אבן האזל על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה ה
בד"א בקרבנות הרגלים ובחילוק לחם הפנים ובחילוק שתי הלחם של עצרת, אבל נדרים ונדבות ותמידין אין מקריבין אותן אלא משמר שזמנו קבוע אפי' ברגל, שנאמר חלק כחלק יאכלו בקרבנות הצבור, ואין חלק כחלק בשאר הדברים שכבר חלקו אותם האבות וקבעום כל משמר ומשמר בשבתו.
אין מקריבין אותן אלא משמר שזמנו קבוע, בהל' י"א כתב כל ראש משמר ומשמר מחלק משמרו לבתי אבות וכו', ובפ"י מהל' מעה"ק הל' י"ד כתב אבל לענין חלוקה הכל לאנשי בית אב שמקריבין באותו היום, וכולם חולקים בכל קדשי המקדש איש כאחיו בין זה שהקריב בין אחיו שעמו שלא הקריב, ומבואר דדין זכות משמר אינו לכל המשמר אלא לבית אב של היום של אותו משמר, וא"כ צריך באור למה כאן ובהל' ו' לא הזכיר בית אב אלא משמר, עוד קשה דבהל' ח' ט' י' דיש כמה גווני דשייך לאנשי משמר ג"כ לא הזכיר בית אב אלא משמר, וכן בגזל הגר איתא במתני' בב"ק דף ק"י נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעי' והי' אפשר לומר דבמתני' הזכיר רק כלל המשמר, אבל אה"נ דמתחלק לבתי אבות, אבל מלשון הרמב"ם בהל' גזו"א פ"ח הל' י"ב שכתב נתן הכסף לאחת מן המשמרות ואת האשם למשמרה זו שהוא שבתה יחזיר הכסף אצל האשם לאנשי המשמרה הקבועה, שהמשמרה שלקחה כסף בלא שבתה לא זכתה ומוציאין מידה, ומדלא הזכיר כלל דין בית אב אלא משמרה ושבתה מוכח דליכא כאן דין בית אב וצריך ביאור.
והנה כאן הי' אפשר לומר דכיון דלא הזכיר חלוקת בית אבות עד הלכה י"א א"כ כל מה שכתב מקודם בכל ההלכות מדיני משמר מתפרש אח"כ ממילא שאחר חלוקת בתי אבות יהיה זכות הבית אב בהמשמר כמו זכות המשמר לגבי כל הכהנים ובהל' מעה"ק שכבר הזכיר כאן חלוקת בתי אבות הזכיר שם בית אב, אבל אינו מיושב דאכתי למה המתין עד הל' י"א בדין חלוקת בתי אבות, וכתב כל ההלכות בדיני משמר, ועוד דבהל' גזו"א שהוא מסודר אחר הלכות קדשים למה לא הזכיר בית אב.
לכן נראה דעיקר דיני זכויות הקרבנות שייך להמשמר כדכתיב לבד ממכריו על האבות וכדאמר בגמ' בסוכה נ"ו מה מכרו האבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך, וחיוב המשמרות שיהיו בירושלים, וכמו שכתב הרמב"ם בהל' ג' ועולין לירושלים לעבודה משמר לכל שבת, זהו גם אחר שנתחלק המשמר לבתי אבות, ולכן כל זכויות הקרבנות קודם שהגיע לאכילתן וחלוקת העורות שייך להמשמר, וראש המשמר נותן הקרבנות להבתי אבות לכל אחד ביומו דאפשר יביאו ביום אחד הרבה קרבנות שישארו לכמה ימים, ונ"מ דדוקא לאחר העבודה שכבר הוקרב הקרבן אז שייך הבשר והעור להבית אב של אותו היום, דאף שאין חולקין קרבנות כנגד קרבנות ובקרא כתיב לבד ממכריו על האבות דכל הזכויות הם לאנשי המשמר, מ"מ מהך קרא נלמד דאף דזכות הקרבנות בכלל שייך לכל הכהנים, וכדכתיב לכל בני אהרן תהי' איש כאחיו, מ"מ גלה קרא דלבד ממכריו על האבות דזה אפשר לחלק וזכות הבשר והעור שייך להכהנים שעבדו, דאף דעיקר מה דכתיב עור העולה אשר הקריב לכהן לו תהי' וכן הרבה פסוקים שמביא הרמב"ם שם בפ"י מהל' מעה"ק אינו אלא לדין ראוי לעבודה ועיין מש"כ בהל' ח', מ"מ זה נלמד מדין זכות משמרות שלא ניתנו חלוקת הקרבנות אלא לכהנים שהם בביהמ"ק הראויים לעבודה לבד בע"מ דרביי' קרא דג"כ חולק כדאמר בגמ' ולכן כל זה הוא אחר עבודת הקרבן, אבל דין גזל הגר כיון דבעיקרו כל הזכות שייך להמשמר כדכתיב בקרא, לכן הכסף שייך להמשמר משום דנתינת הקרבן אשם ג"כ שייך להמשמר, אלא שהמשמר הוא שחלק העבודה לבתי אבות. ומ"מ כל המשמר מחוייב להיות בירושלים שאם ירבו הקרבנות ויהי' צריך יותר כהנים יבואו, לכן לדיני זכיות הקרבנות נשאר הכל בזכות המשמר.
ועכשיו לפי הנחה זו נבאר דרוב ההלכות בפ' זה אינם שייכים להבית אב אלא להמשמר, והיינו בדין זקן או חולה בהל' ח' דנותן קרבנו לכל כהן שירצה והעור והעבודה לאנשי משמר, ובדין טמא בקרבנות צבור בהל' ט' דנותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר, ובדין קרבן של כה"ג שהי' אונן בהל' י', דנותנו לכל כהן שירצה ועורו ועבודתו לאנשי משמר, דבכל הני כיון שהבית אב אינו עובד, נשאר הזכות רק להמשמר וכמו שכתבנו בדין גזל הגר, ומה שנשאר לנו ליישב הוא רק בהלכה שלנו דקאי בחלוקת הקרבנות דשייך לכהנים העובדים, וכן בהל' ח' בדין כהן בעל מום דנותן הקרבן לאנשי משמר והעור שלהם דשם צריך להיות להבית אב, ונראה דבזה לא הוצרך הרמב"ם לפרש כיון דזהו בעיקר חלוקת הקרבנות לאחר העבודה וסמך בזה על מה שביאר להדיא בהל' מעה"ק דהוא שייך להבית אב שעובד באותו היום.
ב) המל"מ העיר מה דהשמיט הרמב"ם הא דתנן בסוף סוכה בעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ, ואף דבעיקר הדין כבר כתב הרמב"ם בהל' מעה"ק בפ"י הל' ט"ו שאין חולקין מנחה כנגד מנחה בכ"ז הו"ל להביא משנה זו ללמדנו מה חולקים בתחלה אם חמץ או מצה, דבברייתא איפלגו בזה ונתבאר בגמ' טעם מחלקותם עכ"ד המל"מ, והנה המל"מ העיר רק מה דהשמיט הרמב"ם הא דתנן במתני' דאומר לו הילך מצה הילך חמץ והוא תימה על המל"מ שלא הקשה יותר דלפי הסוגיא שם צריך להיות דלהלכה לא קיי"ל כמתני' אלא הילך חמץ הילך מצה, וכיון דאנו צריכין לפסוק דלא כמתני' בודאי הי' לו להביא, דהא איכא שם פלוגתא רב ורבב"ח דרב אמר סוכה ואח"כ זמן חיובא דיומא עדיף, ורבב"ח אמר זמן ואח"כ סוכה תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ופריך בגמ' תנן בעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ, והא הכא דחמץ עיקר ומצה טפל וקתני הילך מצה הילך חמץ תיובתא דרב, אמר לך רב תנאי היא דתניא הילך מצה הילך חמץ, אבא שאול אומר הילך חמץ הילך מצה, ומסיק בגמ' והלכתא סוכה ואח"כ זמן, וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' סוכה, וא"כ לא קיי"ל כמתני' דהילך מצה הילך חמץ אלא הילך חמץ הילך מצה, וא"כ קשה יותר שלא הביא הרמב"ם הך דינא.
-מלואים והשמטות-
מה שהשבתי לחתני הגאון מו"ה יצחק מאיר בן-מנחם שליט"א חבר הרבנות דפתח תקוה בעהמ"ס פרשת המלך [דבריו הגיעוני אחר שכבר נדפסו הקודמים].
במה שכתבתי בפ"ד מהל' כלי המקדש הל' ה' אות ב' ליישב מה שהשמיט הרמב"ם הא דהילך מצה הילך חמץ כתב ליישב באופן אחר בזה"ל דלפי"מ דסבר אבא שאול ביומא דף ל"ג דמוספין קודמין לבזיכין, ושם בדף ל"ד איכא ברייתא דבזיכין קודמין למוספין, ואמר שם דתנאי הוא והוא בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע בפסחים דף נ"ח כדפירש"י שם, וזה ודאי דאם מוספין דשבת קודמין לבזיכין ה"נ מוספי יו"ט וכבשי עצרת דהא אמר שם טעמא משום דבבזיכין כתיב ביום ביום, ונמצא דלמ"ד בזיכין קודמין ולחה"פ ניתר קודם שהקריבו הכבשים שמתירין שתה"ל ודאי אף דיסבור דחיובא דיומא עדיף, מ"מ יסבור הילך מצה הילך חמץ דענין קדימה אינו אלא בששניהם שוים לפנינו ודנין מי להקדים, אבל בזה בזמן שכבר אפשר לחלק הלחה"פ קודם שהותרו שתה"ל ודאי לחה"פ קודם, ולכן הילך מצה הילך חמץ וכן לאבא שאול דמוספין קודמין אפי' אם יסבור דתדיר עדיף מ"מ מטעם זה שתה"ל קודמין, ולכן הילך חמץ הילך מצה, וזה אין לומר דגם מחלוקת דמוספין קודמין או בזיכין תלייא בדין תדיר עדיף או חיובא דיומא עדיף דהא ביומא דף ל"ד מפורש דבקראי פליגי וא"כ אפשר דזהו דאמר במסקנא אמר לך רב תנאי הוא ותליא בפלוגתא דמוספין קודמין או בזיכין קודמין.
ומה אורו עיני כשמצאתי שכמעט מפורש כן בתוספתא פ"י דקרבנות הל' ג' דהכי איתא שם לחם הפנים קודם לשתי הלחם כשהוא מחלק בעצרת אומר הילך מצה הילך חמץ, אבא שאול אומר שתי הלחם קודמות ללחם הפנים כשהוא מחלק בעצרת אומר הילך חמץ הילך מצה מפני ששתי הלחם חביבות, וכשם שקודמין זה את זה בהקרבה כך קודמין זה לזה באכילה, ומבואר להדיא דזהו טעמא דפלוגתא דחלוקת לחה"פ ושתה"ל דתליא בהקרבתן היינו הקרבת המוספין והקטרת הבזיכין.
ונמצא מבואר דכיון דפסק הרמב"ם כאבא שאול דמוספין קודמין לבזיכין וכדאמר הגמ' ביומא דאביי מסדר סדר מערכה אליבא דאבא שאול, א"כ ודאי חלוקת שתה"ל קודמין וכאבא שאול ולא חיישינן לסתם משנה דסוכה כיון דפליגי בזה תנאי ואביי פסק כאבא שאול, עכ"ד.
והנה כל רואה יראה שדבריו מחוורים מאוד ויש להוסיף ע"ז שכיון שפסק הרמב"ם בפ"ט מהל' תמידין ומוספין הל' י"ב כל הקודם בהקרבה קודם באכילה והוא ממתני' דזבחים דף צ' א"כ ממילא ודאי שתי הלחם קודמין לחלק כיון שהותרו קודם בהקרבת הכבשים, ולפי"ז מסקנת ההלכה דלא כמש"כ בספרי דלהלכה קיי"ל כמתני' דהילך מצה הילך חמץ.
אלא דלפי"ז קשה טובא הסוגיא דסוכה דמה ס"ד דתליא בדין תדיר עדיף או חיובא דיומא עדיף כיון דמפורש בתוספתא דתליא בדין מוספין קודמין לבזיכין, וגם קשה לומר דזהו דמשני בגמ' אמר לך רב תנאי הוא ואינו מפרש כלל דתליא בדין אחר והעיקר חסר מן הספר, והנה אחר דאנהירינהו לעיינין מדברי התוספתא עיינתי בס' חסדי דוד על התוספתא ומצאתי שכבר עמד בזה שע"פ התוספתא מבואר שיטת הרמב"ם שהשמיט דין הילך מצה הילך חמץ והזכיר גם זה שהוספתי שכיון שכבר פסק הרמב"ם דכל הקודם בהקרבה קודם באכילה, א"כ ודאי הילך חמץ הילך מצה, אלא שעמד גם על זה דא"כ אין ביאור לסוגיית הגמ' דסוכה, וכתב דע"כ נחלק בין בשר חטאת ואשם שהם עצמם נקרבים ובין שתה"ל ולחה"פ שהם רק ניתרים וא"כ שוב יקשה לן דעת הרמב"ם שהשמיט וסיים דצריך ישוב.
עוד קשה לי טובא ד' רש"י ותוס' בפסחים דף נ"ח בד"ה ובזיכין בשבע, ועבדינן ליה, לתמיד, בשבע ומחצה וה"ה דמצי למיעבדיה בתחלת ח' אלא חדא דשמא אין חילוק לחם הפנים כלה בסוף שבע וכו', וכתבו ע"ז התוס' ד"ה וקעבדינן וז"ל ואין נראה לר"י דהא לר"ע קאמר בזיכין בחמש ומוספין בשש משמע לר"ע ליכא שהיה בהקטרה וחילוק לחם אלא שעה, ומבואר מד' התוס' דאין חילוק בין תמיד של בין הערבים למוספין ואין מקריבין המוספין עד שיחלקו הלחה"פ, וא"כ איך משכחת לה דינא דהילך מצה הילך חמץ כיון שאין מחלקין אותם ביחד.
והנה הרמב"ם בפ"ט מהל' תמידין ומוספין הל' י"א כתב בשבת מקטירין את שני בזיכי הלבונה עם המוספין קודם ניסוך היין של מוספין וכתב ע"ז הכ"מ דפסק כמ"ד מוספין קודמין לבזיכין, ורבינו שכתב עם המוספין קודם ניסוך היין של מוספין הכי דייק לישניה, וכונתו דכיון שכתב קודם ניסוך היין א"כ הוא אחר המוספין, אבל מ"מ אינו מדוייק לשונו של הרמב"ם דלמה לא כתב כלשון הגמ' דמוספין קודמין, וממילא בזיכין אחר המוספין ולמה כתב עם המוספין.
ונראה דהרמב"ם סובר כד' רש"י ותוס' דהקטרת הבזיכין למ"ד בזיכין קודמין הוא ביחד עם חילוק לחה"פ ואין מפסיקין ביניהם בהקרבת המוספין, וכן מוכח מד' הגמ' דפסחים דאמר בזיכין בחמש ומוספין בשש, ולמה צריך שעה על הקטרת הבזיכין דאינו אלא זמן מועט וע"כ שהוא ביחד עם חילוק לחה"פ, ולפי"ז א"א לומר דמתני' דסוכה דתנן הילך מצה הילך חמץ סברה דבזיכין קודמין למוספין דא"כ אינם מתחלקין ביחד כלל, וע"כ דמוספין קודמין ורק דעיקר הא דמוספין קודמין היינו הקרבת המוספין והוא כל עבודתן שחיטה וקבלה והולכה וזריקה, וגם הקטרת האימורין, אלא דכשהקטירו האימורין כיון שכבר נגמר עיקר ההקרבה א"צ להמתין עד אחר שתיגמר ההקטרה והיינו משמשלה בהם האור או משתצית האור ברובו כדאיתא במנחות דף כ"ו אלא עם הקטרת האימורין מקטירין הבזיכין, וזה מוכח ממתני' דסוכה דתנן הילך מצה הילך חמץ וע"כ דלא חל חילוק שתה"ל קודם אף דסברה נמי דמוספין קודמין, דאי הוי סברה בזיכין קודמין ודאי נגמר דין חילוק לחה"פ קודם הקרבת המוספין וכנ"ל, וזהו שהוכרח הגמ' דסוכה לומר טעם אחר במה דתנן הילך מצה הילך חמץ משום דתדיר עדיף אפי' לגבי חיובא דיומא, ואף דת"ק דאַבא שאול בתוספתא סבר להדיאָ בזיכין קודמין ומ"מ קאמר כשהוא מחלק בעצרת אומר הילך מצה הילך חמץ ע"כ צ"ל דהך תנא לא סבר דחילוק לחה"פ הוא תיכף אחר הקטרת הבזיכין קודם הקרבת המוספין דאפשר להשהות חילוק לחה"פ עד אחר הקרבת המוספין ואז יחלקו לחה"פ ושתה"ל ביחד ואנו דנין מה להקדים, אבל הסוגיא דסוכה סברה כהסוגיא דפסחים וכפי' רש"י ותוס' דחילוק לחה"פ הוא אחר הקטרת הבזיכין קודם הקרבת המוספין, ולכן א"א לאוקמי דתנא דמתני' סבר דבזיכין קודמין דא"כ אין מתחלקין ביחד, ובפרט שהוא דלא כהלכתא דקיי"ל מוספין קודמין, לכן מוקי מתני' דסברה דמוספין קודמין והא דהילך מצה הילך חמץ הוא משום דתדיר עדיף.
ומיושב עכשיו יותר דברי אבא שאול בתוספתא דאמר "כשם שקודמין זה את זה בהקרבה כך קודמין לאכילה" ואם כבר נתחלק קודם פשיטא, וע"כ דבאמת חל חילוקם בשוה כיון דהקטרת אימורין והקטרת הבזיכין היו ביחד, אלא דכיון דעכ"פ ההקרבה של כבשי עצרת הא הי' קודם הקטרת הבזיכין דזהו הקרבתם, וכמו הקטרת קומץ דהוי כמו זריקת הדם, לכן אומר אבא שאול דכשם שקודמין בהקרבה כך קודמין באכילה, וכל זה לאבא שאול, אבל מתני' דסוכה דסברה הילך מצה הילך חמץ, וכבר כתבנו דלא ניחא לגמ' לומר דסברה בזיכין קודמין למוספין ודלא כהלכתא וגם משום דאזלא כסוגיא דפסחים דף נ"ח דחילוק לחה"פ הוא תיכף אחר הבזיכין קודם הקרבת המוספין, וע"כ מוכח דתנא דמתני' לא חייש לטעמא דאבא שאול דכשם שקודמין בהקרבתן כך קודמין באכילתן אף דהחילוק חל בשוה, וע"כ דהוא משום טעמא דתדיר עדיף אף דשתה"ל הוא חיובא, וע"ז מתרץ תנאי היא, ואבא שאול סבר הילך חמץ הילך מצה, וממילא אין לנו ראיה דתדיר עדיף לגבי חיובא דיומא, ואף דאמר בתוספתא טעמא דכשם שקודמין בהקרבתן סבר רב דאַבא שאול שם משיב לת"ק דידיה דסבר בזיכין קודמין, וסבר דחילוק לחה"פ ושתה"ל ביחד וכנ"ל, וסבר דהילך מצה הילך חמץ, משום דהקרבת הבזיכין קודמין וע"ז אמר אָבא שאול דהקרבת המוספין קודמין ולכן הילך חמץ הילך מצה, אבל רב בגמ' מייתי ברייתא אחריתא דפליגי בסתמא דת"ק סבר הילך מצה הילך חמץ, ואבא שאול סבר הילך חמץ הילך מצה, ומפרש דת"ק הוא תנא דמתני' דסבר ג"כ מוספין קודמין אלא דלא חייש לטעמא דקודמין בהקרבתן, וסבר דתדיר עדיף, לכן מפרש רב דאבא שאול דהך ברייתא חולק בעיקר דינא על ת"ק בלא טעמא דכשם שקודמין בהקרבתן אלא משום דחיובא דיומא עדיף, ובדעת הרמב"ם כבר בארתי. [עד כאן].
והנראה בזה דבהא דאמר בגמ' דחמץ עיקר פירש"י שהוא חובה ליום, ומצה טפל שהיא של שבת שעברה וקתני דפלגי מצה ברישא אלמא תדיר עדיף, ויש לעיין בזה דכיון דהכא איירינן לדין חלוקת שתי הלחם ולחם הפנים לאכילת הכהנים, וכיון דאכילת הכהנים הוי מצוה ומצות אכילת לחם הפנים הא הוי תמיד כשמסלקין אותו מהשולחן משבת שעברה, וא"כ אמאי לא דמי לחובת היום; ומה בכך שהלחם הפנים הוא משבת שעברה אבל מצות אכילתו הא היום זמנו, ואף דגם שתי הלחם היום זמן אכילתו ונוסף לזה הוא קרבן חובת היום מ"מ לא דמי לסוכה וזמן, דזמן איתא בכל הרגלים ואין ברגל זה שום חדוש, אבל אכילת לחה"פ הא היום זמנו והיום הוא מיוחד לו, ובזה שפיר מהני סברא דתדיר להקדימו לשתי הלחם משא"כ בסוכה וזמן.
-מלואים והשמטות-
לידידי הרב הג' הנעלה מו"ה אברהם שפירא שי' ממצוייני ישיבת חברון
בד"ה והנראה במש"כ על ד' הגמ' והא הכא דחמץ עיקר ומצה טפל ופירש"י דלחה"פ הוא משבת שעברה, והקשיתי דהא עכ"פ מצות אכילתו הוא בשבת זו, ואף דשה"ל הוא קרבן היום וגם זמן אכילתו מ"מ לא דמי לזמן וסוכה דזמן אינו חובת היום כלל דזמן איתא בכל הרגלים, כתב ע"ז צ"ע שגם בלחה"פ יש מצוה זו בכל שבת כמו ברכת הזמן בכל רגל, כונתי בזה דמה דלחה"פ לא חשיב חובת היום, הא פירש"י משום שהוא משבת שעברה, אבל אם הי' משבת זו הי' נחשב חובת היום ואין נ"מ מה דאיתא בכל שבת, ומה שכתבתי דזמן איתא בכל הרגלים אין הכונה דמשום זה לא הוי חובת היום, אלא דזמן אינו חובה ליום רק שמברך בכל רגל שהגיענו לזמן הזה, ומה שכתב על מה שיישבתי השמטת הרמב"ם דלא הביא הילך מצה הילך חמץ משום דסובר דלחה"פ הוי חובת היום, דהא בעצמי כתבתי דיש סברא להקדים שתה"ל בשביל שהם קרבן היום וזמן אכילתו, וא"כ צריך הרמב"ם להשמיענו דינא דמתני' דמ"מ תדיר עדיף, הנה כבר בארתי דהרמב"ם סובר דעיקר מה דקמ"ל מתני' הוא דאין חולקין מנחות כנגד מנחות שלא ליתן לזה שתה"ל ולזה לחה"פ ובגמ' מוכח דכל השו"ט הוא אם תדיר עדיף או חובת היום עדיף ומשום דאזיל למאן דסבר דלחה"פ אינו חובת היום, ולכן אף שבארתי בקושייתי מה שהי' אפשר לומר, אבל הרמב"ם א"צ זה להשמיענו כיון דסובר דמתני' קמ"ל עיקר דינא דאין חולקין מנחות כנגד מנחות וזה כבר כתב בהל' מעה"ק וגם הא דתדיר עדיף. [עד כאן].
והנה ביבמות דף ל"ט ע"ב פליגי ת"ק ואבא שאול דת"ק סבר מצות יבום קודמת למצות חליצה, ואבא שאול סבר מצות חליצה קודמת למצות יבום ומייתי שם בגמ' הא דת"ר יבמה יבא עלי' מצוה. שבתחלה היתה עליו בכלל היתר נאסרה וחזרה והותרה. יכול תחזור להתירה הראשון ת"ל יבמה יבא עלי' מצוה; ואמר בגמ' מאן תנא אמר רב יצחק בר אבדימי אבא שאול היא, וה"ק יבמה יבא עלי' מצוה שבתחלה היתה עליו בכלל היתר; רצה לשם נוי כונסה רצה לשם אישות כונסה; נאסרה חזרה והותרה: יכול תחזור להתירה הראשון ת"ל יבמה יבא עלי' למצוה, רבא אמר אפי' תימא רבנן והכי קאמר יבמה יבא עלי' מצוה שבתחלה היתה בכלל היתר רצה כונסה רצה אינו כונסה נאסרה וחזרה והותרה: יכול תחזור להתירה הראשון רצה כונסה רצה אינו כונסה. ופריך רצה אינו כונסה הא אגידא ביה בכדי תיפוק. אלא אימא רצה כונסה רצה חולץ לה ת"ל יבמה יבא עלי' מצוה, ואמר בגמ' אימא רישא מצות תאכל במקום קדוש מצוה, שבתחלה היתה עליו בכלל היתר, נאסרה וחזרה והותרה, יכול תחזור להתירה הראשון ת"ל מצות תאכל במקום קדוש מצוה, בשלמא לרבא דאמר הא מני רבנן היא הכא הכי קאמר מצות תאכל במקום קדוש מצוה, שבתחלה היתה עליו בכלל היתר רצה אוכלה רצה אינו אוכלה, נאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להתירה הראשון רצה אוכלה רצה אינו אוכלה ופריך רצה אינו אוכלה, והכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם, אלא רצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה, ת"ל מצות תאכל במקום קדוש מצוה, אלא לריב"א דאמר אבא שאול היא הכא מאי תרי גווני איכא, ומסיק רצה מצה אוכלה רצה חלוט אוכלה, ומבואר מהסוגיא דגם גבי מצות תאכל דרשינן לרבנן "מצוה" ולאבא שאול "למצוה" ולרבנן אשמעינן קרא דלא נימא רצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה, אבל לאבא שאול דמפרש "למצוה" שיאכלו אותה באופן שיצאו ידי מצוה ולא חלוט, נמצא דליכא קרא דמצוה על כל כהן וכהן בפרט, וקרא דואכלו אותם אשר כופר בהם היא מצוה כללית שיאכלו הקרבנות שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, אבל אינו מצוה על כל כהן בפרט ורצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה.
ולפי"ז יש לומר דלאבא שאול דאין אכילת הקרבנות מצוה פרטית על כל כהן, לא הוי אכילת לחה"פ חובת היום, ואף דעכ"פ הוא מצוה כללית לאכלו אבל כיון דאינו מצוה פרטית על כל כהן לא דמי לחובת היום, ולכן עדיף שתי הלחם דהקרבן הוא חובת היום, אבל לרבנן דדרשי מצות תאכל במקום קדוש מצוה שהוא מצוה על הכהן לאכול א"כ שפיר גם לחה"פ הוי חובת היום, ודאי עדיף לחה"פ משום שהוא תדיר משא"כ לאבא שאול דלא הוי חובת היום גמור, ע"כ צ"ל דתדיר עדיף מחובת היום, ומוכח דלא כרב דאמר סוכה ואח"כ זמן דחובת היום עדיף מתדיר.
והנה שם ביבמות בסוגיא אברייתא דמצות חליצה קודמת למצות יבום, אמר רב אין כופין ופירש"י דאין כופין לחלוץ אבל לכתחלה סבר רב כאבא שאול, וא"כ לרב לשיטתו גם בקרבנות ליכא מצוה פרטית על הכהן לאכלם, וא"כ לא הוי חובת היום גמור, ולכן לרב לשיטתו פריך הגמ' שפיר ממתני' דתנן הילך מצה הילך חמץ, ומשני אמר לך רב תנאי היא דאבא שאול סבר באמת הילך חמץ הילך מצה ומ"מ מסיק הגמ' והלכתא סוכה ואח"כ זמן ואינו דלא כסתם משנה, משום דרב ואבא שאול אזלי לשיטתם דסברי דאכילת קדשים אינה מצוה פרטית על הכהן ולא הוי חובת היום, אבל מתני' שפיר סברה כרבנן גבי יבום דקודמת ולא צריך כונה לשם מצוה ודריש יבמה יבא עלי' "מצוה" ולא "למצוה", וא"כ גם גבי מצות תאכל במקום קדוש דריש נמי מצוה שהוא מצוה פרטית על כל כהן וממילא הוי חובת היום, ולכן בזה שפיר מהני סברא דתדיר שצריך לומר הילך מצה הילך חמץ, אבל גבי סוכה וזמן שפיר קיי"ל דסוכה ואח"כ זמן דחובת היום עדיפא.
ועכשיו מיושב דלא הוצרך הרמב"ם להביא הך דינא דהילך מצה הילך חמץ משום דבעיקר מילתא אשמעינן מתני' דאין חולקין שתי הלחם כנגד לחה"פ דאין נותנין לאחד שתי הלחם ולשני לחה"פ, וזה כתב הרמב"ם דאין חולקין מנחות כנגד מנחות, וכמו שכבר כתב זה המל"מ, ועיקר קושייתו הוא בסדר החלוקה דהילך מצה הילך חמץ כיון דפליגי תנאי בזה הו"ל להרמב"ם להביא, אבל לפי"מ שבארנו ליכא שום מחלוקת בעיקר מילתא לשיטת הרמב"ם דלא קיי"ל כאבא שאול ומצות יבום קודמת למצות חליצה, וממילא מצות אכילת קדשים לכהנים הוא מצוה פרטית על כל כהן, ולא אמרינן רצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה, וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"י מה' מעה"ק הל' א' ב', וכן מוכח ממה שמנה בריש הל' מעה"ק מצות אכילת כהנים למצוה מיוחדת, ומנה לשתי מצות אכילת הקרבנות לכהנים ואכילת המנחות משא"כ אכילת קדשים קלים לבעלים לא מנה למצוה מיוחדה, ובסה"מ עשה פ"ט ביאר בארוכה דזהו מצוה מיוחדת והאוכל אותם מקיים מצוה, ומה שלא הזכיר קרא דמצות תאכל משום דלא דרשינן דזהו עיקר המצוה, אלא הוא למוד ומגלה על קרא דואכלו אותם אשר כופר בהם דלא נימא דאינו רק הכשר הקרבן שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, אלא דהוא מצוה מיוחדת על הכהנים, וממילא הוי חובת היום ולא תליא זה במחלוקת דסוכה ואח"כ זמן, וממילא לא הוצרך להביא דין זה דמה דחולק אבא שאול הוא משום דסבר דאכילת קדשים אינו מצוה פרטית על כל כהן, אבל לדידן ליכא פלוגתא בזה וכנ"ל.