אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק ב · הלכה י

הלכה ג

יבמה הראויה ליבום שלא רצתה להתייבם דינה כדין מורדת על בעלה וכופין את יבמה לחלוץ לה ותצא בלא כתובה, ואם הניח נשים רבות כל מי שתבעה היבם מהן לייבום ולא רצתה היא המורדת וחולץ לה ותצא בלא כתובה, ושאר צרותיה שלא נתבעו נוטלות כתובתן כשאר האלמנות.
יבמה הראויה ליבום, כתב המ"מ כך העלו בהלכות שכותבין אגרת מרד על שומרת יבם משום דקיי"ל מצות יבום קודמת למצות חליצה, כמו שנתבאר בפרק א', וכתב רבינו וכופין את יבמה לחלוץ לה, וזהו כפי דעתו שכתב בהלכות אישות פי"ד שכופין את הבעל לגרש אשתו כשהיא מורדת ואומרת מאיס עלי, וכ"ש יבמה שכופין היבם לחלוץ לה, ומה שאמרו מבקשין בקצת מקומות הוא בנתינת כתובה, אבל אם היא מפסדת כתובה כופין הבעל לגרש והיבם לחלוץ זה דעתו ז"ל עכ"ל.
והנה הרי"ף בפרק אעפ"י בהא דאמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על שומרת יבם, כתב הא דשמואל שייכא כמשנה אחרונה וכו' מעיקרא סברוה כאבא שאול ולבסוף סברוה כרבנן, דתניא אבא שאול אומר הכונס יבמתו לשם נוי לשם אישות לשם דבר אחר כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר, וחכמים אומרים יבמה יבא עליה מכל מקום, וכיון דלבסוף סברוה כרבנן נפקא לה משנה אחרונה מהלכתא ובטיל לה מימרא דשמואל, הנה כתב הרי"ף בפשיטות דהלכה כמשנה ראשונה ובטיל מימרא דשמואל, וצריך ביאור דברי הרי"ף ביבמות פרק בית שמאי דאבע"ל התם נטולה אני מן היהודים לגבי יבם מהו, ואמר רב יבם אינו כבעל וכופין אותו שיחלוץ לה, וכתב ע"ז הרי"ף דהלכה כרב, ונפקא מינה דלא הוי מורדת, וטעמא דנדרה בחיי בעלה הא לאחר מיתת בעלה הויא מורדת, ושמעת מינה דליתא לדשמואל דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם, וצריך ביאור דחקר אי הלכה כשמואל ומסייע לה מהא דהלכה כרב ודוקא מחיים, והא בכתובות כתב בפשיטות דהלכה כמשנה ראשונה וממילא ליתא לדשמואל.
אכן עוד צריך ביאור דברי הרי"ף אמימרא דרב יבם אינו כבעל, שכתב שם ונ"מ דלא הויא מורדת, דהא הנ"מ פשוט אם כופין, דאם יבם כבעל מבקשין, וע"כ עלינו לומר דסובר הרי"ף דבמורדת ואומרת מאיס עלי כופין מדינא, וכשיטת הרמב"ם גבי בעל וכמש"כ המ"מ, וא"כ לכאורה במה עדיף ממורדת, ומוכח דכל הרבותא הוא דלא הוי מורדת ואינה מפסדת כתובה, וא"כ ע"כ דלאחר מיתת בעלה מפסדת כתובה, ואיברא דהיה אפשר לומר דאה"נ כשתבוא לכוף אותו לחלוץ תפסיד כתובה, מ"מ היכי שאינה מזקקת אותו לחלוץ אלא שאינה רוצה להתייבם לא יפסידו לה כתובתה, וא"כ מנלן להוכיח מרב דינא דשמואל דכותבין אגרת מרד על שומרת יבם. אך בזה י"ל דהרי"ף אינו סובר כן אלא דכיון דכל זמן דאגידא בי' לא יהבו לי' אחריתי, וא"כ כשמעגנת אותו ע"כ הוי כפי', ובאמת קשה לפ"ז כיון דשמואל סובר דאין כותבין אגרת מרד, וכשמרדה ג"כ אינה מפסדת כתובה א"כ אמאי סובר דאין כופין דהא ס"ל יבם הוא כבעל, ומוכח מזה דשמואל אינו סובר כסברתנו בשיטת הרי"ף, ורק דכיון דעכ"פ היא אינה כופה אותו לחלוץ לה אינה מפסדת כתובה, אבל כשכופית אותו מכח טענה דמאיס עלי או נודרת ע"כ מפסדת.
אכן בסברת הרי"ף אפשר לומר דאם לא הוית מורדת משום דאינה זקוקה לו למצות יבום, אמאי תפסיד כתובה דהא אין הכתובה שלו כלל, דלפ"מ דאיתא בכתובות דף פ"א חשיב מנה מאתים כאילו הכניסה לו, אך בזה י"ל דלא הוי כאילו הכניסה לו ממש וכמו שכתבו התוס' שם, אלא דיש עלי' דין שתתייבם ותכניס לו הכתובה של מנה ומאתים, אבל כל זמן שלא נשאת הכתובה היא שלה, אך לפ"מ דסובר רבא דלא נתנה כתובה לגבות מחיים א"כ אין הכתובה שלה אלא לכשיחלוץ לה, וכיון דאינו חולץ מרצונו הוי כמו שאינו מגרשה ברצונו, וא"כ יש לומר דשמואל יסבור כרבא, והרי"ף כתב דבריו להלכה.
והנה הרמב"ן בספר הזכות ביבמות תירץ דברי הרי"ף במה שכתב להוכיח מרב דיבם אינו כבעל, וטעמא דנדרה בחיי בעלה, הא לאחר מיתת בעלה הוי כמורדת, וש"מ דליתא לדשמואל, דאמר אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם, והביא הרמב"ן בספר הזכות מה שהשיג רבינו אפרים דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל דהכא אמר יבם אינו כבעל, ואם איתא דכופין ומבקשין דמתני' שייכא במורדת קשה דשמואל אדשמואל, וכתב הרמב"ן דודאי כופין ומבקשין דמתני' איכא למימר דשייך במורדת ואיכא למימר דלא שייך בי', אבל דינא דנטולה אני מן היהודים דלמשנה ראשונה יוצאה ונוטלת כתובה, ולא הוי מורדת משום דאמרינן דקשה לה תשמיש, כיון דאסרה נפשה אכו"ע, ולמשנה אחרונה חוששין שמא עיניה נתנה באחר ואמרינן דיפר חלקו ומשמשתו, ואם לא רצתה בודאי היא מורדת, וא"כ גבי יבם דאמר שמואל יבם הרי הוא כבעל וחוששין, הא כיון דאמרינן דאין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם, למה ניחוש לה, כיון דאפי' מורדת אינה מפסדת, והדברים ק"ו השתא היכי שמורדת מפסדת כתובתה, אמרו למשנה ראשונה דנטולה אני מן היהודים יוצאה ונוטלה כתובה, שומרת יבם שמורדת לא הפסידה, ובבאה מחמת טענה כופין לחלוץ אינה בדין שנטולה מן היהודים תהא יוצאת ונוטלת כתובה, אלא ש"מ דכותבין אגרת מרד על שומרת יבם ולפיכך חששו שלא תעכב כדי לקלקל על היבם, וא"ת קשיא דשמואל אדשמואל י"ל דשמואל פליג עלי' דרב דמסקא אדעתה דמיית בעל, ונ"מ בנודרת הנאה ממנו א"נ לדין משנה ראשונה, הא לשמואל גופי' דסובר כמשנה ראשונה אחרונה מבקשים וכופין.
והנה הרמב"ן הוכיח משמואל דאמר יבם הוא כבעל, ובאמת הרי"ף לא הוכיח שיטת שמואל אלא מרב דאמר יבם אינו כבעל, ורק דגם רב אמר דוקא בחיי הבעל, אבל לאחר מיתת בעלה מודה, וא"כ אין ההוכחה מדנאמר דמסקא אדעתה, אלא דדברי הרמב"ן אנו יכולים לומר גם על אחר מיתת הבעל, דכיון דאין כותבין אגרת מרד מה איכפת לן, ולמה ניחוש שמפקעת עצמה, אבל באמת דברי הרמב"ן אינם מובנים דאף דאמרינן אין כותבין אגרת מרד, מ"מ זהו דוקא להפסידה כתובה עכשו, אבל לא נימא כלל שתוכל לכוף אותו לחלוץ ושיתן לה כתובתה, ומה שכתב הרמב"ן בבאה מחמת טענה כופין אותו לחלוץ לה ויתן כתובה, אינו מוכח זה כלל בגמ', דהא דומיא דהכי גבי ארוסה כשרוצה לגרש בודאי לא נוסיף על כתובתה, וכן כתבו התוס' דבבאה מחמת טענה היינו כשאינו רוצה לא לחלוץ ולא לגרש, ועוד דהיכא אשכחן דלמאן דאמר מצות חליצה קודמת כופין אותו לחלוץ, ואפי' לשיטת רש"י בדף ל"ט בסוגיא דמצות חליצה קודמת דסובר דבכל אמתלא כופין, היינו דוקא באמתלא אבל בלא אמתלא ודאי דאין כופין, אך ראיתי דהנמוק"י כתב מתחילה דכופין ואח"כ כתב מד' הריטב"א דאין כופין.
[וסברת רש"י במה דתלה דין אמתלא בדין דמצות חליצה קודמת, י"ל משום דאי מצות יבום קודמת, א"כ אין כאן דין חליצה כל זמן שהוא חפץ לייבם, ולכן דוקא במוכה שחין, שגם בבעל היינו כופין, אבל אי מצות חליצה קודמת, יש דין חליצה גם היכא דליכא יבום ואף שהוא חפץ לייבם, אך מ"מ ע"כ דלא שייך לומר לא חפצתי לקחתה, ולכן היכא שהיא אומרת אמתלא, שייך שנאמר שעפ"י דין כיון שיש לה טעם שלא נכוף אותה וממילא שייך שיאמר לא חפצתי לקחתה, ומיושב דדוקא בנתנה אמתלא, אבל בלא אמתלא ל"ש לומר כן]. עכ"פ אפילו לרש"י אינו אלא בשנתנה אמתלא, והכא מיירי בכל גווני, וביותר שהרמב"ן חולק שם בפירושו על רש"י וסובר דדוקא במוכה שחין כופין אותו לחלוץ, ואדרבה דהרמב"ן הביא שם מהא דאין כותבין אגרת מרד, וא"כ אין שום ראי' דלא שייך לומר שלא נכוף אותה, ואולי הרמב"ן סובר דלמשנה אחרונה דנדרים הוא משום תקנה, ולכן סובר דלמשנה אחרונה דיבמות לא שייך תקנה, ואינו מוכרח דאף דגבי טמאה אני לך יש מפרשים דהוי תקנה, מ"מ הכא אפשר דהוא דינא, וגם גבי טמאה אני לך מפרש שם הר"ן בתוך דבריו דהוי מדינא, אלא דמקודם הוי תקנה משום דמדינא אינה נאמנת משום דמשעבדא לי'].
עוד יש להעיר על דברי הרמב"ן דלפי דבריו הכל תלוי אי כמשנה ראשונה אי כמשנה אחרונה, וכבר פסק הרי"ף שם בסוגיא כמשנה ראשונה וגם שמואל דהכא לפי דבריו ע"כ אליבא דמשנה ראשונה [ומה שכתב הרמב"ן דנ"מ לנודרת הנאה דמתני' אין להקשות דהא במתני' מפורש הנ"מ בין בחיי בעלה בין לאחר מיתת בעלה ומה בא שמואל ללמדנו, דזה לא קשה דהא מוקמינן בגמ' מתני' דנודרת ביש לה בנים]. וא"כ מה למד הרי"ף מסוגיא זו, דבודאי אזלא למשנה ראשונה, וגם הא דאמר רב אין כופין מפרש הנמוק"י בדעת הרי"ף דהוא למשנה ראשונה.
והנה במה שכתבתי בתחילת דברי להוכיח מדברי הרי"ף דסובר כהרמב"ם דבמורדת ובמאיס עלי כופין מדינא, וכשיטת הרמב"ם גבי בעל, ראיתי אח"כ שהוא טעות דהרי"ף אינו סובר כהרמב"ם דמדינא דגמ' כייפינן לבעל ליתן גט למורדת כמבואר בדבריו בפרק שני דייני גזרות במשנה דהפוסק מעות לחתנו, וכן מוכח מדבריו בפרק אעפ"י ע"כ צריך לומר בדברי הרי"ף כמש"כ בסוף דברי, וכל מה שהקשיתי יתיישב עפ"י דברי במה שתליתי כאן אם היבמה כבר הי' לה דין ליטול כתובה דיבם כאחר אלא דדין זקיקתה ליבום ושתיקנו דכתובתה על נכסי בעלה הראשון מעכב שלא תטול הכתובה דלפ"ז נוכל לומר דהיכי שע"פ דין אינה זקוקה להתייבם צריך ליתן לה כתובה, אלא דקשה דמנ"ל להרי"ף דהא דמבקשין הימנו דהוי מורדת ואין נותנין לה כתובה אימא דלעיקר דינא דאין כופין אלא מבקשין, אלא דבאמת דברי הרי"ף נכונים דגבי נטולה אני מן היהודים כיון דאסרה עצמה על כל העולם לא שייך כלל כופין ומבקשין לעיקר דין חליצה כיון דאסורה להנשא, וע"כ דזה רק לדין כתובה דכל זמן שהיא אגודה להיבם אין לה כתובה, אפי' לפ"מ שכתבתי דמעיקר דין כבר מגיע לה כתובה דיבם כאחר דמי מ"מ כיון שתקנו דכתובה על נכסי בעלה הראשון אין לה כתובה כ"ז שאינו חולץ לה ולכן שפיר דכופין או מבקשין והא דכופין אינו אלא לזה שתוכל ליטול כתובה, ואם יתן לה כתובה בלא חליצה ודאין אין כופין אותו על חליצה וזהו שכ' הרי"ף ונ"מ דלא הוי מורדת.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה