אבן האזל על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· הרב איסר זלמן מלצר
פרק א · הלכה יב
הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחין, ואם בא הוא או אחד מהאחין על צרתה ה"ז עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עליה ולא עליה ועל צרתה ולאו הבא מכלל עשה עשה.
נ. ב. רש"י פי' משום בית אחד הוא בונה, ונראה דהרמב"ם לשיטתו דחליצה מדבריהם ע"כ דבית אחד לא כתיב אלא שאינו מחויב ליבם אלא אחת, אבל לא מוכח דאיכא איסור ליבם השני' כיון דמשמת אחיו נסתלק איסור ערוה מכל נשיו, ולכן סובר דדרשינן מעליה דהוא מיותר, ואף דדרשינן לגז"ש מ"מ גם זה נלמד מפשוטו דעליה ולא על חברתה, וביותר מיושב לדעת הרמב"ם דאינו לומד מעליה אלא מולקחה.
וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ ועל שאר אחין, וכולן אסורות עליהן מד"ס כשניות, שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו, לפיכך תופסין בהן הקדושין כשניות.
המ"מ הביא כאן הסוגיא בדף י' מחלוקת ר"י ור"ל, דסבר ר"ל בחלץ ליבמתו דאסורה על החולץ בלאו ועל שאר אחין בכרת, וצרות בין הוא ובין אחין בכרת, ור"י סבר דבין הוא ובין האחין אין חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת, ומבואר בגמ' דגם לר"י קאי עלי' בלאו, ודברי הרמב"ם שכתב דאינו אלא מד"ס צ"ע דלהדיא מבואר בגמ' דגם לר"י קיימו עלי' בלאו.
והנה מקדם נבאר מה שיש לעמד בדברי הגמ', במה דמבואר בסוגיא שם דהחולץ ליבמתו וחזר וקדשה ואח"כ נולד להם אח, דלר"ש הו"ל כמו יבם ולבסוף נולד דאמרינן הואיל ובא ומצאה בהיתר, ול"ה עלי' באיסור אשת אחיו שלה"ב, ה"נ בנולד אחר הקדושין שייכא הך דינא דבא ומצאה בהיתר, וקשה לי ע"ז דהא כתבו התוס' בדף כ' בטעמא דר"ש דמשום דפקע איסור אשת אח, שיכל להחזירה אחר שגירשה, לכן פקע נמי לגבי האח הנולד, וזה הא נלמד מקרא דולקחה דנעשית כאשתו לכל דבר, ובחולץ וחזר וקדשה הא ליכא קרא דולקחה דנעשית כאשתו לכ"ד, ואין לומר דהוא ע"י דפקע איסור אשת אח בהחליצה לגבי החולץ פקע נמי לגבי האח הנולד, דאם נימא כן הי' צריך להיות גם בנולד קודם שקידש הך דינא דבא ומצאה בהיתר, ורש"י והתוס' כתבו להדיא דוקא בנולד אחר שקידש, ואלא דנאמר דכיון דפקע איסור אשת אח ע"י החליצה, ממילא אמרינן מסברא דנעשית כאשתו בקידש גם בלא קרא דולקחה, אלא דאם נאמר כן הי' צריך להיות מהני. זה גם לגבי שאר האחין הקיימין דלא תיקום עלייהו באיסור כרת, וזה אין לומר דגבי האחין הקיימין אינו מועיל משום דלא באו ומצאו בהיתר, דהא לר"ל אין היתר על האחין, וא"כ מה דמותרת על האחין לאחר יבום כשמת המיבם הוא ע"כ משום דטעמא דנעשית כאשתו לכ"ד מהני בעצמו, ולא צריך להא דבא ומצאה בהיתר וא"כ עכ"פ מוכח דגבי אחין לא חשיב בחולץ ואח"כ קידש נעשית כאשתו, וא"כ מנ"ל לגמ' דגבי הנולד מהני חלץ ואח"כ קידש ושייך דינא דבא ומצאה בהיתר.
והנה כבר העיר האור שמח דמשמע דהירוש' חולק בזה על תלמודא דידן, דלא נזכר בירוש' כלל חידוש זה דמהני לר"ל אליבא דר"ש, בחולץ שקידש ונולד להם אח טעמא דהואיל ובא ומצאה בהיתר, וכתב בזה משום דהירוש' סובר דבחליצה פקע זיקה למפרע, דהירוש' מקשה חליצה פטור ביאה פטור כמה דתימר חלץ לה נאסרה לאחין ודכוותה בא עלי' נאסרה לאחין, ותני ר"ח מת ראשון ייבם השני, אמר ר"י מה את סבר היא חליצה היא ביאה כיון שחלץ לה נעקרה הימנה זיקת המת למפרע, למפרע חל עלי' איסורו של מת אצל האחין, אבל אם בא עלי' אשתו היא, והיינו דהירוש' מקשה דכמו דבחלץ לה הרי היא באיסור כרת לגבי אחין, ה"נ בבא עלי' ואיך מותרת לשני כשמת המייבם, ומשני דבחליצה פקע זיקת המת למפרע וקיימא עלייהו באיסור אשת האח המת, ול"ד לביאה דבביאה פקע איסור אשת אח לגבי כל האחין, משא"כ בחליצה, ולכן בייבם ולבסוף נולד שהותר איסור אשת אח לגבי אחין ורק לגבי הנולד דנינן לאוסרו משום אשת אחיו שלה"ב, בזה אמרינן דכיון דבא ומצאה בהיתר אין גם עליו אלא איסור אשת אח של המיבם, וכשמת המיבם שפיר דמותרת לו, אבל בחליצה דנשאר על האחין איסור אשת אח של מת כיון דנפקע הזיקה למפרע לא עדיף נולד מנייהו, זהו תורף דבריו.
ודבריו אינם מבוררים כ"כ בסברא, דכיון דמגמ' דידן מוכח עכ"פ דנולד עדיף מאחין, שהם בכרת על החלוצה, והנולד לר"ש אית בי' דינא דבא ומצאה בהיתר, א"כ מנלן גם אם נימא סברא דלמפרע דאין לומר עדיפותא בנולד דבא ומצאה בהיתר, ול"ד לאחין הקיימין, דמה דאמר ר"ש ביבם ולבסוף נולד בא ומצאה בהיתר אינו מוכרח דהיינו משום דבשביל סברא זו אינו דומה האח הנולד להאחין הקיימין, דמאיזה טעם נשוה אותם, דבהו קרינא כי ישבו אחים יחדיו, ובנולד לא קרינא, אלא דהוא טעם בפני עצמו דבא ומצאה בהיתר, א"כ יהני זה גם להעדיף על האחין הקיימין, דליכא בהו טעם דבא ומצאה בהיתר כיון דעמד עליהם שעה אחת באיסור.
והנה נראה דבמה שכתבנו בהא דאמרינן נעשית כאשתו אם צריך לזה הא דבא ומצאה בהיתר או לא, דזה דוקא אי נימא דלגבי אחין נעשית למפרע אשת אח, דמוכח לפ"ז דנעשית כאשתו לכ"ד מהני, אף דמקודם היתה עליהם באיסור אשת האח המת, אבל אם לא נימא טעמא דלמפרע, א"כ שפיר יש לומר דטעמא דנעשית כאשתו תלוי בטעמא דבא ומצאה בהיתר, דכ"ז דמותרין כל אחד לחלוץ וליבם ליכא עלייהו איסור אשת אח, רק אח"כ כשנתבטלה זיקת היבום אז חזר איסור אשת אח מכאן ולהבא לגבי אחין, דחליצה אינה מבטלת אפשרות היבום, רק דמפקעת זיקת היבום מכאן ולהבא, ולכן בייבם כיון דנעשית אשתו בשעת יבום, א"כ לא עמדה עליהם שעה אחת באיסור, ונוכל לומר דהבבלי לא סבר הא דלמפרע לגבי אחין כשייבם אחד, אבל בחולץ יש נ"מ בין האח הנולד לאחין הקיימין דהאחין הקיימין הא חייבין עלי' כרת לריש לקיש, ול"ש לומר בהם הואיל ובאו ומצאו בהיתר, דהא נאסרה עליו קודם שחזר החולץ וקידש, אבל לגבי האח הנולד מצי למימר הא דנעשית כאשתו גם בקידש, הואיל ובא ומצאה בהיתר.
אבל הירושלמי הנה לפ"מ שפירשו הק"ע והפ"מ דאמרינן סברא דלמפרע נעשית אשת אח אצל האחין וכדאמר שם מקודם לגבי צרה, וא"כ גם בייבם הי' לנו לומר כן, ומוכח לפ"ז דסברא דנעשית כאשתו מהני אף בלא הא דבא ומצאה בהיתר, ומה דבחלץ וחזר וקידש לא מהני לגבי האחין הקיימין הוא ע"כ משום דל"א בזה נעשית כאשתו לכל דבר, וכ"ז לפי' הק"ע והפ"מ אכן אם נפרש בדברי הירושלמי כדמוכח באמת מפשטות הדברים, ושכן פי' האור שמח, דהירוש' חידש לחלק בין ביאה לחליצה ורק בחליצה אמרינן סברא דלמפרע, אבל ביבום לא אמרינן דנפקעה זיקה למפרע, וא"כ אין לנו ראי' כבר גם לד' הירוש', מזה דמת הראשון ייבם השני, דנעשית כאשתו מהני גם בלא הא דבא ומצאה בהיתר דביבום הא לא אמרינן סברא דלמפרע, אלא דלפ"ז קשה סיום ד' הירוש' מה דצריך לומר אבל אם בא עלי' אשתו היא, כיון דגבי יבום ל"א סברא דלמפרע, א"כ גם בלא הא דאשתו היא לא קשיא, ואם נימא טעמא דאשתו היא, א"כ למה לן טעמא דלמפרע נעשית אשת אח.
ולכאורה נראה הביאור בד' הירוש' דאיברא דלמפרע נפקעה זיקה הוא מצד החליצה, וכמו שכתב לפרש האור שמח, מ"מ גם בייבם הי' צריך עכ"פ להיות אשת אח מכאן ולהבא, ומה דצריך בחליצה לסברא דלמפרע הוא משום דסבר דכן הוא האמת ומשום דנ"מ דאפי' אם קידש החולץ ואח"כ נולד נמי לא נימא בא ומצאה בהיתר לר"ש, כיון דנעשה למפרע אשת אח, אלא דאינו מיושב זה אלא לדברי האור שמח דאפי' לר"ש לא נעדיף את האח הנולד על האחים הקיימים, אכן לפ"מ שפקפקתי בזה, א"כ הא לא נפקא לן מינה כלל לגבי הנולד בסברא דלמפרע, דבל"ז לא הי' עליו מעולם זיקה, אלא דבא ומצאה בהיתר.
ויותר הי' נראה דמה דאמר בחליצה טעמא דלמפרע, הוא לאפוקי דאפי' למ"ד חליצה קנין, וכדאמר מקודם הירוש' אין אתה יודע משום מה אתה מחייבו אי משום אשתו של מת או משום אשתו של חולץ, מ"מ לא מהני, דל"מ אשתו היא אלא היכי דנמשך היתר הזיקה, אבל כיון שנתבטלה הזיקה אף שחידשה התורה דלגבי החולץ נעשית ביתו, והיינו מכאן ולהבא, אבל הזיקה נפקעה למפרע וא"כ לגבי אחין ליכא היתר.
שוב ראיתי דאי אפשר לומר כן בכונת הירוש', דר' יוסי איירי הכא ולעיל אמר ר' יוסי להדיא דחליצה פטור, לכן נראה דהירושלמי יסבור כסברת הבבלי בדף כ' דאמר לרבנן דאף דדרשינן מולקחה דנעשית כאשתו לכ"ד, דמגרשה בגט ומחזירה, מ"מ פליגי אר"ש ואסרי בייבם ולבסוף נולד, מקרא דויבמה עדיין יבומין הראשונים עלי', ואמרי' משום דסברי שדי התירא אהתירא ושדי איסורא אאיסורא, ולכן נימא דסבר גם הירוש' דעד זמן הביאה או החליצה צ"ל מותרין משום אשת אח, ורק דהירוש' לא מסתבר לי' שיהי' מקודם מותר ואח"כ אסור, לכן סבר סברא דלמפרע, והי' צריך לומר כן גם בביאה, כיון דעכ"פ האחין לא ייבמו את היבמה, דנעשית אשת אח לגבייהו למפרע, וממילא לא נימא כלל סברא דאשתו היא לכל דבר דהא שדי איסורא אאיסורא, ולכן מחדש הירוש' בביאה טעמא דאשתו היא, דאלא"ה הי' לנו לומר גם בביאה סברא דלמפרע אצל האחין, ומשום דנעשית כאשתו לכ"ד ונתקיימה הזיקה שדי התירא אהתירא. אבל בחליצה כיון דנתבטלה למפרע הזיקה האחין בכרת, אף דהוא אינו בכרת דעקרה תורה מקרא דלא יבנה, מ"מ אינו אלא לגבי החולץ ולא לגבי אחין ואפילו לגבי האח הנולד, לפ"מ שכתבנו מדברי האו"ש דהירוש' חולק בזה על הבבלי, וס"ל דלא שייך גבי' דינא דבא ומצאה בהיתר משום דנעשית כאשתו דכיון דנפקעה הזיקה למפרע, ל"ש לומר דנעשית כאשתו כמו דאמר הגמ' בדף כ' אליבא דר"ש דל"ד לאחותו מאמו שנשאה אחיו מאביו, משום דהוי איסורא דלית לי' התירא, ולכן גם כאן דלמפרע פקעה זיקה הוי כמו איסורא דלית לי' היתירא, ולא שייך זה אלא היכי דעד היבום היתה מותרת להם.
ומיושב דצריך הירושלמי לב' הטעמים, משום דבטעמא דלמפרע מסתבר להירוש' דהי' צריך להיות שייך גם בביאה, כיון שנתיבמה לראובן ונתברר דלא היתה זקוקה לשמעון, וכדאמר הירוש' דהכל מודים בצרה שהוא חייב, משום דנתברר שהיא אינה היבמה, ובטעמא דאשתו היא לחוד נמי לא סגי דכיון שצריך לומר דלמפרע נעשית אשת אח לגבי האחין גם ביבום, א"כ הוי לגבייהו איסורא ושדי איסורא אאיסורא, ולא נימא כלל דנעשית כאשתו, ולזה מחדש הירוש' דכיון דאיכא לסברא דאשתו תו לא אמרינן כלל סברא דלמפרע, וכמו שבארנו דכיון דעד שעת יבום הותרה להם, וגם אח"כ נתקיימה הזיקה ואשתו של יבם היא, לא נימא דלמפרע נעשית אשת האח המת.
והנה כל זה הוא לפי מה דנפרש בכונת הירושלמי דכיון שחלץ לה נעקרה זיקת המת למפרע אצל האחין כיון שהם לא חלצו, ומשו"ה נעקרה מהם זיקת המת וכדאמר בירושלמי לעיל גבי צרה דלמפרע נעשית אינה זקוקה, דלפ"ז שפיר מחלקינן בין יבום לחליצה, דגבי יבום כיון דמקודם היתה זקוקה להם ונתקיימה הזיקה, שדי היתירא אהיתירא, ורק בחליצה דנעקרה הזיקה למפרע, קיימי האחין בכרת וכנ"ל.
אכן מפשוטן של ד' הירוש' משמע, דכונתו דבהחליצה נעקרה הימנה זיקת המת, ומה דפטור החולץ מכרת הוא משום לא יבנה, והנה הרמב"ם לא הזכיר הא דלא יבנה, ונראה דיש נ"מ אם דין הזיקה מתרת משום אשת אח דא"כ אי אפשר לומר בלא דין למפרע שיאסרו משום אשת אח בין להאחין בין להצרה, דעל כולם הי' זיקה, אבל אם נימא דלא דין זיקה מתיר אלא כמו דאמר הירוש', ניחא הוא אינו חייב על החליצה שכבר נראה לפטור בה, והיינו דבשעת חליצה ע"כ הי' מותר בה, דפטור חליצה הוא ג"כ פטור של אפשרות יבום, ולא דהוי עקירה ממצות יבום, וא"כ דוקא הוא ולא אחין דלא נימא שליחותייהו קעביד, ולכן הירוש' דסובר עכשיו דזיקה מתרת, וע"ז אמר דכיון שחלץ לה, נעקרה הימנה זיקת המת למפרע, והיינו דהזיקה לא באה לתכליתה ונתבטל כח הזיקה, ובייבמה אין נ"מ בין האחים להמיבם, כיון דבאה הזיקה לתכליתה, ומה דהוצרך לטעמא דאמר אשתו היא, נראה דזהו ג"כ ביאור דמה דאמרה תורה אשתו היא, היינו לגבי כל האחין, דבלא זה לא היינו אומרים לגבי כל האחין דהזיקה באה לתכליתה, דהא ע"כ גם הא דנעשית כאשתו, אינו אלא לגבי איסור האחין, וכדאמר הגמ' בדף כ' דלא שייך לומר נעשית כאשתו לכ"ד לגבי אחותו מאמו, והיינו דל"מ הא דנעשית כאשתו לכל דבר אלא לגבי איסור האחין משום דלכולהו פקע אשת אח, נמצא דדין זיקה מה שהיתה זקוקה לא תוכל להתיר אלא אם באה לתכליתה, ואז אמרינן דכיון דנעשית כאשתו מהני זה לגבי כל האחין, משום דבאה לגבי כל האחין לתכליתה שתחשב לגבייהו אשת החי, אבל דין נראה לפטור בה שייך רק לגבי חולץ ולא לגבי אחין.
והנה ר' יוסי סובר להדיא בירוש' חליצה פטור, ולשיטתו ע"כ החילוק בין אחין לצרה, לריש לקיש בירוש' דלית לי' טעמא דלמפרע לגבי אחין, דסובר בין הוא בין אחין אינן חייבין על החלוצה, ומ"מ אמר שם דהכל מודים בצרה שהוא חייב, הוא משום דסובר סברא דשליחותא לגבי אחין ולא לגבי צרה, וע"ז פליג ר"י ולא סבר טעמא דשליחותא גם לגבי אחין ונמצא דליכא מאן דסבר טעמא דלמפרע מצד האחין, לכן חידש טעמא דלמפרע על עצם החליצה, והיינו משום דלא סבר ר"י טעמא דשליחותא וא"כ לא נראה לפטור בה, אבל אם היתה הזיקה מתרת לא היינו מחלקים בין החולץ להאחין, ובלא טעמא דלמפרע יש לבאר מחלוקת ר"י ור"ל דר"ל סבר שליחותא והוי כמו נראה לפטור בה, ור"י לא סבר שליחותא ולא נראה לפטור בה, וא"כ יקשה מ"ש מיבום, וע"ז מתרץ דזיקה בעצמה היתה מועלת אלא דבחליצה אמרינן דלמפרע פקע זיקה.
אלא דלפ"ז ג"כ יבואר דהירוש' אינו יכול לסבור דחלץ ואח"כ קידש ונולד להם אח מותרת, דלפי דבריו הא דנעשית כאשתו דמהני לגבי אחין הוא בצירוף עם דין זיקה, ולא דמהני מצד עצמה דהא לא מהני לגבי אשת אחיו מאמו, וע"כ דהוא רק לומר דהזיקה באה לתכליתה גם לגבייהו דהיא אשת המייבם ולא אשת המת, ונמצא דלהבבלי לא נצרף הא דאשתו היא אלא לענין שיהי' בא ונמצאה בהיתר, ושדי היתירא אהיתירא, אבל עיקר ההיתר הוא גדר דנעשית כאשתו.
והירושלמי אם הי' סובר כהבבלי דהטעם משום דמקודם הי' מותר ואח"כ אסור, ואינו מועיל אלא לענין דיהי' בא ומצאה בהיתר, לא הי' צריך לחדש טעמא דחליצה הוי למפרע, וע"כ דסובר דזה אי אפשר דאם מקודם מותר צריך להיות גם אח"כ מותר, וע"כ צריך לחדש טעמא דלמפרע לענין חליצה, ולענין ביאה אנו אומרים הסברא דאשתו היא, ובאה הזיקה לתכליתה גם לגבי האחין, וא"כ לפ"ז ע"כ אשתו היא לבד אינה מועלת כלל דממ"נ אם הותרה מקודם גם אח"כ מותרת, ואם לא הותרה מקודם הא אמרינן דהוי איסורא אאיסורא, וזהו אם הי' הירוש' סובר כהבבלי, נוכל לומר כמו שכתבנו דהירושלמי סובר דלגבי האחין לא הי' מהני כלל טעמא דאשתו היא אלא לומר דמשו"ה אמרינן דגם לגבייהו הזיקה באה לתכליתה דכיון דאשתו היא א"כ אפילו זיקה שלהם באה לתכליתה לענין זה, עכ"פ לענין יבם ואח"כ נולד לא שייך זה, דדוקא היכי דאיכא צירוף סברא דזיקה מהני, ומ"מ מצינו דיבם ואח"כ נולד מהני לר"ש והתם ליכא דררא דזיקה, וע"כ צריך לומר דדינא דבא ומצאה בהיתר דיבם ואח"כ נולד שייך להיתר דאחיו גבי יבום, דאיסור דאשת אחיו שלה"ב הוי רק בדין יבומו של המת, דהתורה לא אמרה דין יבום אלא בהי' בעולמו וממילא קיימא באיסור אשת אח בנולד קודם יבום משום דהיתר דאשתו היא מדין זיקה כמש"כ, אבל בנולד אח"כ כיון דלגבי שאר האחין אינה נחשבת כאשתו של מת גם אליו אינה נחשבת כאשתו של מת.
ומיושב בזה האיבעיא בירוש' פ"ב הל' ב' (לפי הגהת האו"ש), רב יודן בעי צרת אחות אמו שמצאה לפני אחיו מאביו מפני שמצאה בהיתר מותרת, והאור שמח הסביר צד האיסור בהספק דכיון דאם הי' נולד מקודם הי' אסור, אבל לדברינו נוכל להסביר צד ההיתר דלא איכפת לן רק זה דלשאר האחין לא תהי' נחשבת לאשתו של מת, אך מה דלכאורה יקשה דעכ"פ הא איסורא היא, והאור שמח כ' בצד ההיתר משום דצרה כיון דילפינן מולקחה אין בה אלא איסור אשת אח, אך באמת יש להעיר כאן דהא הוי צרה שלא במקום מצוה והוי כמו בתו אילונית.
והנה הי' אפשר לומר דטעמא דמ"ד חליצה קנין הוא משום דסובר דלא שייך חליצה שהוא פטור כמו בגט אשה שהיא אסורה עליו באיסור חייבי כריתות, בשלמא אי אמרינן דהותרה במיתת המת לא צריך לחדש חליצה קנין, אבל אם לא הותרה במיתת המת א"כ איך שייך לפטור אשה אסורה לו, לכן חידש בטעמא דחליצה קנין וגם חליצה מתרת האיסור, ומקודם אמר הסברא דנראה לפטור בה לחוד מתיר, ואח"כ מחדש דבאמת הוא בגדר קנין, ולמ"ד דחליצה אינה קנין אלא פטור היינו יכולים לומר דסגי בסברא דנראה לפטור בה לחוד.
ומה דחדש ר' יודן טעמא דלמפרע, אפשר דאינו אלא גבי צרה, דדוקא גבי אחין דלא שייך כלל ששניהם ייבמו, ולכן אמרינן שההיתר הוא לכולם, אלא דע"כ לא כולם ייבמו אבל גבי צרה אם הותרו כולם למה לא יתיבמו כולם, וע"כ דלא כולם הותרו, ולכן אמרינן טעמא דלמפרע.
וממילא לפ"ז לגבי אחין דליכא טעמא דלמפרע ואם הותרו כולם הותרו, וצריך ע"כ לומר דנראה לפטור בה לחוד סגי, אלא דבסוף הסוגיא חידש ר' יוסי טעמא אחרינא דבאמת איכא דין זיקה וכולם הותרו, אלא דמכיון שחלץ לה הוא בירור למפרע דהזיקה לא נגמרה ובאופן כזה לא הותרה, ונמצא דחליצה הוא פטור בגדר מברר למפרע, וממילא לא קשה לכאורה איך הוא חולץ ופוטר לאשה שהיא אסורה עליו, אלא דכיון דמ"מ נצטרך לומר דנראה לפטור בה פוטר, א"כ לא נצטרך ליישב טעם למפרע משום דעד החליצה הי' בחזקת היתר, אלא דבאמת גם אח"כ פטור ונ"מ רק לגבי אחין, ונמצא דנ"מ דאי מטעם זיקה אין חילוק בין חולץ לאחין ואי מטעם נראה לפטור דוקא בחולץ ולא באחין.
והנה בפשוטו קשה מה דאמר ר' יודן חליצה פטור ביאה פטור, דמהיכי תיתי נימא ביאה פטור, דאף אי נימא דחליצה אינו קנין אבל ביאה הא הוי בודאי קנין ותרווייהו הא הוי סברי דאי חליצה קנין מהני אלא דסבר ר' יוסי דחליצה אינו קנין ונראה דהביאור בזה דהוי סבר מקודם דבזה פליגי ר"י ור"ל דמר סבר דסברא דזיקה מועלת להסיר אשת אח אלא דא"כ מאי טעמא דאסור בצרה למאן דסובר טעמא דזיקה, וצריך לחדש טעמא דלמפרע, וא"כ גם באחין הוא כן, אלא בחולץ משום דנראה לפטור בה מהני טעמא דאפשרות יבום ומהני לי' הזיקה ולכן תי' משום דחליצה קנין, אבל ר"י לא סבר חליצה קנין ולדידי' ע"כ לא נאמר באחין למפרע וא"כ ר"י דסבר דאסור ע"כ סבר דזיקה אינו מתיר כלל, וכיון דזיקה אינו מתיר מהיכי תיתי יהני טעמא דאשתו, וע"ז משני דבאמת איכא טעמא דזיקה אלא דחליצה מבטל הזיקה, אבל ביאה דאינה מבטלת מהני הזיקה לכל האחין לומר דאשתו הוא.
[הגה מכ"י, עכשו נראה דהביאור בירושלמי דבאמת הלמפרע הוא מצד החליצה דפקעה הזיקה וכמו שמפרש האור שמח, ומה דצריך לומר אשתו גבי יבום, הוא משום דעכ"פ הי' צריך להיות אשת אח אצל האחין מכאן ולהבא, אלא דלפ"ז יקשה למה צריך בחליצה לומר למפרע, וצריך לומר דכן הוא האמת ומשום דנ"מ דאפי' אם קידש החולץ ואח"כ נולד נמי לא נימא בא ומצאה בהיתר כיון דנעשה למפרע, והיינו אפילו לר"ש דלרבנן לא צריך לזה כיון דלגבי אשת אחיו שלא הי' בעולמו לא ס"ל כלל הא דאשתו היא משום דלא הותרה גבי' מעולם.
אך אכתי אינו מיושב זה אלא לדברי האור שמח דאפילו לר"ש לא נעדיף את הנולד על האחין הקיימים, דלפ"מ שפקפקתי בזה א"כ מה מהני הא דלמפרע, הא לגבי הנולד בל"ז לא הי' מעולם זיקה ועכשיו כשנולד בא ומצאה בהיתר.
ויותר נראה דמה דאמר בחליצה למפרע הוא לאפוקי דאפי' למ"ד חליצה קנין וכמו דאמר מקודם אין אתה יודע משום מה אתה מחייבו, אם משום אשתו של מת או משום אשתו של חולץ, מ"מ לא מהני, דלא מהני אשתו היא אלא היכי דנמשך היתר הזיקה, אבל כיון שנתבטלה הזיקה לכן אף שחידשה התורה דלגבי החולץ נעשית ביתו אבל לגבי האחין נתבטל לגמרי היתר הזיקה].
עתה נבוא לדברי הרמב"ם במה דסובר דחלוצה הוא מדברי סופרים והקשה המ"מ דבגמ' מפורש לר"ל שהוא בלאו, וגם לר"י קאמר בשלמא לדידי דאמינא דהוא בלאו, עוד אמרינן לקמן בדף נ"ב בטעמא דרע"ק דסובר אין אחר חליצה כלום משום דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין והנה הרמב"ם בפה"מ פירש שם באמת טעמא דרע"ק משום דחזרה אשת אח, וכבר השיג הרשב"א דהוא דלא כדברי הגמ', ונראה דאפשר לומר דהיתר אשת אח לא שייך אלא אם התורה לא אסרה אותה להדיא דליכא דין יבום, אכן לרב גידל דדריש מיבמתו דיש לך יבמה שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום, ואיזו זו חייבי לאוין, והיינו דאיכא קרא דיש דין חליצה אף דליכא דין יבום, והחילוק מחייבי כריתות משום דהכא תפסי קדושין. א"כ ע"כ דלית לי' הך סברא, דע"כ ליכא אשת אח דאי איכא אשת אח א"כ לא תפסי קדושין והוי כמו חייבי כריתות, דמאי נ"מ לן במה דבעלמא תפסי קדושין עכ"פ עכשיו לא תפסי קדושין ועי' ברמב"ן ורשב"א בזה, אבל לדידן לפ"מ דקייל"ן דטעמא משום גזרה וכו' א"כ איכא למימר דאי לא היה דין יבום היה נשאר איסור אשת אח, וא"כ כיון דבחלוצה ליכא איסור אשת אח דהא יש אחר חליצה כלום ע"כ דליכא איסור מה"ת כלל.
אכן יש לנו סתירה מצרת יבמתו דכתב הרמב"ם דאם בא הוא או אחד מהאחין על צרתה ה"ז עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עליה ולא על צרתה ולאו הבא מכלל עשה עשה, ופשוט דהוא דומה ללאו דלא יבנה, והרמב"ם קרא גם לזה לאו הבא מכלל עשה, ומוכח מדברי הרמב"ם דאיכא אפשרות דנתמעט ממצות יבום ומ"מ ליכא אשת אח, משום דמשמת המת נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו. [והנה לרע"ק דסבר דחליצה הוי כמו ביתו והיינו דהוי כמו שכנסה והוציאה, א"כ בודאי אין שום גדר יבום, ודין ולקחה דנעשית כאשתו לכל דבר ליכא בחלוצה והי' אפשר דקיימא באיסור אשת אח, אבל לדידן לא אמרינן כלל דחליצה הוא סילוק לגמרי מדין יבום, אלא דהוא רק פטור לינשא לעלמא ואף דזיקת יבום ודאי ליכא, אבל דין יבום לא נפקע].
ונראה דלסברת הירושלמי דבחליצה אמרינן למפרע א"כ שפיר דאי למפרע פקעה זיקה, וגם נימא דאמרה תורה שלא ייבם אותה, א"כ הוי כמו שאמרה תורה להדיא דאין מפקיע אשת אח כיון שאינו רוצה ליבם, ונמצא דהפקעה תהי' בספק, ולפ"ז סובר הרמב"ם דגם סברא דנראה לפטור בה לא מהני.
אך כל זה בחליצה אבל ביבום לגבי צרה כיון דאמרינן סברא דשליחותא דאחין קעביד לא נימא דמשום דלא הותרה לגבה יבום וליכא לגבה מצות יבום, רק דנתקיים דסגי באחת לקיים מצות להקים זרע, ואף דאיכא עשה לא אמרינן דהעשה מפקיע מצות יבום, אבל בחליצה דאמרינן דלמפרע נתבטלה זיקה א"כ אי אסרה תורה ע"כ דליכא כלל מצות יבום דהא לא נתקיים, וממילא נשאר אשת אח, והנה אף דהירושלמי סובר סברא דלמפרע ומ"מ מותר החולץ, אך כ"ז הוא אם לא נימא דיבמתו ריבה חייבי לאוין לחליצה, אבל אם נימא דמיבמתו מרבינן חייבי לאוין לחליצה כבר כתבנו דלפ"ז ע"כ אפשר דלא יהי' דין יבום ומ"מ ליכא אשת אח, ולכן נוכל לומר דהירושלמי בפרק א' לא הזכיר כלל הא דגזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, והזכיר דרשא מפורשת דליכא יבום בחייבי לאוין ויבמתו ריבה לחליצה, ומ"מ אמר דקדושין תופסין וא"כ סובר הירושלמי דאף דליכא דין יבום ונתמעט מקרא מ"מ כיון דאיכא דין חליצה פקע אשת אח, א"כ שפיר אף דנימא דין דלמפרע לענין דנפקע זיקה, ואף דאיכא מיעוט דאחר חליצה לא ייבם מ"מ פקע איסור אשת אח.
והנה לפ"מ שכתבתי נצטרך לומר דבצרת יבמה לא נתבטל מצות יבום וזהו לר"י דסבר שליחותא אבל ר"ל דלא סבר שליחותא ודאי דנתבטל ונמצא עכ"פ דקוטב הסברא דבצרת יבמה דשייך שליחותא אפשר שיהי' איסור ומ"מ לא נתבטל דין יבום, וראיה דהא מהני מאמר, אבל בחליצה כיון דאיכא סברא דלמפרע פקע זיקה אי אמרינן דאיכא נמי איסורא והוי הפקעה מדין יבום א"כ לא נתבטל אשת אח.
אלא דאכתי צ"ע דמנ"ל להרמב"ם לומר דגם לר"י דבבלי סברינן סברא דלמפרע לענין חליצה, כיון דבירושלמי אשכחן זה רק לר"י דירושלמי דסבר דאשת אח לא הותרה.
ואפשר לומר לכאורה מזה גופי' דחזינן דאחר חליצה יש דין יבום ומהיכי תיתי לומר כן, וע"כ דאם הי' נתבטל דין יבום היה נשאר אשת אח, ואיברא דגם בצרה איכא דין יבום אלא דשם איכא סברא דשליחותא ולא נתבטל דין יבום, ולכן אפשר דאיכא עשה, אבל הכא כיון דליכא סברא דשליחותא ע"כ נאמר דליכא איסור כלל כיון דעכ"פ זה חזינן דהיתר בלא דין יבום ליכא וע"כ דאיכא דין יבום בין בחלוצה בין בצרת יבמה, ונמצא לפמש"כ דלא משום דכיון דהותרה הותרה לעולם, אלא דהסברא הוא משום דלעולם איכא דין יבום בין אחר חליצה בין לצרת יבמה, אלא דזיקה ליכא, ובצרה הטעם משום שליחותא ובחלוצה דלא שייך שליחותא ע"כ דליכא איסור.
והנה הרמב"ם אינו סובר דבחייבי עשה ול"ת נשארה דרשא דיבמתו ועיין במ"מ שם דמשמע דמפרש דגם הרמב"ם סובר כן אבל הוא פלא דלרב גידל מוכח בגמ' דאם בעלו לא קנו, והרמב"ם כתב דרק צרתה לא נפטרה ומוכח דהיא עצמה פטורה בגט, ובטעמא נראה דאף דלא קנה קנין גמור מ"מ לא שייך לומר לא יחפוץ לקחת כיון דכבר יבם אותה, ולגבי אחין נראה דכבר נעשית אשת אח ולא שייך בהו יבום.
ולפ"ז נראה דסובר הרמב"ם דמעיקר הסברא משמע דהיכא דליכא דין יבום נעשית אשת אח, אלא דלרב גידל ע"כ גילה קרא דיבמתו דהא ע"כ תפסי בה קדושין [וגם נימא דהא דאמרינן חייבי לאוין תפסי בהו קדושין היינו דבאמת תפסי בה קדושין, ומ"מ נ"מ לענין אם בא עליה בשוגג או לשם יבמין דאם נימא דליכא כלל דין יבום אם בעלו לא קנו, ואפשר דזה דפשיטא לי' לגמ' דאם בעלו לא קנו דמשמע לי' בכל גווני בכל יבום אף שלא קדשה בביאה, ובזה מיושב דברי רש"י שכתב דבאמת תפס קדושין], וא"כ דלא נעשית אשת אח אפשר דסבר חליצה קנין, וגם חליצה מבטל אשת אח, אבל לדידן דלא סבירא לן כרב גידל מוכח ע"כ דליכא לאו דלא יבנה.
ובעיקר מה דמוכח מהסוגיא דע"כ צ"ל כן לר"ל דלא יבנה מנתק מכרת ללאו נראה דזה שייך דוקא לר"ל דכולם חייבים, וכן לר' יוחנן אם כסוגית הבבלי דמשום סברא דשליחותא פטורים, אבל הרמב"ם הא סבר דמשמת המת הותרו כולם, (וזה מוכח מדין יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה, אך זה מוכח רק לדעת הרשב"א אבל הרמב"ם שכתב בפ"ז רצה מיבם מוכח דאינו סובר כהרשב"א) וא"כ א"א לומר יבנה בא לנתק דהא בל"ז ליכא כרת, אכן אפשר לומר דכיון דאיכא טעמא דלמפרע בא קרא דלא יבנה לנתק. [ועי' עוד במש"כ בהל' י"ג].