אבן האזל על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק ב · הלכה טז
יבמה שתבעה היבם לחליצה והיא אומרת איני חולצת ולא נוטלת כתובה אלא אשב בבית בעלי וכשאר כל האלמנות אין שומעין לה, שהרי הקנו אותה לזה מן השמים רצה מייבם רצה חולץ ונותן כתובה, ולא עוד אלא אפילו אמרה אני ניזונה משלי ואשב עגונה כל ימי חיי אין שומעין לה שהרי היבם אומר לה כל זמן שאת זקוקה לי אין נותנין לי אשה אחרת ואפילו היה נשוי אפשר שישא אשה אחרת או תהיה לו מריבה בתוך ביתו מפני היבמה.
אין שומעין לה ונ"ב זהו פי' על מימרא דר' יוחנן תבע לחלוץ נזקקין לו, אבל מ"מ לענין אם יש לה דין מורדת אינו מוכח אף דבהו"א הוי בעי לאוקמי דין מורדת על תבע לחלוץ אבל למסקנא לא נימא הכי ע"כ.
המ"מ הביא דברי היש מן המפרשים שחולקים וסוברים דכיון דמצות יבום קודמת אם תבע הוא לחלוץ והיא רוצה להתייבם אין כופין אותה לחלוץ וההיא סוגיא דלא כמשנה ראשונה, וכתב הלח"מ ע"ז וז"ל וכשתירצו בגמ' כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה ק"ל קצת לפירוש זה דההיא דר"י דאמר תבע לחלוץ נזקקין וכו' כפי פירוש זה כמאן מוקמינן לי' דלמשנה ראשונה לחלוץ אין נזקקין ולפי משנה אחרונה מאי שנא לייבם דלא דהא הקושיא שהקשו בגמ' לפי משנה אחרונה היא. ונ"ב יש לומר דהגמ' כדהוי פריך מ"ש הוי מפרש כמשנה ראשונה ומ"מ לחלוץ נזקקין דבדידי' תלא רחמנא כמש"כ התוס', ומש"ה פריך מ"ש, אבל למסקנא לא הוי ר' יוחנן למשנה אחרונה וממילא לא אמרינן סברא זו ולחלוץ אין נזקקין, ע"כ.
-השמטות-
פ"ב מהל' יבום הל' ט"ז עי' השגות, ולכאורה דבריו תמוהים דהא בהל' י' לא השיג על הרמב"ם ומוכח דמסכים דיבמה שלא רצתה ליבם הוי מורדת וכופין היבם לחלוץ ומפסדת כתובתה, וא"כ למה השיג כאן דכונת הרמב"ם פשוטה דאין כופין ע"מ ליתן כתובה אא"כ מרדה היינו שאומרת איני רוצה למצא פתח לנדרי ואיני רוצה ביבמי א"כ כופין ותחלוץ בלא כתובה, ונראה דדעת הראב"ד דאם היינו אומרים דיש כאן דין מורדת דמאיס עלי א"כ למה מבקשים וכי באומרת מאיס עלי יבקשו אותו ליתן כתובה ולמה יבקשו אותו להפסידו, וע"כ דאין כאן דין מורדת דמאיס עלי משום שנדרה בחיי בעלה ואינה מבקשת ממנו חליצה בכפי' דכל דין מורדת דמאיס עלי היינו משום שכופה אותו ליתן גט וכל שנותן גט ע"י כפי' שלא מרצונו ליכא כתובה דלא נתחייב אלא אם יגרשה ברצונו.