מוכר לא מהני קבלה מדלא עירב רשות המוכר ורשות המופקדין וליתנינהו כחדא משום דמוכר לא מצי אקנויי חצרו ללוקח לזכות לו בנכסי המוכר אם לא בשכירות או בקנין עכ"ל.
והנה פתח בזה שהסרסור משאיל מדתו ללוקח וא"כ קונה הלוקח בעצמו ע"י הכלי השאול דכלי שאול הוי כמו שכור וכמש"כ התוס' בב"מ דף ט' דכלי שאול מהמוכר קונה ללוקח כמו שכירות מקום, וסיים דבריו דכשאומר אדם יזכה כלי שלי לחבירו וכו' וזהו מטעם אחר משום שהנפקד בעצמו זוכה להלוקח ע"י חצרו כמו ע"י ידו, וצ"ל בדוחק כי גם במדת הסרסור אין כונתו להשאלת המדה להלוקח כיון שלא עשה הלוקח מעשה שהמוכר מדד, אבל פשטות לשון כל הראשונים וגם לשון הרא"ש בעצמו הוא משום שהמדה קנויה ללוקח, וא"כ דברי הרמב"ם לפי ביאור הגר"א מבוארין שפיר דכמו דבמדת הסרסור נעשה המדה שאולה להלוקח אף שהמוכר מדד משום דהוי כמו שנשתמש בה הלוקח כן הוא במדת המוכר בעצמו, אבל פירות המונחים ברשות מוכר לא מהני קבלת המוכר דבדבור בעלמא לא מצי אקנויי חצרו ללוקח כמש"כ הרא"ש.
והנה אף דבהלכה ז' בארתי דברי הרמב"ם שלא ע"פ ביאור הגר"א דהוא משום שהלוקח קונה בכליו של המוכר אלא משום דסובר מדד והניח ע"ג סמטא קנה, וכבר כתבתי שם דהגר"א בעצמו כתב דכשמודד המוכר ומערה ע"ג קרקע לא קנה הלוקח בכליו של מוכר דאז אינו משאיל מדתו ללוקח, וזהו דתנן מדד ולא משך לא קנה וכאן ע"כ במודד ע"מ שיהיה בהמדה עד שיטול הלוקח, ולכאורה יסתור לזה שכתבנו כאן דטעמא דמהני מדת המוכר משום דהוי כמו שהלוקח נשתמש בו ע"י מדידת המוכר אבל באמת הם שני ענינים, דבעיקר גדר השאלה אנו אומרים דאם מודד ע"מ להערות ע"ג קרקע אינו משאיל מדתו ללוקח דעיקר המדידה הוא צורך שניהם, אבל אם מודד ע"מ שיהיה בהמדה עד שיטול הלוקח דאז אמרינן שמשאיל מדתו, וצריך לנו רק קנין על השאלה. בזה שפיר מהני גם עיקר המדידה דכשרוצה המוכר להשאיל להלוקח שפיר מהני המדידה דלהוי חשוב תשמיש הלוקח לקנות שאלת הכלי.
ולפי ביאורנו זה יהי' חילוק מלפי מש"כ הגר"א דלשיטתו מהני מדד המוכר לכליו והיינו דבזה הוא משאיל הכלי שמודד לתוכה להלוקח. ובזה יקשה דבמה נקרא כאן תשמיש הלוקח, ואם במה שנותן לכליו בשביל הלוקח א"כ גם כשאומר שמחזיק בחצרו בשביל הלוקח יהי' ג"כ תשמיש הלוקח, ואולי יש לחלק וצ"ע.
ואכתי נשאר לנו לבאר דברי הרמב"ם שכתב בהל' י' שכל רושם מהם כמדה בפני עצמה שהרי של אחד מהן הוא המדה והוא סומך על הרשמים שבה ובמה דלא מהני שנתות במדה דסרסור כתבו המפרשים דהסרסור אינו משאיל מדתו ללוקח עד שתתמלא המדה, ואף דאינו מבואר דלמה לא נימא דגם הסרסור משאיל מדתו תיכף משיגיע לשנתות וצ"ל דכן דעת הסרסור שעד שלא גמר כל מלאכת המדידה תהי' שאולה למוכר, ועכ"פ צריך ביאור דאיזה סברא הוא שהמוכר בעצמו כבר משאיל להלוקח משיגיע לשנתות והנה הרמב"ם בא להסביר למה מהני שנתות וכתב שהרי של א' מהן הוא המדה והוא סומך על הרשמים שבה ואינו מוסבר כלל למה במדה של סרסור אינו סומך על הרשמים שבה.
ואיברא שראיתי להרמ"ה בחדושיו בס' קי"ד שהסביר החילוק בין מדת הסרסור למדת הלוקח [דלשיטתו לא מהני במדת מוכר] משום דהלוקח יכול למוד כמה פעמים בכלי שלו, ולכן כשמגיע במדת הסאה שלו לשנתא של קב כבר נגמרה המדה דיכול למוד כן כמה פעמים מ"מ הסבר זה אינו מבואר בלשון הרמב"ם, ונראה דמש"כ הרמ"ה שם ואשתכח דכליו של לוקח דקני ליה משנתמלאה המדה לאו מכח כליו הוא דקני וכו' ע"ש אין כונתו דאינו כלל, מכח כליו אלא דאינו מכח כליו בלבד, והיינו דבלא נגמרה המדה לא קנה, וכן מבואר בסוף סי' קי"א דגם שיטתו הוא דהקנין הוא ע"י הכלי ולא עיקר המדידה.
ונראה בכונת הרמב"ם דסובר דהשנתות אינם מדות קבועות שנעשו מעשה אומן שהם מדות לכל אדם, אלא דכל אחד שרוצה עושה רשמים במדת הסאה שלו על כל קב וקב, וכיון שכן אין הרשמות מדות אלא לבעל המדה שסומך על עצמו שמדד ורשם בדיוק, אבל אחרים אינם סומכין על רשמים ממדה שאולה דאפשר לא נעשו הרשמים בדיוק, ולכן במדת סרסור לא מהני שנתות, ואף דגם במדה של א' מהן יקשה הא אין השני סומך על הרשמים צ"ל דכיון שנתרצו למוד במדה של א' מהן כבר הסכימו שניהם לסמוך על מדתו ואפי' על השנתות כיון שאצל א' מהן היא מדה. אבל במדה שאולה אין הוכחה כלל שהסכימו לסמוך על השנתות, ועוד יש לומר דבמדה של א' מהן סמכה דעתם לסמוך על השנתות שאם מצא אח"כ שהמדה חסרה יוכל למוד את השנתות ולברר, אבל במדה שאולה יהיה קשה לברר דאם יבוא לברר ע"י מדת הסרסור שימדדו את השנתות יהיה ספק מנין שזו אותה המדה עם השנתות והסרסור רק ע"א, לכן לא סמכה דעתם של שניהם על שנתות של מדה שאולה.
ונמצא לפי"ז דהרמב"ם אינו מפרש כפירשב"ם ושאר המפרשים דהחסרון במדה דסרסור דלא מהני שנתות משום דהסרסור אינו משאיל מדתו ללוקח עד שתתמלא המדה, וזה אינו מבואר בטעמו, אבל הרמב"ם מפרש דהחסרון הוא בעיקר המדה ולעולם נוכל לומר דהסרסור משאיל תיכף מדתו ללוקח אלא דלא מהני כל זמן שלא נגמרה המדה, וכמו דלא מהני מדת הלוקח כ"ז שלא נתמלא עד השנתות.
ומה דאמרינן כאן גבי מדה של א' מהן וכן גבי מדה דסרסור דכ"ז שלא נגמרה המדה בזה בשנתות ובזה בכל המדה לא קנה, לא יקשה לן ממתני' דמשך ולא מדד קנה, וכן אם היתה ברשות לוקח קנה אף בלא מדידה, כבר בארנו בהל' ז' במה שהקשה הט"ז דברי הנמוק"י אהדדי דהנ"מ הוא אם קנה כל הפירות והמדידה הוא רק לברר אז קנה בלא מדידה ע"ש, וכן מבואר בד' הר"י מיגש בדף פ"ז וכן מבואר בד' הרמ"ה בחדושיו בסי' קי"א אלא שיש שם ט"ס בסוף דבריו במש"כ לאו אבבא דאם היה מדה של א' מהם קאי דמיירי וכו' תיבת "לאו" ותיבת "קאי" צריך למחוק ותיבת דמיירי צ"ל מיירי ע"ש.
עוד כתב שם הגר"א וז"ל ושם בד"א במדה שאינה של א' מהם, אבל אם היתה מדה של א' מהם ראשון ראשון קנה מפרש כפשטה אף בשל מוכר, ומ"ש שם דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה, וכן שם פ"ז ע"א ואלא מדה דמוכר משנתמלאה מדה ללוקח מדה דמוכר הוא, כל זה בשאין המוכר מודד, ולא מצי לאוקמי כשהמוכר בעצמו מודד דא"כ הדק"ל דאף בשלא נתמלאה דלוקח הוא כמו במדה דלוקח עכ"ל.
ונראה דדברי הגר"א בדעת הרמב"ם מיושבים לשיטתו בהלכה ה' דמשיכה בכלי של מוכר לא מהני, ולכן שפיר נוכל לאוקמי מתני' בשאין המוכר מודד והיינו שהלוקח מודד דאין לומר כשהסרסור מודד דהא מוכיח שם בגמ' מדתנן ואם היה סרסור ביניהם דרישא בלא סרסור, וא"כ ע"כ כשהלוקח מודד, אבל לשיטת התוס' וכן הוא שיטת הר"י מיגש ועוד ראשונים דמשיכה מהני בכלי של מוכר א"כ א"א לאוקמי כשהלוקח מודד דא"כ גם במדה דסרסור קנה במשיכה ע"י המדידה, וא"כ עד שלא נתמלאה המדה כיון שנתמלאה בשנתות למה לא יקנה הלוקח ע"י המדידה, רק דלדעת הרמב"ם כפי"מ שבארנו אין המוכר והלוקח סומכים על השנתות של הסרסור ולא הוי מדה כלל, אבל לשיטת המפרשים דטעמא משום דלא הקנה הסרסור המדה להלוקח יקשה הא קנה במשיכה.
איברא דלדעת הראב"ד בש"מ דמדידה לא הוי משיכה מיושב, אבל לשיטת הרמב"ם ושאר ראשונים דמדידה הוי משיכה כמו שכתב בהלכה ה' א"א לפרש כשהלוקח מודד אלא אי משיכה בכלי של מוכר לא מהני, ונמצא דלשיטת הר"י מיגש דסובר כשהלוקח מודד קנה בהגבהה וגם סובר דמשיכה בכלי של מוכר מהני, ע"כ צריך לאוקמי מתני' כשהמוכר מודד ומ"מ פריך בגמ' מדה דמוכר הוא ומוכח דלא כדעת הרמב"ם אלא דלהרמב"ם לשיטתו מיושב וכנ"ל.
והנה בדעת הראב"ד דמדידה לא הוי משיכה והביאו הרמ"א בשם וי"א כתב הגר"א בס"ק כ"ו וז"ל דגלי דעתיה שאינו רוצה לקנות אלא במדידה וכמש"כ בפ"ק דב"מ עכ"ל, והנה בפי"ז מהל' גזו"א הל' א' חולקים המ"מ והכ"מ אם סובר הרמב"ם כתי' א' דגמ' שם או כר"פ ועמש"כ שם, והרמ"א בסי' רס"ח כתב דהרמב"ם אינו מחלק בין נפל ללא נפל, ומשמע דגם הראב"ד אינו חולק בזה, ותמיהני דלמה הוצרך הגר"א לזה דהא אינו סובר כהמ"מ דמדידה הוא קנין ובפרט הראב"ד בודאי אינו סובר כן, וכיון דלא נתכוין אלא למדידה לא נתכוין לקנין כלל, אכן באמת הראב"ד בש"מ נחת לה מטעם אחר לפי שאינו עושה לצרכו אלא לצורך שניהם, והרשב"א שם נחת לה מטעם שלא נתכוין לקנות ע"ש, אבל עכ"פ להא דפ"ק דב"מ לא שייך כלל.
ודברי הראב"ד בהשגתו השניה במה שכ' הרמב"ם כיון שהגיע לרושם שכתב קנה ראשון ראשון ואפי' בסמטא אינם מובנים כלל דהא הרמב"ם כתב להדיא בהל' ט' וכן פירות שהיו צבורין בסמטא או בחצר של שניהם, וע"ז קאי הלכה זו וכתב דקנה ראשון ראשון ומה השמיענו הראב"ד, ואין לומר דכונתו דוקא בסמטא ולא בחצר של שניהם דהא להדיא קתני בברייתא בד"א ברה"ר ובחצר שאינה של שניהם ומפרש בגמ' דהכונה בסמטא ובחצר של שניהם, ולפלא שהמפרשים לא ביארו דבריו, ונראה דכונתו לאפוקי ברשות לוקח ומרמז להשגתו בהלכה ח' שכתב ברשות לוקח לא דייק והיינו דברשות לוקח קנה אפי' קודם שהגיע לרושם ועמש"כ שם.