אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ד · הלכה ח

הלכה ז

וכן המוכר יין או שמן לחבירו בסמטא או בחצר של שניהם או ברשות לוקח והיתה המדה של סרסור, עד שלא נתמלאה המדה הרי הן של מוכר משנתמלאה המדה הרי הן ברשות לוקח, ואין אחד מהן יכול לחזור בו.
השגת הראב"ד וכן המוכר יין וכו' א"א ברשות לוקח לא דייק.
המ"מ לא הזכיר כאן כלל השגת הראב"ד והביא רק דדברי הרי"ף בהלכות הם כד' הרמב"ם דגם ברשות לוקח במדת סרסור עד שלא נתמלאה המדה הוא למוכר והנמוק"י שם ביאר דכיון דהסרסור משאיל המדה למוכר עד שלא נתמלאה א"כ הוי כלי של מוכר ברשות לוקח, ודברי הראב"ד בהשגתו לא ביאר המ"מ והם צריכים ביאור דבפשוטו נכונים דברי הנמוק"י וכדעת הרי"ף והרמב"ם, אמנם בהלכה ז' במש"כ הרמב"ם הואיל ואין הפירות ברשות המוכר ולא ברשות הלוקח כתב הרב המגיה על מש"כ ברשות הלוקח צ"ל ברה"ר, וכתב דאפשר השגת הראב"ד בהלכה ח' שייך לכאן, אך כבר כתב הט"ז דדברי המגיה אינם נכונים דמש"כ הרמב"ם ולא ברשות הלוקח לא קאי על סוף דבריו שכתב נגמרה מכירתה, אלא שנתן טעם על כל החילוק בין כור בשלשים ובין כור בשלשים סאה בסלע דזהו בשביל שאין הפירות לא ברשות המוכר ולא ברשות הלוקח, והיינו דאם היו ברשות המוכר לא הוי מהני אפי' כור בשלשים סאה בסלע, ואם היו ברשות הלוקח לגמרי אפי' כור בשלשים קנה, וכונתו דאפי' היו ברשות לוקח כמו שכתוב מקודם כיון שהיו בכליו של מוכר א"כ אינם לגמרי ברשות הלוקח, ולכן עלינו לבאר השגת הראב"ד כאן כמו שכתובה במקומה.
אכן ראיתי להרמ"ה בחדושיו דכתב להדיא כדעת הראב"ד וז"ל בד"ה רב ושמואל, אבל כליו דסרסור ברשות לוקח ודאי קנה ואע"ג דלא נתמלאה המדה ואע"ג דליכא שנתות במדה, דכי בעינן נתמלאה המדה היכי דלא קיימא ברשות לוקח דלית ליה אנפא למיקני בגויה אלא מחמת מדה דסרסור ומדה דסרסור לא קניה עד שנתמלאה המדה, אבל ברשות לוקח דלאו מחמת כלי קא קני אלא מחמת חצרו הוא דקני כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח עכ"ל, איברא דדבריו צריכין ביאור דלכאורה דברי הנמוק"י פשוטים דכיון דעד שלא נתמלאה המדה היא מושאלת למוכר א"כ הוי של מוכר ברשות לוקח.
ונראה ע"פ מה שכתבו בתוס' בב"מ דף ט' גבי משוך בהמה זו וקני כלים שעליה שהקשו דאי הוי סבר דבקני בהמה קני מטעם חצר, א"כ גם במשוך כיון שהשאילה לו יקנה מטעם חצר וכתבו וז"ל, וי"ל דכשא"ל משוך לא השאיל לו הבהמה לקנות הכלים מטעם חצר אלא במשיכת הבהמה עכ"ל, ומוכח מדבריהם דאף שהשאיל לו על משיכה אכתי אינו שלו לקנות בקנין חצר משום דמה דלמדנו מדין ומקומו מושכר לו, שגם חצר שאול ושכור קונה היינו שהשאיל לו לגמרי לזמן השאלה, אבל אם השאיל לו שיקנה מטעם חצר מוכח דקונה אף שלא השאיל לו לגמרי להשתמש בכל מה שירצה, ולפי"ז יש חילוק במדת הסרסור בין מוכר ללוקח, דכיון שלא השאיל אלא למוד בה ובפרט שלכל א' מהם אינה שאולה לו לבדו כי המדה היא תועלת המוכר והלוקח, לא הוי קנין שאלה בזה, ולא נאמר דנעשה המדה כמו חצר של שניהם כיון דעכ"פ לא השאיל להם לגמרי וגם כל א' אין לו זכות מיוחד, אולם משנתמלאה המדה שהשאיל המדה ללוקח ליטול בה מקחו עד שיצניענו או יניחו בכליו כמש"כ הרשב"ם זהו כבר שאלה לתשמיש ואפי' נימא דגם זה אינו שאלה גמורה נוכל לומר דבאמת משאיל הסרסור להלוקח המדה גם לקנות המקח, אבל להמוכר אין צורך לקנות המדה בשאלה דכ"ז שאינו רוצה להקנות המקח לא יקנה הלוקח, ואף שהרשב"ם מפרש דעד שלא נתמלאה המדה היא שאולה למוכר למוד בה וכן כתב המ"מ בדעת הרמב"ם, אבל הראב"ד והרמ"ה יפרשו דעד שלא נתמלאה למוכר היינו שהמקח הוא של מוכר בשביל דאכתי אינה שאולה ללוקח, וממילא דבריהם מבוארים דכ"ז אם אינו ברשות לוקח אבל אם הוא ברשות לוקח ואינו צריך לקנין המדה ודאי קנה, ואף דיש לדון דעכ"פ תהיה המדה של הסרסור מפסקת בזה שפיר נוכל לומר דכיון דאין הסרסור מקפיד אינה מפסקת וקונה הלוקח בחצרו.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות מכירה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה