אבן האזל על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה ט
היה טמא בקרבנות צבור וכל הכהנים טמאים נותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר ועורו ועבודתו לאנשי משמר הטמאים.
השגת הראב"ד נותנו לבעלי מומין טהורים, א"א כל זה שבוש אלא נותנו לכל כהן שירצה לעבדה ועורה ואכילתה לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר.
הכ"מ כתב איזה דרכים בבאור לשון הרמב"ם והדרך הפשוט הוא כמו שכתב בתחלה למחוק תיבת ועבודתו, וכונת הרמב"ם דנותן הבשר לבעלי מומין הטהורים, ועורו לאנשי משמר הטמאים ודלא כדעת הראב"ד דעורה ואכילתה לבעלי מומין טהורים, וכדמשמע לכאורה פשטות ד' הגמ', שבאמת הקשו התוס' על זה דעורה אמאי הוי לבעלי מומין, והוא משום דמפרשים דמה דאמר רבא אימא לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר קאי על מה דאמר מעיקרא ועבודתה ועורה לאנשי משמר, וכן הוא דעת הראב"ד, אבל הרמב"ם מפרש דמה דאמר רבא אינו על עבודתה דהיינו אכילתה דאי אפשר בטמאים, אלא עורה הוא לכל אנשי משמר הטמאים.
והנה מה שכתב הראב"ד דנותנו לכל כהן שירצה, וכן מה שרצה הכ"מ לפרש דברי הרמב"ם דמה שכתב ועבודתו קאי על עבודת הקרבן זהו לפי פירש"י שפירש בהא דאמר בגמ' ואם הי' כהן טמא בקרבן צבור, אם הי' הכהן של המשמר טמא ויש לו קרבן צבור להקריב נותנה לכל כהן שירצה, דהואיל דהוא יכול להקריבו דהא קרבן צבור דוחה את הטומאה שליח נמי מצי עביד, אבל קשה דבקרבן צבור מה שייך לומר דיש להכהן קרבן צבור להקריב, ואיזה זכות יש לו דנימא דמצי משוי שליח, וע"כ דזכותו הוא ע"י זה שזכה בפייס ובזה צ"ע אם זכות פייס הוא זכות גמור שיכול למסור זכותו לאחר, או דזכות פייס אינו אלא להמקריבין בפועל, אבל מי שאינו רוצה להקריב בטל זכותו, ונראה מוכרח בדעת רש"י והראב"ד דפייס הוא זכות גמור, וכיון שזכה בפייס יכול למסור זכותו לאחר, אבל בדעת הרמב"ם יש לומר דלא נתקן פייס אלא למי שיעבוד בפועל, ולכן ע"כ מה דאמר רב ששת נותנה לכל כהן שירצה היינו שנותן הבשר ולא גריס ועבודתה ועורה לאנשי משמר אלא ועורה לאנשי משמר.
ולפי"ז צ"ל דבקושיית הגמ' דפריך ואי דליכא טהורים עבודתה ועורה לאנשי משמר, הא טמאים נינהו ולא מצי אכלי דהרמב"ם אינו גורס עבודתה ועורה לאנשי משמר אלא הא טמאים נינהו ולא מצי אכלי והקושיא על מה דאמר נותנה לכל מי שירצה דהיינו על אכילת הקרבן, וע"ז משני אימא לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר, והכ"מ שכתב וז"ל ולא חש רבינו לכתוב דנותן הקרבן לעשותו לכל כהן שירצה משום דכיון שכולם טמאים הוי כאילו כולם טהורים, וכבר קדם שהוא רשאי ליתן קרבנו לכל כהן שירצה דבריו תמוהים דמה דכבר הוזכר שרשאי ליתן קרבנו לכל כהן שירצה, זהו בכהן בעל הקרבן, ומה שייך זה לקרבן צבור, ולפימש"כ לדעת הרמב"ם באמת אין זכות לכהן שזכה בפייס ליתן לכהן אחר, ולשון נותנה נפרש על ראש המשמר או מי שהוא המחלק עבודת הקרבנות.
אכן כל זה שכתבנו הוא אם נפרש כפשוטו דטמאים הקריבוה ומ"מ נאכל לבעלי מומין טהורים באופן שהבשר לא נטמא אכן בפ"י מהל' מעה"ק נסתפקתי בדעת הרמב"ם ונטיתי לומר דסובר דאם טמאים הקריבו אפי' לא נגעו בהבשר רק שזרקו את הדם מ"מ אינו נאכל כיון שקרב בטומאה, והוכחתי זה מדברי הרמב"ם בפ"ד מהל' ביאת מקדש שכתב וכל קרבן מהן שקרב בטומאה אינו נאכל, ולא כתב כלשון המשנה אינו נאכל בטומאה דיש לפרש אם נטמא הבשר, וכמבואר בירושלמי כמו שהבאתי שם, אבל לשון אינו נאכל משמע אפי' לא נטמא הבשר, וא"כ קשה איך נאכל כיון שטמאים הקריבוהו, ומצאתי שהרא"ש בש"מ כתב על קושיית התוס' דמאי קמ"ל דטמא בקרבן צבור מותר להקריב, וכתב דכהן טהור ממשמר אחר הקריב, ואשמעינן דלא נימא דכיון שכל בני המשמר טמאים ואיזה מהן שיעבוד יפסל בשר הזבח לאכילה הילכך יהא הבשר שלו קמ"ל, ומדברי הרא"ש מוכח ג"כ דאם רק הקריבוהו טמאים נפסל בשר הזבח אף אם הבשר לא נטמא וכן מוכח להדיא דעת רש"י בזבחים דף צ"ט ע"א ד"ה או דילמא שכתב דבהקריבוהו טמאים לא מיבעי לן שהרי אינו נאכל.
ועכשיו אנו מוכרחין לומר דגם בדברי הרמב"ם נפרש כד' הרא"ש דאף שלא הזכיר בדבריו כאן אחר דנוכל לפרש על טהור, דהרא"ש מפרש כן בד' הגמ' במה דאמרו נותנו לכל כהן שירצה מ"מ על כרחנו נפרש שיש כאן קיצור לשון והכונה שהמשמר טמאים וכהן טהור הקריב, דרק אז מותר לאכול הבשר ובזה משמיענו דאין הטהור המקריב אוכל הבשר אלא בע"מ טהורין שבאותו משמר, והעור לכל אנשי המשמר, ונראה דמה שכתב הרמב"ם הטמאים הוא לאו דוקא דהא גם בע"מ חולקין בעור, ולא גרעי בזה שהם טהורים, וכונתו דגם כל הטמאים חולקים בעור, ולפי"ז צריך לפרש בד' הגמ' דמה דאמר מעיקרא נותנו לכל כהן שירצה דאין הכונה על אכילת הבשר אלא על עבודת הקרבן כפירש"י והראב"ד וכן הוא כונת הרמב"ם, אלא שאין כאן חידוש שאין מי שיש לו ביחוד הרשות הזה כיון שע"י פייס לא זכו הטמאים אפי' אם מתחלה לא הי' טהור ועשו פייס ואח"כ בא טהור למקדש אין הזכות ליתן הקרבן למי שזכה בפייס ליתן הקרבן להקריב, ושייך זה לראש המשמר ואין כאן רבותא כלל, דהא כתב הרמב"ם בפ"ד מהל' ביאת מקדש דאם היו כל המשמר טמאין מחזירין אחר משמר אחר, ואינו דוחה הטומאה אלא אם היו רוב הכהנים הנכנסין בירושלים טמאים, ולכן לא הזכיר זה דאין כאן שום חידוש ועיקר החידוש הוא דאף דכהן ממשמר אחר עובד מ"מ הבשר והעור שייך למשמר זה הבשר לבע"מ טהורין והעור לכל המשמר, ועכשיו אין אנו צריכין למה שכתבתי דהרמב"ם גורס בדברי הגמ' באופן אחר דשפיר הגירסא כמו דאיתא לפנינו אלא שכתב רק עיקר החדוש להלכה וכמו שבארנו.
איברא דלשון הרמב"ם שכתב הי' טמא בקרבנות צבור אינו מיושב כלל לפי זה, דאף דגם לדברי הרא"ש אינו מיושב לשון הגמ' הי' כהן טמא בקרבנות צבור כיון שהכהן טמא לא הקריב, ועל איזה כהן טמא הכונה, אלא דבדברי הגמ' לא קשה כ"כ כיון דאמר נותנו לכל כהן שירצה והיינו להקריב, וגם שהגמ' הוא שמפרש דליכא טהורים א"כ לשון כהן טמא הוא לשון כללי שכהני המשמר הם טמאים אבל הרמב"ם שלא הזכיר שנותנו לאחר להקריב, וכתב הי' כהן טמא בקרבנות צבור וכל הכהנים טמאים משמע פשוט שהכהן טמא הוא שהקריב, דאל"כ על איזה כהן הוא מדבר כאן, וצריך לדחוק דנקט לשון רב ששת בגמ' ופי' כמו הגמ' שכל הכהנים טמאים, ולא חש להזכיר שנתנו לכהן טהור דאין כאן מקומו ומבואר בהל' ביאת מקדש דקרבן צבור שהקריבוהו בטומאה הבשר אינו נאכל וכנ"ל, אך כל זה אם נאמר בדעת הרמב"ם שקרבן צבור שהקריבוהו בטומאה אף שהבשר לא נטמא אינו נאכל, אבל אם נאמר שדוקא אם נטמא הבשר, וכדאיתא בירושלמי מיושב לשון הרמב"ם כאן וכמו שכתבתי מקודם ובפ"י מהל' מעה"ק בארתי יותר.
ובעיקר דעת הרמב"ם דסובר דהבשר נותנו לבע"מ טהורים והעור לאנשי משמר הטמאים, וכפי"מ שכתבתי דהכונה גם לאנשי משמר הטמאים, קשה טובא דהא משנה מפורשת בזבחים דף צ"ח ע"ב דכל שאין לו בבשר אין לו בעורות, איברא דהכ"מ הביא שהתוס' תמהו דעורה אמאי הוי לבעלי מומין ומזה סייע הכ"מ לדעת הרמב"ם, אבל גם דברי התוס' תמוהים בזה, ועיינתי ומצאתי שכבר הקשה זה התורת חיים על ד' התוס' והפנ"י יישב דבריהם וכתב דעיקר מתני' לא אתי לאשמעינן אלא דכל שאין לו חלק בבשר אינו חולק בעור עם שאר אנשי משמר, אבל אי ליכא באנשי משמר שום כהן הראוי לזכות בבשר כגון שעושין בטומאה בקרבן צבור לא שייכי בהך מיעוטא דמתני', תדע דאטו אם אין בע"מ טהורין אטו נימא דיצא העור לבית השרפה, ועוד דלשון המשנה הוא כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר וכל שאין לו בבשר אין לו בעורות, ובעלי מומין יצאו מכלל זה דאף שאינם ראויים לעבודה חולקים בבשר, אבל לא נכנסו בכלל לומר דעדיפי מכהנים טמאים הראויים לעבודה בקרבן צבור, ולכן כל המשמר שוה בחלוקת העורות, ודבריו נכונים ליישב שיטת הרמב"ם, אבל דבריו לא יועילו אלא ליישב מה דבעלי מומין לא עדיפי מאנשי משמר הטמאים הראויים לעבודה בקרבן צבור, וזה מיושב אם נימא דמיירי כאן שטמאים הקריבוהו, רק דכיון שלא נטמא הבשר ראוי לאכילה לבעלי מומין, אבל אם נימא דמיירי כמש"כ הרא"ש שטהור ממשמר אחר הקריבו וכיון דאיכא טהור א"כ בטל זכות הטמאים שהרי אינם ראויים כלל לעבודה, דהיכי דאיכא טהור אפי' ממשמר אחר אינם עובדים טמאים, וא"כ אמאי יש להטמאים זכות לחלוק בעור ולא יקח הטהור, ומזה הי' מוכח שיטת הרמב"ם כאופן הב' שאם לא נטמא הבשר הוא נאכל אף שטמאים הקריבוהו.
אכן יש לומר לפי אופן הא' דמכיון דיש כאן בע"מ טהורים במשמר והם לא אבדו זכותם בהבשר והוא שייך להם מדין זכות המשמר ולא לכהן העובד, וממילא שייך להם נמי זכות העורות ומדחין הכהן העובד שאינו מן המשמר, וכיון שהם זוכים בהעורות, ממילא שפיר מתחלקים עמם כל אנשי המשמר אפי' הטמאים, וכמו שכתב הפנ"י דבע"מ לא עדיפי מטמאים בקרבן צבור, ואף דעכשיו דאיכא טהור א"כ לא הותרה טומאה בקרבן צבור וליהוי כמו תמיד שבע"מ חולקין ולא טמאים, יש לומר דמ"מ כיון שכל המשמר טמאים, ולולא הכהן הטהור ממשמר אחר היו הם מקריבים לכן נשאר להם זכות המשמר ולא דמי לכל קרבן שיש טמאים וטהורים שזכות המשמר נשאר להטהורים, אלא דצ"ע בקרבן יחיד וכל המשמר טמאים דעובד כהן ממשמר אחר איך יהי' שם בחלוקת העורות ואולי דוקא כאן שיש להמשמר עכ"פ זכות דאם לא הי' נמצא הכהן טהור ממשמר היו הם המקריבים, ולכן נשאר זכותם בחלוקת העורות.