אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ד · הלכה כ

הלכה יט

סנדל המוסגר והמוחלט ושל כו"ם שמניחין אותו ברגלי הצורה לא תחלוץ בו, ואם חלצה חליצתה כשרה, ואע"פ שהוא אסור בהנאה. אבל סנדל של תקרובת כו"ם ושל עיר הנדחת או שנעשה למת שיקבר בו אם חלצה בו חליצתה פסולה שהרי אינו עומד להלך בו.
הכ"מ בפ"ח מהלכות לולב הלכה א' כתב וז"ל והא דאמר רבא בפ' מצות חליצה דסנדל של עכו"ם אם חלץ בו כשר ופסק רבינו בפ"ד מהל' יבום וכו' יש לומר דההיא נמי בלאחר ביטול ולכתחילה לא משום דמאיס למצוה, ומש"כ אע"פ שהוא אסור בהנאה לא קאי אלא אמוסגר ומוחלט ולא לשל עכו"ם עכ"ד ודבריו תמוהים דודאי אי אפשר לומר כן בדברי הרמב"ם דאיירי דוקא בבטלו דהרמב"ם כתב בסתם ומוכח דהוי בכל גוונא, אכן עוד כתב הכ"מ וז"ל א"נ אפילו נימא דקאי אכולהו לק"מ דלא דמי לשופר ולולב שיש להם שיעור קצוב וכי עומד לשרפה מיכתת שיעוריה כלומר הוא חסר משיעורו הקצוב לו, אבל לסנדל דחליצה דלית לן בה שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו לא אמרינן דמכתת שיעוריה, תדע דמוסגר ומוחלט כשרים ואע"ג דעומדים לשריפה, וגם דבריו אלו הם תימה דהא בתקרובת עכו"ם כתב הרמב"ם דחליצתה פסולה.
ובעיקר שיטת הרמב"ם בזה בארתי בפ"ד מהלכות איסורי מזבח הלכה ז. ע"ש מה שבארתי בארוכה.
והנה המ"מ כתב ופירוש תקרובת עכו"ם כגון שזבח בהמה לפנים ועשה מנעל מעורה, אבל אם הקריבו סנדל ומסרוהו לפניה לשם דורון אין זה תקרובת עכו"ם, שאין תקרובת אלא המשתפך כעין פנים, וכן מתבאר מדברי רבינו שהכשיר אותו שמכניסין ברגלי הצורה, וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א, והיינו דחולקין על רש"י שכתב לפרש של תקרובת עכו"ם שהקריבוהו ומסרוהו לפניו לשם דורון, וכתב ע"ז הרמב"ן דאינו מחוור משום דבעי משתפך כעין פנים, וכן הקשו הרשב"א והריטב"א, ועי' מה שנתבאר בשיטת רש"י בפ"ג מהל' עבודת כוכבים הלכה ד' דשיטת רש"י דהיכי שהקריבוהו ומסרוהו לדורן לעכו"ם לא צריכנן לדין עבודות כעין פנים, כיון דזהו ממש תקרובת לעכו"ם, ורק בהקדיש לעכו"ם ונותן לעכו"ם מרחוק, בזה לא מהני אלא בכעין עבודות דפנים, וכדמוכח זה מהגמ' בע"ז דף נ"א כל שהוא לפנים מן הקילקלין אפי' מים ומלח אסור ולא קאמר שזרק המים והמלח, ומשמע דאפילו הניח המים והמלח חייב ואסור, ומוכח מזה דיש נ"מ בין דבר שמקריבה ממש לפני ע"ז ונותנה לעכו"ם ובין דבר שעובד בזה מרחוק לפני ע"ז, וע"ש שמבאר כן גם שיטת הרמב"ם דבספת לה צואה חייב אף דלא הוי כעין עבודת פנים ואף דאין עבודתה בכך ומש"כ הרמב"ם דבשחט לה חגב פטור אלא א"כ היתה עבודתה בכך, היינו משום דבשחיטה אינו עובדה בשחיטה שחושב בהשחיטה שמקריבה לעכו"ם והיינו שמקריב הבהמה השחוטה לעכו"ם אלא שעובד בשחיטתו לעכו"ם, וכדמוכח זה לר"א דס"ל דסתם מחשבת עכו"ם לעכו"ם, ואפי' בבהמה ששוחטה לביתו ואטו יסבור ר"א דאין עכו"ם אוכל בהמות לעצמו, וע"כ דכיון ששוחטה ומחשב שעובד בזה לשם עכו"ם כבר הוי בזה עבודת עכו"ם ונחשב לתקרובת עכו"ם ומיושב מש"כ הרמב"ם דבשחט לה חגב דפטור אלא א"כ היתה עבודתה בכך, [והמ"מ כתב דמדברי הרמב"ם שהכשיר באותן שמניחין בצורה הוא כשיטת הרמב"ן והרשב"א ולפמש"נ שיטת הרמב"ם ג"כ כרש"י, ולדעת הכ"מ בפ"ח מלולב שהעמיד לאחר ביטול, וכן למש"כ בפ"ד מאיסורי מזבח דבסתם ע"ז לא מיכתת שיעורי' א"ש].
-השמטות-
בדין סנדל של עכו"ם דלא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה, כתב הרמב"ן וז"ל פרש"י ז"ל הואיל ולהילוכא עביד וכו', ואי משום דאיסורי הנאה חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות נתנו, ואע"ג דהכא בעיא לאינסובי ובלא חליצה לא נסבי לה. כיון דלא מעכב בה אלא מצוה לאו הנאה היא, ולכתחילה לא תחלוץ מפני שנראה כנהנית, וקשה על הרמב"ן מגמ' ערובין דף ל"א דלא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אם מערבין לדבר הרשות, ואע"ג דלא מעכבא בי' אלא איסור שאסור לילך בלא ערוב, ואין לומר דנשואין הוי מצוה דלא הזכיר זה הרמב"ן כלל.
ונראה עפ"מ שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בפ"ו מהל' עירובין אם מברכין על ערובי תחומין דסובר הרמב"ם דמברכין והראב"ד כתב דהא אינו אלא קולא ולא חומרא, ודברי הראב"ד תמוהים דהא גם שחיטה הוי קולא, וצריך לומר בכונתו לפמש"כ המ"מ בדעת הרמב"ם שכתב דבדיעבד גם אם עירב לדבר הרשות עירובו עירוב, וכתב המ"מ בשם הרמב"ן דהא מועיל גם למ"ד תחומין דאורייתא מטעם דשם ביתו, ולכן יש לומר דסובר הראב"ד דלא הוי מצוה כלל אלא חילוף דירה ואין כאן דין תיקון כמו שחיטה דעכ"פ יש דין ומצוה לשחוט מן הצואר ובאופן זה הוי הכשר הבהמה, אבל ערובין לא הוי רק הכשר ומקום דירה ואם הוא נהנה בכך לא הוי משום מצות לל"נ.
אכן בדעת הרמב"ם יש לומר דבמה דכתב הראב"ד בהשגתו ואע"פ שאין מערבין אלא לדבר מצוה אין המצוה נוגעת לערוב, ונראה דהרמב"ם סובר דבזה תליא דאם אין מערבין אלא לדבר מצוה ע"כ אנו אומרים דעירוב הוא תיקון כמו שחיטה, ואפי' אם מועיל בדאורייתא אפשר דיש איזה דרשה או מהלכה דמהני עירוב, אבל עכ"פ בתורת תיקון אבל אם מהני לדבר הרשות אין כלל הכרח לומר דהוי תיקון.
והנה הפליתי כתב במש"כ המחבר דאסור לשחוט בסכין של עכו"ם בהמה מסוכנת, וכתב ע"ז הפליתי דמטעם מצות לל"נ צ"ל מותר אפי' במסוכנת והגרעק"א דחה דבריו דבדבר הרשות לא אמרינן מצות לל"נ, וכגמ' ערובין דל"א דאם מערבין לדבר הרשות ל"א מלל"נ, ויש להעיר מחליצה לפ"מ שנסתפק החכ"צ אם כשאינה רוצה לינשא פטורה [ומלשון הרמב"ם בספר המצות משמע באמת דלא כהחכ"צ], אך עוררוני בני הישיבה דעכ"פ אם היא רוצה יש עליו מצוה, ואינו מיושב דמ"מ גבי דידה ליכא מצוה, ומ"מ אמרי' דבסנדל של עכו"ם אם חלצה חליצתה כשרה ופרש"י דמלל"נ, וביותר יש להקשות ממה דמבואר בסה"מ מצוה ק"ט דטבילה לא הוי מצוה רק הכשר ומ"מ אמרינן מצות לל"נ.
ובמה שכתבתי יש ליישב מה שהקשה השעה"מ להשיטות דבהנאת הגוף בשעת המצוה לא אמרינן מלל"נ וא"כ במערבין לילך לבית המשתה אמאי אמרינן מלל"נ, ותי' השעה"מ דזהו דוקא אם נהנה מגוף הדבר, אבל כאן לא נהנה מגוף ביה"ק, ובאמת אין החילוק מוכרח, אבל לפי דברינו אפשר לומר דאם אין מערבין אלא לדבר מצוה אפשר לומר דהוי באמת ערוב תקנה של מצוה ולא מהני סברא דמקום פיתא דליהוי באמת ביתו, וראי' מדאין מערבין לדבר הרשות, אבל אי אמרינן דמערבין לדבר הרשות אז אמרינן דמקום פיתא גורם הוא מסברא, ונמצא דהתקנה הוי דלא ילכו בלא ערוב ובזה לא שייך מלל"נ.
והנה לדינו של הפליתי הי' אפשר לדון דבאמת יש נ"מ דבזה שמקיים בהסכין מצות שחיטה בזה נוכל לומר מצות לל"נ, אבל בזה שממית אותה ועושה אותה לאינה חיה, זהו כדין עירוב, שעושה אותה באופן שלא יהי' בה איסור אבר מן החי, אלא דאפשר לומר דכיון דמפרכסת ה"ה כחיה א"כ לא מתה כלל בשעת ההיתר והותרה רק ע"י המצוה ולכן דמי ממש לחליצה וטבילה שהותרה ע"י המצוה. ובעזה"י יבואר בזה בהלכות שחיטה.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה