אבן האזל על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה ז
וכן כהן שהי' לו קרבן ה"ז בא למקדש ומקריבו בכל יום שירצה שנאמר ובא בכל אות נפשו ושרת, ואפי' חטאתו ואשמו הוא מקריב ומכפר ע"י עצמו והעור של קרבנו ואכילתו שלו, ואם רצה ליתן את קרבנו לכל כהן שירצה להקריבו נותן, ועור הקרבן ועבודתו לאותו הכהן בלבד.
השגת הראב"ד ועבודתו לאותו הכהן א"א לא כי אלא אכילתו ועורו של בעליו.
בגמ' בב"ק דף ק"ט תניא מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת, ומנין שעבודתה ועורה שלו ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו, הא כיצד אם הי' בעל מום נותנה לכהן שבאותה משמר ועבודתה ועורה שלו, ואם הי' זקן או חולה נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי המשמר, ופריך היכי דמי אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תהוי דידי' ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי מצי משוי, אמר ר"פ שיכול לעשות ע"י הדחק עבודה דכי עביד ע"י הדחק עבודה היא ומשוי שליח, אכילה דכי אכיל ע"י הדחק אכילה גסה היא משום הכי עבודתה ועורה לאנשי משמר, וכתב הכ"מ דפשטות ד' הגמ' דפריך אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תהוי דידיה הוא כדעת הראב"ד דהכונה שיהי' של בעל הקרבן, אבל הרמב"ם מפרש דהכונה שתהי' של הכהן העובד.
והנה שיטת הרמב"ם צריכה ביאור דבזבחים דף צ"ט איתא דמה דכתיב בקרא הכהן המחטא אותה יאכלנה זהו דראוי לחטוי חולק לאפוקי טבול יום ומחוסר כפורים ואונן. וכן כתב הרמב"ם בפ"י מה' מעה"ק הל' י"ד נאמר בעולה עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהי', ונאמר בחטאת הכהן המחטא אותה יאכלנה, ונאמר באשם הכהן אשר יכפר בו לו יהי' וכו' אין הכתוב מדבר בכל אלו אלא בראוי שהכהן הראוי לעבודה זהו שיש לו חלק לאכול וכו', אבל לענין חלוקה הכל לאנשי בית אב שמקריבין באותו היום וכו', וא"כ בקרבן של כהן שהוציא הכתוב קרבנו מזכות הבית אב מקרא דאיש את קדשיו לו יהיו למה יהיה שייך אכילת הקרבן לכהן המקריב, ולכאורה הי' אפשר לומר דזכות הבית אב הוא ג"כ משום דין הקרבת הקרבן מהבית אב שלהם וגילתה תורה בקרא דלכל בני אהרן תהי' דכל הבית אב יחלקו בכל הקרבנות משום עבודת הבית אב, אבל כאן דאין להבית אב זכות בהקרבן נשאר זכות אכילת הקרבן לכהן העובד מפשטא דכל הני קראי דהקרבן שייך לכהן העובד, רק דקרא דלכל בני אהרן תהי' מפיק מזכות כהן העובד לבד היכי דאיכא זכות בית אב.
אבל באמת קשה טובא דא"א לומר דיש דין זכות באכילת הקרבן לכהן העובד דא"כ אם הי' זקן או חולה שיכול לעבוד ע"י הדחק דיכול לעשות שליח לעבודה, ומ"מ אמרינן דאכילת הקרבן שייך לאנשי משמר ואמאי אינו שייך לכהן העובד, דבשלמא אי אמרינן דכל זכות הקרבן בקרבן של כהן להפקיע מזכות המשמר הוא לבעל הקרבן וכהן העובד אם יבוא ליטול הוא רק מכחו, בזה שפיר אמרינן דאם אינו יכול לעבוד ולאכול אלא ע"י הדחק, דבאכילה א"א ע"י הדחק, לכן אין לבעל הקרבן זכות אכילה ונשאר הזכות להמשמר, אבל אם נימא דעיקר זכות אכילה שייך לכהן העובד, א"כ א"צ כהן העובד כלל לבוא משום זכותו של בעל הקרבן, אלא דממילא כיון שהוא עובד שייך לו זכות אכילה, והיה אפשר עוד לומר דכיון דבעל הקרבן אינו יכול לאכול אין לו זכות להפקיע זכות המשמר מאכילת הקרבן, אבל עכ"פ הא מזה ראי' דזכות המשמר והבית אב בהקרבן אינו משום עבודת הקרבן דהא כאן אין להם זכות העבודה ומ"מ נשאר להם זכות אכילת הקרבן, וכיון דזכות הבית אב אינו משום הקרבתם אלא דעיקר דין אכילת הקרבנות ועורותיהם שייך להמשמר, א"כ כשהוציא הכתוב קרבנו של כהן מזכות המשמר מקרא דאיש את קדשיו לו יהיו הא אינו בעיקר משום עבודתו דזכה מקרא דושרת, אלא דהוא דין אחר שהקרבן שייך לו, ומשום זה הוצרכה הברייתא לומר דעבודתו ועורו שלו מקרא דאיש את קדשיו דמקרא דושרת לא הוי ידעינן אלא דיש לו זכות עבודה ולא זכות באכילת הקרבן ועורו, וא"כ כשנתן הכהן בעל הקרבן לכהן אחר במה זכה האחר באכילת הקרבן ועורו כיון דמה שהופקע זכות הבית אב אינו משום זכות העבודה וראי' מזקן או חולה וכנ"ל.
ונראה לבאר שיטתו של הרמב"ם דסובר דאף דודאי דקרא דאיש את קדשיו לו יהיו נלמד ממנו דין מסויים בזכות אכילת הקרבן ועורו מ"מ אינו למוד פרטי אלא דהוא כללי דהקרבן שייך לו וממילא אכילתו ועורו שלו, משום דזה הא ודאי דעיקר זכות אכילת הקרבן א"א שיהי' שייך להכהן בשביל שהוא בעל הקרבן דבק"ק כמו חטאות ואשמות ודאי משולחן גבוה קא זכו וכיון דכתיב בקרא איש את קדשיו לו יהיו דבשביל שהקרבן שלו לכן אכילתו ועורו שלו, וקשה דאיזה טעם הוא דודאי א"א שיהי' לבעל הקרבן זכות באכילתו בשביל זה שהממון שלו, ולכן ע"כ צריך לומר דקרא מגלה דמפקיע כל הקרבן מזכות המשמר שיהי' לבעל הקרבן זכותו של המשמר, דכמו שיש להמשמר זכות בכל הקרבנות בין בעבודתן בין באכילתן ה"נ כאן בכהן בעל הקרבן שייך לו הקרבן ושממילא שייך לו אכילתו ועורו, ומשום זה הוצרכנו לקרא דאיש את קדשיו משום דמקרא דושרת הו"א דלא ריבתה תורה אלא שיש לו זכות לעבוד, ובהך קרא גילתה דעיקר הקרבן שייך לו, ומבואר דזה עכ"פ א"א שיהי' לבעל הקרבן זכות באכילת הקרבן אם אינו עובד דאין טעם ליתן לו אכילתו בשביל זה שהוא בעל הקרבן, כיון דמשולחן גבוה קא זכו, והא אין לו דין מסויים ליתן לו מתנות כהונה וזכות אכילת קרבנות, ולכן ע"כ משום שיש לו זכות בכל הקרבן ועבודתו שייך לו לכן גם אכילתו ועורו שלו, אבל זה הא ודאי שאם יאמר שעבודת הקרבן יעבוד המשמר והוא יטול אכילתו ועורו דאין לו זכות בזה, ולכן ה"נ אם יתן לכהן אחר לעבוד אין טעם ליתן לו אכילת הקרבן ולכן ע"כ דהכהן האחר העובד זוכה באכילת הקרבן, ולא משום שהוא כהן העובד דא"כ הי' זוכה גם כשבעל הקרבן הוא זקן או חולה, אלא מה דזוכה הכהן האחר הוא משום דין שליחות דהכהן בעל הקרבן מסר לו כל זכותו וכחו בהקרבן, ולכן בזקן או חולה דלבעל הקרבן ליכא זכות אכילה, נשאר זכות אכילה להמשמר.
והנה בהא דתניא אם הי' בעל מום נותנה לכהן שבאותו משמר ועבודתה ועורה שלו, פירש"י אם הי' בעל מום ראוי לאכול ואין ראוי להקריב אין יכול לעשות שליח להקרבה מי שירצה, אלא נותנה לבני המשמר, והואיל והוא ראוי לאכילה קרינא ביה ואיש את קדשיו לפיכך עבודה ועורה שלו, לשון אחר גרסינן עבודה ועורה לאנשי משמר כיון דהם הקריבוהו, והרמב"ם פסק בהל' ח' דנותן קרבנו לאנשי משמר והעור שלהם והוא כגירסת לשון ב', והראב"ד לא השיג עליו בזה, ומוכח דגם דעתו כן דבעל מום אף דיש לו זכות אכילה כאחד מבני המשמר, מ"מ אם הוא בעל הקרבן כיון דאינו עובד אין לו זכות מדין ואיש את קדשיו, משום דעל זכות אכילה לחוד לא ילפינן מדין ואיש את קדשיו אלא דוקא היכי דאנו יכולין לומר דכל הקרבן שייך לו, ומ"מ בכהן בעל הקרבן שיכול לעבוד ונותן לאחר לעבוד בזה סובר הראב"ד דלא אבד את זכותו כיון דכבר קרינן בי' ואיש את קדשיו, א"כ יש לו זכות גמור בין בעבודה בין באכילתו ועורו, ולכן לא הפסיד זכות אכילתו ועורו בשביל שנתן לאחר לעבוד, והרמב"ם סובר דזה א"א להתחלק דא"א שיהי' לו זכות אכילתו ועורו אא"כ הוא עובד בהקרבן, וכמו שבארנו ולכן אם אינו עובד הי' מן הדין שיהי' למשמר ורק דיכול למסור לאחר כל הקרבן מדין שליחות וכנ"ל.
ולפי"ז מבואר דעיקר יסודו של הרמב"ם במה דסובר דאכילתו ועורו הוא של הכהן העובד נלמד משיטתו בדין בעל מום דחזינן דזכות אכילתו ועורו לחוד לא מהני בלא עבודה, אלא דאינו מפרש כפירש"י בטעמא ללשון ב' דמשו"ה הוא למשמר שהם הקריבוהו, אלא דטעמא בשביל שהוא לא הקריב וממילא נשאר זכות המשמר וכמו בזקן או חולה שלא הקריבוהו, והרמב"ם אינו מחלק בין בעל מום שלא הי' לו זכות עבודה, לכהן כשר שהי' לו זכות עבודה, אלא דעכ"פ כיון שאינו עובד א"א שיהי' לו זכות אכילה ועורו לבד, וע"כ דהוא מוסר כל זכותו לכהן העובד כנ"ל.