אבן האזל על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה יג
השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם הרי אלו מותרין ואין אומרין שמא מתים היו, וכן השוחט את הבריאה ולא פרכסה הרי זו מותרת, אבל המסוכנת והיא כל שמעמידין אותה ואינה עומדת אע"פ שהיא אוכלת מאכל בריאות אם שחטה ולא פרכסה כלל הרי זו נבלה ולוקין עליה, ואם פרכסה הרי זו מותרת, וצריך שיהיה הפרכוס בסוף השחיטה אבל בתחלתה אינו מועיל.
וצריך שיהיה הפרכוס בסוף השחיטה, כתב המ"מ שם אמר רב חסדא פרכוס שאמרו בסוף שחיטה וכו' שאני אומר כל שאינה עושה כן בידוע שנשמתה נטולה ממנה קודם לכן, ומבואר שם לרבא דאמצע שחיטה לא סגי ופסקו כן בהלכות וכן דעת הפוסקים, ומקודם עמש"כ הרמב"ם אבל המסוכנת וכו' אם שחטה ולא פרכסה כלל הר"ז נבלה כ' המ"מ וכן נראה שם דכל שלא פרכסה אין שחיטתה כלום ואינה בת שחיטה ומסוכנת תחילת נבלה היא וכל שלא פרכסה ונשחטה הרי היא כאילו גמרו מיתתה בכוס ופי' כוס כתב המ"מ בהל' י"ב ופירוש כוס שחוט, ומבואר מדברי המ"מ שאם נגמר שחיטתה עם גמר מיתה אסורה והיא נבלה, וכפי הנראה סובר פשוט דלשחוט צריך שתהיה עליה דין חיה אפילו לאחר שחיטה וכדין שחט שנים או רוב שנים אמנם אינו מבואר מנלן דצריכה הבהמה לחיות אחר שחיטה.
והנה ממתני' יש לדייק ממה דקתני פשטה ידה ולא החזירה אסורה דאינה אלא הוצאת נפש, וכבר עמדו בתוס' דמה איכפת לן דאינו אלא הוצאת נפש עכ"פ חיתה עד גמר שחיטה ומזה דייק רב חסדא דפרכוס הוא באמצע שחיטה, לפי פי' התוס' דמסיפא דייק רב חסדא, אכן יש לעיין דמה השיב רבא דכל שאינו כן בידוע שנשמתה נטולה הימנה קודם לכן ומשמע דבאמת מודה רבא דאם השחיטה נגמר עם גמר מיתתה דהוי שחיטה מעליא, אלא דיש לעיין בביאור דברי רבא דהא במתני' קתני שאינה אלא הוצאת נפש ולא קתני שכבר יצאה נפשה, ואולי הפירוש הוא דהוא סימן על הוצאת נפש בשעת פשיטות יד והיינו דכבר הוי הוצאת נפש קודם פשיטות יד והפשיטות יד כבר היתה בזמן שאינה כבר חיה ודחוק.
ולכן מחוור יותר לפרש דרבא מחלק בין יציאת נפש ליציאת נשמה דהיינו אפילו בבעלי חיים שאין להם נשמה רוחנית מ"מ יש להם נפש והוא רתיחות הדם כי הדם הוא הנפש, ונשמה זו היא נשמת האף מה שנושם רוח מאפיו וכמו דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו דקאי על כל בעלי חיים, ולענין דין חי לא אזלינן בתר נפש שהוא רתיחות הדם אלא בתר נשמת רוח חיים, וכדאמרי' גבי מפולת דבודק עד שהגיע לחוטם, ולכן מתרץ רבא דיציאת נפש הוא אחר ביטול הנשימה דיש לו כבר דין מת, ואיברא דמהא דבודק עד שהגיע לחוטם אין ראיה דנוכל לומר דכיון דעכ"פ כבר בטלה נשימתו לא שייך הצלה, אך עכ"פ נוכל לומר כן בעניננו דלא הוי חי אף שיש לה כח נפש כיון שאין לה נשמת רוח חיים.
והנה המ"מ כתב מקור לדברי הרמב"ם במה שכתב דמסוכנת שלא פרכסה הוי ודאי נבלה ממה דאמר כל שאינה עושה כן בידוע שנשמתה נטולה הימנה מקודם לכן, והנה לכאורה היינו מפרשים דהיינו דוקא בפשיטות יד ונאמר דפשיטות יד הוא חסרון, אכן המ"מ כנראה אינו מפרש כן אלא דכל שאינה עושה כן היינו דכיון דאינה מפרכסת כהוגן ראי' שנטולה נשמתה קודם לכן, ולכאורה לפ"ז למה לן למימר קודם לכן אם נאמר דזהו רק כללא דכל שאינה מפרכסת ראי' שנטולה נשמתה א"כ היינו רק על שעת חסרון הפרכוס, וכיון שמפרש להדיא דנטולה קודם לכן א"כ מוכח דממה שאינה עושה כן היינו ממה שאינה מחזירה ידה אחר הפשיטות יד ראי' שנשמתה נטולה קודם לכן היינו בשעת הפשיטות יד.
והנה אם נאמר דעיקר דין הפרכוס הוא עם גמר השחיטה א"כ לא שייך כלל להוכיח מזה שאינה מחזירה ידה אחר שחיטה דהא אז כבר אינו שעת הפרכוס, וכל הראיה אינה אלא ממה שבסוף שחיטה היינו עם גמר השחיטה לא עשתה פרכוס, ובאמת קשה לומר דהראיה הוא ממה שלא החזירה אז ידה דמי לא עסקינן שעשתה פשיטת יד וחזרה פשיטות וחזרה עד גמר שחיטה ממש ובשעת הגמר נתכון אז שנגמר השחיטה עם הפשיטות יד דבודאי פסולה דהא לא נעשה בשעת הגמר מעשה פרכוס, ובאמת מזה הוא ראיית רב חסדא דאמר אילימא בסוף שחיטה לעולם תיתי ותיזל והוא לפירש"י, ותירוץ רבא נוכל לפרש דעכ"פ מכיון דמסוכנת צריכה ראי' של פרכוס ובלא ראי' של פרכוס היא בחזקת נבלה, ולא דהיא נבלה בשביל ההוכחה מדלא פרכסה, אלא להיפוך מכיון דאין ראי' של פרכוס היא בחזקת נבלה, דהא בבריאה א"צ פרכוס וכיון דעכ"פ בסוף דהוי ממנו ראי' על חיותא דפשיטות יד אינה ראי' לכן היא בחזקת נבלה, אבל א"כ לא היה צריך לומר דמדלא החזירה לכן נשמתה נטולה קודם לכן דהא אחר שחיטה אינה צריכה להחזיר כלל אלא להיפוך מדלא עשתה בסוף שחיטה פרכוס מעליא דיהיה ממנו ראיה א"כ היא בחזקת נבלה, א"כ אינו צריך לומר שנשמתה נטולה קודם לכן אלא נשמתה נטולה עכשיו מדלא פרכסה עכשיו.
והנה אם לא היינו מפרשים כהמ"מ אלא דפשיטות יד הוא ראיה א"כ ביאור דברי רבא ניחא דאמר דכל שאינה עושה כן פי' שעשתה פשיטות יד בלא חזרה הוי ראי' שהפשיטות יד הזה הוא ראיה שנשמתה נטולה בשעת הפשיטות יד ואז אולי אפשר ליישב מה דאמר קודם לכן, כיון דלא מחסרון פרכוס אנו דנין אלא דמחדש דפשיטות יד בלא חזרה היא הוכחה על מיתה, ואף דהחזרה נזדמן שהיא צריכה לעשות אחר שחיטה זה לא איכפת לן דהא אנן לא מחסרון הפרכוס אנו דנין אלא מהראי' שגמרה בפשיטות בלא חזרה ובאמת גם אחר שחיטה יכולה לחזור דהא תוכל לפרכס גם אחר שחיטה דאחר שחיטה יש לה דין מפרכסת אלא דלא איכפת לן אם אח"כ אינה יכולה לפרכס כיון דלא נצרך לן סימן אלא עד שחיטה אבל על פשיטות יד כיון דנימא דפשיטות יד בלא חזרה הוא סימן על מיתה א"כ אנו יכולין להוכיח גם מזה שאינה מחזרת אחר שחיטה, אבל כ"ז אם נימא דהוא טעם דוקא על פשיטות יד משום דפשיטות יד הוא הוכחה על מתה אבל אם נימא כפי' המ"מ דהוא רק חסרון פרכוס א"כ אין בדברי רבא אלא דחסר כאן פרכוס ולא הו"ל למימר לשון זה דמשמע דאנו עושין ראי' מדלא החזירה אח"כ, ואולי נימא דאין כונת רבא בתורת ראי' אלא רבא בא לפרש המשנה דקתני פשטה ידה ולא החזירה פסולה דמקשה על זה רב חסדא דכיון דהפשיטות יד הי' בגמר א"כ למה לן החזרה של אחר כך וע"ז משני שכל שאינה עושה כן פי' אם לא החזירה אחר כך ולא נשארה אלא הפשיטות יד אנו אומרים בידוע שנשמתה נטולה קודם לכן משום חסרון פרכוס בשעת הפשיטות יד ואין הכונה מדלא החזירה אלא אם לא החזירה אז אמרינן דהפשיטות יד אינה כלום ובידוע שלפני שעת אי החזרה היינו בשעת הפשיטות יד כבר היתה נשמתה נטולה.
אכן ברווחא יותר נוכל לומר דלשיטת הרמב"ם לפי' המ"מ עיקר הפרכוס הוא אחר שחיטה ולא משום שיטת רש"י דצריכה להיות אחר שחיטה אלא דעיקר דין פרכוס הוא אחר שחיטה דדרך הבהמה לפרכס אחר שחיטה ועכשיו שפיר אמר שכל שאינה עושה כן היינו חזרה אחר הפשיטות יד נשמתה נטולה קודם גמר השחיטה משום דדרך הבהמה לפרכס אחר השחיטה, ואין חילוק אם נגמר השחיטה באופן שאחר הגמר נעשה החזרה מהני משום דהחזרה הוי פרכוס ואם אחר הגמר נעשה פשיטות יד כיון דפשיטות יד לחודי' לא הוי פרכוס אנו אומרים דדרך הבהמה לפרכס ולעשות אח"כ גם חזרה כיון דדרך הבהמה לפרכס אחר שחיטה ואם אינה עושה כן בידוע שנשמתה נטולה קודם גמר השחיטה, ופי' זה ניחא לי יותר משום דברי המ"מ שכתב על זה דפסק הרמב"ם דבהמה שלא פרכסה הוא ודאי נבלה, וכתב על זה ד' הגמ' שכל שאינה עושה כן בידוע שנשמתה נטולה קודם לכן, ומשמע דהוא מכוין בזה לבאר דברי הרמב"ם ובאמת על דברי הרמב"ם אם נפרשם על גמר שחיטה בודאי א"צ לומר קודם לכן, ונוכל לומר שהמ"מ הביא דברי הגמ' אף שאינם שייכים לדברי הרמב"ם והוא רק להוכיח דאמרינן בידוע אבל אינו משמע כן רהיטת לשונו ולפי מש"כ מיושב דבריו שפיר דבאמת עיקר מה דאמרינן דהוי נבלה הוא משום שנשמתה נטולה קודם לכן משום דהפרכוס צריך להיות אחר גמר שחיטה וזהו בסוף שחיטה היינו אחר גמר שחיטה.
והנה בגמ' דף ל"ח רבא אמר פירכוס שאמרו בסוף שחיטה אמר רבא מנא אמינא לה דתניא שור או כשב פרט לכלאים, או עז פרט לנדמה, כי יולד פרט ליוצא דופן, שבעת ימים פרט למחוסר זמן, תחת אמו פרט ליתום, האי יתום היכי דמי אי דילידתי' אמי' והדר מתה, לעולם תיחי ותיזיל, אלא דמתה והדר ילידתי' מכי יולד נפקא, אלא פשיטא זה פירש למיתה וזה פירש לחיים אי אמרת בשלמא בעינן חיותא בסוף לידה, היינו דאיצטריך קרא למעוטיה אלא אי אמרת לא בעינן חיותי' בסוף לידה, למה לי מכי יולד נפקא, ופרש"י אי אמרת בשלמא אחר סוף לידה אשמעינן דבעינן חיותא שיצא כולו מחיים ולמעוטי מתה בגמר לידה, היינו דלא אמעיט ליה מתה בסוף לידה מכי יולד פרט ליוצא, דהאי נמי לאו יוצא דופן הוא כי מתה בגמר לידה, אלא אי אמרת לא בעינן חיותא בסוף לידה וקרא למעוטי מתה באמצע לידה אתא למה לי קרא מכי יולד נפקא דאכתי הו"ל יוצא דופן ש"מ כל מילתא דבעו בה רבנן חיותא בעינן שיהא חיות בגמר דיליה עכ"ל ודברי הגמ' אין להם ביאור במה שמביא רבא ראי' דפרכוס שאמרו בסוף שחיטה בבהמה מסוכנת ולא סגי הפרכוס של תחלת שחיטה או של אמצע מהא דבעינן חיותא בסוף לידה מגזה"כ דתחת אמו פרט ליתום דלא הוי רק בקדשים מגזה"כ דיתום פסול, ובעינן שאמו תחיה עד סוף לידה, ומאי ראיה הוא דבהמה מסוכנת לא סגי בשחיטה הפרכוס של תחילת שחיטה, ונפלאים דברי רש"י שכתב אלא ש"מ כל מילתא דבעו בה רבנן חיותא בעינן שיהא חיות בגמר דילי', דהלא זהו דוקא גבי לידה ילפינן מקרא דתחת אמו פרט ליתום בקדשים ומנלן מזה דבעלמא בעינן חיות בגמר דילי'.
ונראה לבאר דברי הגמ' והוא עפ"י שיטת התוס' דלא בעינן פרכוס אחר שחיטה, דהנה מחלוקת דרבא ור"ח ורנב"י אי פרכוס שאמרו בסוף שחיטה או בתחילת שחיטה הוא דלכו"ע בעינן שהבהמה תחיה עד גמר שחיטה, ואם תמות באמצע שחיטה במסוכנת כו"ע מודו דאין השחיטה מטהרתה, אלא דפליגי בזה אם ראינו שעשתה הבהמה פרכוס עתה בתחילת השחיטה, אם הוא הוכחה שעוד תחיה איזה רגע אח"כ כשיעור גמר השחיטה דזהו דרך של פרכוס שאינה עושה פרכוס בגמר חיותא, והפרכוס מוכיח שתחי' אח"כ עוד כשיעור גמר השחיטה, זה למ"ד פרכוס שאמרו בתחילת שחיטה או באמצע שחיטה לכל חד כדאית לי', ורבא ס"ל דבעינן שתעשה הפרכוס בסוף שחיטה דאז נראה שחיתה עד גמר שחיטה ואם תעשה הפרכוס רק בתחילת שחיטה או באמצע אין מזה ראי' שחיתה עוד כשיעור גמר השחיטה, ובזה הוא דנחלקו ר"ח ורנב"י דרנב"י ס"ל דמפרכוס שעשתה בתחילת שחיטה יש הוכחה שתחיה עד גמר סוף השחיטה ורב חסדא דס"ל פרכוס שאמרו באמצע שחיטה היינו דבזה שעשתה פרכוס באמצע הוי הוכחה שתחי' עוד בגמר השחיטה אבל מפרכוס שעשתה בתחילה אין ראיה שתחיה עד סוף השחיטה.
ומביא רבא ראי' לזה מהא דתניא כי יולד פרט ליוצא דופן תחת אמו פרט ליתום היכי דמי אי דילדה ומתה וכי לעולם תיתי ותיזל אלא ע"כ זה פירש למיתה וזה פירש לחיים. והנה מכי יולד ילפינן דבעינן שאמו תלד אותו בחיותה בכח לידה, שאם תלד אותו אחר מיתתה הוי הלידה לא מכח האם והוי בכלל יוצא דופן כדאיתא שם בגמ', וע"כ דילפינן מקרא דכי יולד שבעינן שאמו תחיה עד סוף לידה ותוליד אותו בכח לידה, דהו"ל בכלל כי יולד ובל"ז הוי פסול מדין יוצא דופן.
והנה זה פשוט דהבירור דילדה מכח האם לא גרע מפרכוס כיון דהוי לידה מכח האם, דבלא ילדה מכח האם הוי יוצא דופן אף שיצא דרך הרחם, וכיון שעשתה לידה שכשר הולד למזבח הרי דהלידה מכח האם כפרכוס גמור, וא"כ למה לי קרא דתחת אמו פרט ליתום דע"כ לא מעטיה אלא בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים, דבמתה אח"כ כשרה הולד דכי לעולם תיתי ותיזל, אלא ע"כ בזה פירש למיתה תיכף לאחר הלידה ואי נימא דלעולם כשעושה הבהמה פרכוס הוי הוכחה שחיה עוד רגע אחר הפרכוס כשיטת רנב"י ורב חסדא, א"כ למה לי קרא דתחת אמו פרט ליתום דהיינו בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים, דהא ע"כ בעינן שאמו תחיה רגע אחד אחר הלידה ומקרא דכי יולד נפקא, דבעינן שהלידה תהיה מכח האם כל זמן הלידה ובל"ז הוי יוצא דופן וא"כ הוי כפרכוס גמור, וכיון שע"כ חיתה עוד איזה רגע א"כ ממילא לא הוי גם יתום ולא נמעטו מקרא דתחת אמו, ומוכח מזה דלעולם אפשר שלא תחיה אחר הפרכוס אפילו רגע קטן ומהפרכוס אין ראיה רק שחיה בשעת הפרכוס ואין ראיה שתחיה גם אח"כ איזה זמן לכן אפשר שתהיה כל הלידה מכח האם דבזה לא נתמעט מקרא דכי יולד ובכ"ז שפיר ממעטינן לי' מקרא דתחת אמו פרט ליתום כיון דפירש זה למיתה וזה פירש לחיים, ומוכיח רבא על יסוד זה שכבר הוכיח דע"כ יתום הוא בזה פירש למיתה וז"פ לחיים, וע"ז הוסיף להוכיח דע"כ בעינן חיותא היינו כח לידה עד המיתה דאם נימא דכבר כלה כחה רגע קודם א"כ מכי יולד נפקא, ומוכח דגמר הכח וגמר המיתה באין כאחד.