אבן האזל על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ד · הלכה כד
חליצה מוטעת פסולה כיצד כגון שאמרו לו חלוץ ובכך אתה כונסה, או שאמרו לו חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום ואם תרצה אח"כ לייבם תייבם וכיוצא בדברים אלו פסולה, אבל אם הטעוהו ואמרו לו חלוץ לה ע"מ שתתן לה מאתים זוז או על תנאי כך וכך אע"פ שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה שהרי נתכון לחלוץ לה.
המ"מ בפ"ו מהל' אישות הל' ב' במש"כ הרמב"ם שצריך שיהיו ארבעה דברים בכל תנאי וכתב המ"מ וז"ל עוד הקשו עליו למה לא כתב שאין תנאי בדבר שא"א לקיימו ע"י שליח ומשום כך אין תנאי בחליצה כדאיתא בכתובות, ואין זו קושיא לפי שכבר ביאר רבינו פ"ד מהל' חליצה ויבום דין החליצה שהיא כשרה אע"פ שלא נתקיים התנאי ובכאן לא כתב אלא דברים שיש בהן תנאי מה הן הדברים שצריך להיות בתנאי כדי שיועיל, עכ"ד המ"מ, וביאור דבריו דבחליצה דהוא מעשה דגופו ולא קנין אף דצריך שיתכוונו שניהם היינו לעשות החליצה הפוטרת אבל לא שיכוין שיפטור אותה, וכן מוכח מלשון הרמב"ם שכתב שהרי נתכוין שיחלוץ לה, והיינו דאין צריך אלא חליצה וא"א לו שיכוין בזה תנאי, ואף דלכאורה יכול לכוין שאם תתן לו המאתים זוז תהי' חליצה של יבם ויבמה ואם לא תהי' חליצה בעלמא, הנה מצינו כה"ג בפ' כל הזבחים דאמר שם דמסיק להו לשם עצים, אך מ"מ אינו מוכרח דשייך תנאי גם בדבר שלהבא דדוקא בתנאי שלעבר שייך בזה תנאי, אך באמת מוכח מדברי הרמב"ם דא"צ כלל כונה לפטור רק כונה לחליצה ונ"מ שלא יהי' מתעסק ואפי' בה שייך מתעסק שהיא אוחזת המנעל שלו ובעת מעשה תחפוץ לאחוז דבר אחר ותסיר ידה יחד עם המנעל, או שהי' על המנעל דבר אחר, [ואיברא אין הדבר מוכח מדברי הרמב"ם דא"צ כלל כונה לפטור דהא גם הרמב"ם פסק דין דחלוץ לה ובכך אתה כונסה, והוסיף עוד אם אמרו שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך, ומוכח דצריך עכ"פ לשם חליצה הפוטרת, אם לא דנימא דטעות גרע מתנאי דאפי' בדבר דלא שייך תנאי שייך טעות וכן משמע הלשון (הגה מכ"י)].
ועוד נראה לי דאם הי' כונתה ליקח המנעל ולא בשביל לחלוץ מעל היבם ג"כ אינה כונה לחליצה דאף דממילא היא חולצת אותו אבל כאן צריך כונה לחלוץ את מנעלו ממנו, ונראה לי דזהו המנהג הכתוב בשו"ע שתזרוק המנעל על הקרקע והוא מדברי הרמב"ם בהלכה ו' שכתב ומשלכת אותו לארץ, והטור כתב דאינו יודע למה צריך זה, ובפי' סדר חליצה אות ע"ד הביא בשם מהר"י מברונא לפרסם שהוא לשם מצוה ושלא יסברו שהוא שלה, והגר"א ז"ל כנראה לא נראה לו זה הטעם והביא המקור עפ"י קבלה מס' הזוהר, אבל אי אפשר שהרמב"ם יכוין לזה, אכן לדברינו מיושב שפיר עפ"מ דיש נ"מ גם בדיני איסור שבת היכי דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה, אלא דשם אינו פטור מטעם אינו מתכון אלא משום מקלקל משום דלענין אינו מתכוין הוי פסיק רישי', ודוקא לענין איסורים מהני פסיק רישי' אבל בקיום לא מהני פסיק רישי' דצריך כונה למעשה ונשאר המעשה בלא כונה, ולכן בחליצה דעיקר הכונה הוא מעשה החליצה, ואף שהיא חולצת בפועל מ"מ צריכה שתכוין מעשה החליצה לאפוקי אם תחלוץ כמתעסקת לא מהני, והנה אם תחלוץ המנעל בשביל שצריכה להמנעל א"כ אין כונתה להמנעל, ולכן צריך שתזרוק המנעל לארץ להראות שאינה צריכה להמנעל ורק דעתה ורצונה על עצם החליצה, והנה כדברי הרמב"ם מבואר כן בספר השטרות לרה"ג (שי"ל בירושלם בשנת תר"ץ) ובודאי לקח זה הרמב"ם מדברי רה"ג ולפי זה מיושב שפיר דברינו שלמעלה דבדבר זה אין שייך תנאים.
ובענין זה אמרתי בהא דאמר בכתובות דף ע"ד והא ביאה דא"א לקיומי' ע"י שליח א"כ לא יהי' מהני תנאי בקידושי ביאה, ולכאורה מה איכפת לן דביאה א"א לקיומי ע"י שליח, אבל הקנין היו אפשר לקיומי' ע"י שליח דהא עיקר הסברא הוא דהדבר אינו תלוי ולא מצי משוי שליח, וא"כ כאן הקנין הא אפשר לקיומי ע"י שליח, וע"כ דהביאור בקנין ביאה אינה מעשה קנין אלא דביאת אישות זהו גופא קנין, וא"כ שפיר דבאמת א"צ לכוין כלל על קנין אלא אם מכוין שתהי' ביאה של איש ואשתו קנוי' לו, וזהו ביאת אישות וזהו גופה הקנין, וזה הביאור מה דאמרינן דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ואף דבגמ' איתא וגמר ובעל לשם קדושין היינו דממילא זהו קדושין, ולמ"ד בקדושי קטנה דלשם קדושין הראשונים בעל, היינו דכיון דאין אדם יודע א"כ לא גמר לבעול מחדש לשם אישות ודאית, והוי כמו עודר בנכסי הגר וכסבור שהן שלו כיון שבדעתו שהיא אשתו מכבר.
והנה במש"כ למעלה להעיר על דברי בענין דמסיק להו לשם עצים יש לסתור דבקדשים ודאי בעינן כונה לשמה או סתמא דלשמה קאי, ושייך שפיר דאם אינו צריך להקטיר לא יהי' זה בתורת הקטרה ולא יהי' זה לשם העלאת קרבן דדוקא לשם הקטרה הוי בל תקטירו וכמו בבל תוסיף אם יכוין בפי' שלא מצוה לא הוי בזה בל תוסיף, והכא גבי חליצה הא אינו צריך לשום כונה רק שצריך לכוין לשם חליצה הפוטרת, ומ"מ אינו מוכרח החילוק. [ובתשובה האריך בזה].