אור ברסלב

אבן האזל על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· הרב איסר זלמן מלצר

פרק א · הלכה יג

הלכה יב

החולץ ליבמתו כשם שהיא אסורה עליו כך קרובותיה אסורות עליו, כגון אמה ובתה, וכן היא אסורה לבנו ולאחיו, ואפילו שניות שלה אסורות כגון בת בת בתה, וכן היא אסורה לבן בן בנו, כללו של דבר הרי היא כאשתו שגירשה, וכן אם מתה יבמתו ועדיין היא זקוקה לו אסור בקרובותיה כאילו היתה אשתו ומתה תחתיו, וכל האיסורין האלו מדבריהם, ומותר אדם לישא אחות צרת חלוצתו ושאר קרובותיה.
בגמ' דף מ"א מקשה מ"ש קרובת צרת חלוצתו דמותרת וצרת קרובת חלוצתו דאסורה ומשני הך דאזלא בהדה גזרו בהו רבנן האי דלא אזלא בהדה לבי דינא לא גזרו בהו רבנן, ופרש"י דגזרו צרת קרובת החלוצה משום דנראה כאילו אחותה בעצמה חלצה, וא"כ הויין שני יבמות מבית אחד, ופרש"י אפילו שלא במקום מצוה והקשו על זה בתוס' ופירשו דגרסינן הא דאזלא בהדי' היינו דהחלוצה בעצמה דמיא לגרושה ואסרו אחותה, אבל הצרה לא דמיא לגרושה, והנה לכאורה בלאו הך טעמא משום דאזלא בהדי' הי' צריך לומר דכל עיקר טעמא דאחות חלוצה הוא משום דהיתה מקודם זקוקה ודמיא בשביל זה לאחות גרושה וכן משמע מדברי הנמוק"י בפ' כיצד שהשוה אותם להדדי, ומה דפריך הגמ' מ"ש צרת קרובת חלוצתו מקרובת צרת חלוצתו היינו משום דצרת חלוצה נמי היתה זקוקה קודם חליצה כמו החלוצה, אלא דע"כ טעמא דמתני' משום דהצרות וכן האחין הוי כמו שנתבטל זיקתם למפרע, וא"כ מה דפריך הגמ' מ"ש האי ומ"ש האי היינו משום דסבר דאי מהך טעמא שנתבטלה זיקה למפרע היה להתבטל גם אצל החלוצה, וכמו דאמר בירושלמי דבחליצה נתבטל זיקה למפרע, אלא דמ"מ איסור אשת אח הותרה כיון שנראה לפטור בה, וע"ז משני הגמ' דהטעם הוא משום דאזלא בהדי' ודמיא לאחות גרושה, ועכ"פ מוכח דטעמא דאחות חלוצה דהוא לא משום דהיתה מקודם אחות זקוקה, אלא דאזלא בהדיה לבי דינא ובאותה שעה דמיא לגרושה.
והנה מדברי הרמב"ם לפנינו מוכח דאחות חלוצה הוא משום גדר אחות זקוקה, ומוכח דהרמב"ם מחלק בין דין אחות חלוצה לדין צרת אחות חלוצה, ואינו מפרש כהרשב"א דמ"ש האי ומ"ש האי היינו מ"ש אחות חלוצה מאחות צרה, אלא דאחות חלוצה הוא ודאי משום אחות זקוקה, ואחות צרה דמותר הוא ע"כ משום גדר בטלה זיקה, ומהאי טעמא האחין מותרין, ואף דפסק כהא דבבלי דשומרת יבם שמתה אסור באמה ולא אמרינן דכיון שמתה בטלה זיקתה, מ"מ גבי אחין וצרה אמרינן דכיון שיבם או חלץ אחד לאחת מותרין האחין בקרובותי' והוא מותר בקרובות שני' ובטל לגבי זה זיקתה, דמוכח דאמרינן גם לדידן סברא דלמפרע, אלא דמ"מ לא אמרינן למפרע לענין דישאר למפרע איסור אשת אח, אלא דכיון דעכ"פ הותרה הותרה, ולא אמרינן סברא דלמפרע אלא לענין איסור קרובות, אבל במתה לא פקע זיקה למפרע, ולפ"ז הי' באמת אפשר לומר דחליצה נמי מפקעת למפרע הזיקה אלא דכיון דאמרינן דחלוצה דמיא לגרושה א"כ לא נתבטל זיקה למפרע, אלא דמ"מ כיון דהוא מדרבנן סובר הרמב"ם דלא שייך איסור צרה וכן כתב הקרן אורה, וכן הוא בד' הרמב"ן בתורת הו"א דקמ"ל מתני' דלא נימא דכיון דאחות חלוצה מדרבנן לא גזור בצרה, ואולי כונתו באמת דלפי האמת כן רק משום דאזלא בהדה לבי דינא, ותלוי בהפירושים אם נפרש כפרש"י או כפי' התוס'.
עכ"פ לדברי הרמב"ם דגבי אחות חלוצה כתב דהוי כמו אחות גרושה וצירף לזה אחות זקוקה, ובצרת אחות חלוצה לא הוי משום צרת אחות גרושה, מוכח דלא גזרו בזה צרה אי לאו דהוי כמו צרת חלוצה ומוכח דטעמא בחלוצה וזקוקה הוי כמו שניות דלא אסירה צרה וכדס"ל לרב אשי דלא אלימא זיקה וכנ"ל ומה דפריך מ"ש האי ומ"ש האי הוא כד' רש"י ולא כהרשב"א משום דסבר הגמ' דאחות חלוצה נמי ליכא טעמא לאסור צרה.
ולשיטת הרשב"א נוכל לומר דמה דאמר בגמ' מ"ש האי ומ"ש האי היינו דאי טעמא דאיסור אחות חלוצה הוא משום אחות זקוקה, א"כ גם אחות צרה צריכה להיות אסורה, ולא מסתבר לגמ' טעמא דלמפרע גבי צרה ואחין, וע"כ סבר בגמ' דטעמא דאחות חלוצה דהוא אסור כמו שניות וכמו דאמר בגמ' גזרו שניות בחלוצה, ולא משום דהיתה כמו אשתו, וא"כ לפ"ז לא צריך לאסור צרה של קרובת חלוצתו דלא גזרו צרה בשניות, וע"ז משני דאיסור צרה מטעמא דאחותה מיחזי כחלוצה, אבל עכ"פ זה מוכח דטעמא דאחות חלוצה אינו משום טעמא דאחות זקוקה, וטעמא דהיתר אחות צרה משום טעמא דלמפרע דאי הכי לא קשיא כלל, וזהו טעמא דר' יוחנן דסבר דאחות חלוצה הוא גדר אחר מאחות זקוקה ולכן אף דאחות חלוצה אסור מספק מ"מ מסתבר לו דאחות זקוקה מותר מספק, אבל אנן לא קיי"ל כר' יוחנן בהא, וס"ל דאחות חלוצה הוא חד טעמא עם אחות זקוקה ורק לגבי איסור צרה הוא שהצריכו לחדש הך טעמא, אבל אחות חלוצה עצמה משום אחות זקוקה, וע"כ צריך לומר בצרה ובאחין טעמא דלמפרע, אף דלגבי היתר אשת אח לא אמרינן הכי וכמש"כ.
והנה עיקר סברא דלמפרע מבואר ברש"י דף כ"ג ע"ב ד"ה אין מוציאין, והרש"ש תמה ע"ז ממה דאיתא ברש"י שם בסוף העמוד וכן בדף כ"ז ודכ"ח בגמ' דלא אמרינן דפקע למפרע, ונראה דלגבי נאסרה שעה אחת בשעת נפילה לא מהני אפילו סברא דלמפרע דכיון דמדרבנן עשאו אותה כאילו היא אשת אח שיש לה בנים, וכיון דעכ"פ היא נמי משום דרכי' דרכי נועם אפי' אם נימא דהוא דין בפ"ע אבל עכ"פ גדר דרכי' דרכי נועם נמי איתא, וא"כ לגבי גדר דרכי נועם לא מהני אפי' הא דלמפרע כיון דהך למפרע הוא רק בירור הדין ולא בירור המעשה דהי' טעות דמעיקרא כמו קדושי טעות אלא דהוא בירור הדין, וכיון דמעיקרא היתה כמו אשת אח שיש לה בנים לא מהני אפי' הא דלמפרע לחייבה ביבום, ולכן התם דמיירי גבי יבום לא מהני הא דלמפרע אבל הכא דלא מיירי ביבום מהני סברא דלמפרע.
והנה לפ"מ שבארתי בהלכה י"ב בשיטת הרמב"ם דסובר דחלוצה אין בה לאו דלא יבנה אף דבגמ' איתא להדיא דחלוצה הוי חייבי לאוין, משום דסובר הרמב"ם דאי הוי בחלוצה דין דלא יבנה א"כ הוי אמרינן דהתורה מיעטה לחליצה מדין יבום לגמרי והיכי דמעטה להדיא לגמרי מדין יבום לא תפסי בה קדושין כלל, וכיון דמוכח דיש דין קדושין אחר חליצה דהא יש אחר חליצה כלום, וע"כ הטעם הוא משום דלא פקע דין יבום כלל, ורק רב גידל דיליף מיבמתו ומ"מ סובר דתפסי בה קדושין הוא סבר דאף דיש רק דין חליצה נמי פקע איסור אשת אח, אבל לדידן לא סבירא לן הכי, וראי' מדסבירא דאחר חליצה יש דין יבום ולא דין קדושין מדאמרינן דדין מאמר אחר חליצה הוא ככל מאמר דלא הוי אלא מדרבנן, וע"כ משום דבאמת איכא דין יבום והיינו משום דאי לא הי' דין יבום לא הי' היתר על אשת אח.
והנה אם נימא דאחות חלוצה אינו משום אחות זקוקה ע"כ צריך לומר דאמרינן דין למפרע בחליצה דבטלה הזיקה, דאי לא"ה למה לא יהיה דין אחות זקוקה, אבל לפמש"כ דבחלוצה ע"כ נשאר דין יבום, א"כ מסתבר דלא שייך טעמא דלמפרע, דאף דעכ"פ אפשר לומר למפרע לגבי זיקת היבום אף דישאר דין היבום, מ"מ מסתבר דאם נימא דדין חליצה אינו עקירת היבום למפרע אלא פטור מיבום, אבל דין יבום נשאר גם אח"כ, א"כ מהיכי תיתי נימא דבטלה זיקה למפרע, בשלמא אי אמרינן דמעיקרא כך דינה או לחליצה או ליבום, וכיון שחלצה הוברר דלא היתה עומדת כלל ליבום א"כ שפיר נימא דבטלה זיקה למפרע, איברא דאנו יכולים לומר דלגבי דין זיקה היינו דין אישות שיש לו בה, בזה אנו אומרים למפרע דלמפרע נתברר דלא היתה עומדת להיות יבמתו, אבל מ"מ לא מסתבר טעמא דאין לנו טעם על מה לומר למפרע, בשלמא אם אנו אומרים דמעיקרא כך עומדת או להתייבם או לחלוץ ואם לחלוץ אין בה דין יבום כלל שפיר אמרינן סברא דלמפרע היינו דלא הוזקקה כלל אליו, אבל אם נימא דדין יבום איכא אלא דהוא פטור מיבום א"כ ברווחא נוכל לומר דחליצה הוא כמו גט והוא פטור מיבום.
ועכשיו שפיר מבואר דלשיטת הרמב"ם דסבר דנשאר דין יבום גם אחר חליצה לא מצי סבר דאחות חלוצה ליכא בה דררא דאחות זקוקה כלל, דכיון דלא אמרינן טעמא דלמפרע א"כ בודאי היא נמי אחות זקוקה וכמו אחות גרושה, ולפ"ז ע"כ עלינו לומר דגבי אחין וצרה אנו אומרים טעמא דלמפרע דהוברר דלא היתה זקוקה אליו כלל, ואף דאנו אומרים דעכ"פ נשאר דין יבום גם לגבי אחין וצרה, היינו משום דאנו אומרים שליחותא דידהו קא עבדא, אבל דין זיקה שפיר אנו אומרים דנתברר למפרע, דאף דלגבי חליצה היינו יכולים לומר דהוי כמו שגם האחין חלצו והצרה נחלצה, אבל גבי יבום הא אי אפשר לומר דהוי כמו שהאחין יבמו והצרה נתייבמה, וע"כ דהך דין שליחותא אינו אלא דין שנתקיים גם מצדם מצות יבום ע"י האח האחד בהצרה האחת, אבל עכ"פ אין הפירוש שליחותא דהוי כמו שחלצו לה, וא"כ ע"כ אינה גרושה שלהם אלא דאנו אומרים דנתברר למפרע שלא היתה זקוקה להם היינו שהם לא קיימו בעצמם בה מצות יבום אלא ע"י אחיהם, ונמצא דלשיטת הרמב"ם נהי' מוכרחין לומר דהאחין והצרה הוא משום למפרע וכמש"כ רש"י להדיא בדף כ"ג. אכן אם נימא דאמרינן על חלוצה למפרע אינו מוכח על האחין והצרה כלל לומר למפרע.

תוכן העניינים

אבן האזל על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה